בכניסה לחוות האנטילופות אני פוגשת אותן. 250 במספר. קבוצות־קבוצות של אמהות ונערות מכל רחבי הארץ, שפינו את יום העבודה שלהן בשביל לצעוד 22 קילומטרים במדבר ועוד לשלם על זה. הכסף ישמש לטובת המשך הפעילות של ארגון "יד לאישה" מבית רשת אור תורה סטון, שגם ארגנה את הצעדה בשיתוף מרתון ישראל. הכול על טהרת הנשים. מההיא שמחלקת את החולצות ועד הבחורה שעומדת מעל הדוכן שהוקם בחצי הדרך ומגישה מרק עגבניות חם לצועדות.
אודה ולא אבוש – מעולם לא התחברתי לצורך הבלתי מוסבר של אנשים "לצעוד למען משהו". תמיד תהיתי איך זה בעצם מסייע לנשואי המטרה, מעבר למעמד המרגש והסימבולי. רק כשאת שם, בשטח, מוקפת בנשים זרות שמגישות לך בקבוק מים באמצע המסלול, מתחילה איתן את הסמול־טוק שהופך פתאום לשיחת נפש לא מתוכננת, את מבינה דברים קצת אחרת.
הדבר הראשון שהבחנתי בו הוא הקושי לזהות מי מהן עגונה או מסורבת ומי בסך הכול באה לתמוך. כולן נראו לי עליזות למראה. איך בעצם אני אמורה לפנות אליהן – סליחה, את עגונה במקרה? אפשר לראיין אותך ושתזילי קצת דמעות בשבילי? מאוחר יותר אגלה שמדובר דווקא באלו שנראות הכי חזקות. אלו שסיימו ראשונות את אתגר הקילומטרים. אחרי מה שהן עוברות בבתי הדין, מהוצאה לפועל ועד לכינוס נכסים, קטן עליהן לצלוח 22 קילומטרים בערבה הצחיחה.
הרבה מיתוסים נשברו לי באותה דרך חתחתים, נטולת עצים ומונוטונית, שמדמה, במכוון או שלא – את דרכה של האישה העגונה. למשל העובדה הפשוטה שהרבה נשים בכלל לא יודעות שהן כאלה, ויכולות לסחוב תיק גירושין במשך שנים בלי להבין שהן למעשה מסורבות גט. קחו למשל את ג', אמא לשישה וסבתא לארבעה. לקח לה זמן בכלל להבין את מצבה. "לא ראיתי את עצמי כמסורבת", היא מספרת לי תוך כדי צעידה מהירה, "ידעתי שיש בעיות ושעד שלא נגיע לפתרון אני פרודה, אבל לא חשבתי שאני נכללת בהגדרה הזאת".
יום אחד בעלה קם ועזב את הבית. "זה קרה אחרי תקופה מורכבת של שנה וחצי. הוא פשוט קם והלך. אחד הדברים שהיו כביכול מכשול בדרך אל הגט היה הסיפור של הבית שלנו. אנחנו גרים במושב והבית הוא משק, אי אפשר למכור אותו כי הוא בעצם לא שלנו, אלא שייך להורים. הוא פסל כל פתרון שעורכת הדין שלי הציעה, גם עם הרב שלנו נפגשנו והוצע סוג של פתרון, אבל למחרת הוא התקשר ואמר שהוא חוזר בו.
"וככה עוברת לה תקופה", היא ממשיכה לספר, "הוא לא משלם מזונות ואני מתמודדת עם חובות וכלכלה יומיומית, ורק אחרי ארבע שנים שבהן לא ממש נלחמתי, כי התחשבתי בילדים ולא רציתי שיהיו חשופים למלחמה בין ההורים, אני מבינה שיש בעיה. ששום דבר לא זז. החלטתי לקום ולהילחם ופניתי ל'יד לאישה'. הקטע המצחיק הוא שראיתי שהן מטפלות במסורבות ועגונות ושאלתי אם הן יכולות לטפל גם בי, לא הבנתי בכלל שאני נכללת בקטגוריה הזאת".
מה השתנה אחרי שפנית אליהם?
"לפני כן הייתי הולכת לבין הדין ופשוט יושבת ושותקת. לא הייתי מסוגלת לדבר. אז קודם כול הם מכירים את בתי הדין, יודעים איך לפעול מבפנים. זה ממש כמו להגיע לבית המשפט עם עורך דין או בלעדיו. הבדל עצום".
אבל במקביל להליך הגיעה גם ההתפכחות. ג' הבינה שהדרך לשנות את גורלה עוברת ברשת. היא החלה לפרסם פוסטים אישיים על חוויותיה כאם חד־הורית שגררו אחריהם תגובות רבות. "ניהלתי מלחמה פסיכולוגית מעל דפי הפייסבוק. זה לא היה פשוט. אחרי הפוסט הראשון הילדים שלי ישר התקשרו ובתי הגדולה שאלה 'למה את עושה את זה? תכבסו את הכביסה המלוכלכת בתוך הבית'. אמרתי לה שאין מה לעשות. זה לא עבד עד עכשיו, ואני הולכת לנצל את כל הכלים שיש לי".
יום אחד, אחרי דיון קשה במיוחד, פרסמה פוסט נוגע ללב שהצליח להוציא את חבריה מאדישות:
"ארזתי את עצמי ויצאתי אל הים.
לנקות את הנשמה מהעצבות, מהייאוש, מהדכדוך.
לשטוף את הכאב, להרגיע את הנפש.
מסתבר, שלא תמיד יש לים את הכוחות שאנו מייחסים לו.
ישנם ימים בהם גם הים מתקשה לשטוף ממני את הדכדוך. וגם קצף הגלים מתקשה לקרצף ממני את העצבות והיאוש".
"הייתי מפרסמת פוסטים לא עליו, אלא על עצמי, על התחושות שלי", היא נזכרת, ואז הוא מגיע לדיון ומספר שהוא כבר לא יכול להיכנס למושב, כי כולם מסתכלים עליו בעין עקומה".
אז החברה מסביב החליטה להחרים אותו?
"ממש לא. וזאת אחת הבעיות. כל החברים שלו נשארו חברים שלו, הם לא חשבו שהוא עושה משהו פסול, לא ראו את זה בתור פשע או עוול. אנשים אומרים 'בסדר, זוג לא הסתדר, אז הם עדיין לא גרושים'. אני הצפתי את הבעיה, ותראי איזה כוח – אפילו רק כמה מבטים של אי נעימות הספיקו לגרום לו להשתכנע. אם הייתה מחאה אולי הייתי משתחררת קודם.
"אחד הדברים שצריך בשביל להפחית את התופעה הזאת זה מודעות ציבורית. שאנשים יבינו שבעל שלא נותן גט לאשתו הוא בעצם פושע, כמו גנב, אותו דבר. אם בציבור יֵדעו להתייחס לאנשים בצורה כזאת, אולי גברים יחשבו פעמיים לפני שהם מסרבים לשחרר את האישה שלהם".
כבר לא נטע זר
ג', כך מסבירות לי נשות הארגון, היא הסיפור הקלאסי. מסורבת גט שלקח לה זמן להתעשת ולהבין את מצבה, ובאמצעות ניהול נכון של ההליך הצליחה להפסיק את הסחבת. את הגט המיוחל היא קיבלה יום לפני יום העצמאות. "זה היה בשבילי כמו יציאה לחופשי", היא אומרת בהתרגשות, אבל לא לכולן מאיר כך המזל.
את א', אמא לארבעה מבית־שמש, אני פוגשת עם סיום המסלול. היא חמושה בפאה ובמשקפי שמש, נראית כמסתתרת. החשיפה קשה לה אבל היא יודעת שאין ברירה. לאחרונה החליט בית הדין הרבני לפרסם ברבים את תמונת בעלה רונן, שמעגן אותה כבר שלוש שנים.
"התחתנתי לפני 19 שנים", היא מספרת. "לפני עשר שנים פתחתי תיק גירושין. תיארתי לעצמי שזה ילך קשה כי היו מעורבים בעניין דירה וכסף. אחרי שבע שנים שהתיק מתגלגל הגענו לבית הדין הגדול וניסינו להגיע לגישור. הדיין אמר לו 'קדימה, תן גט, אין סיבה לדחות'. הוא טען שהוא רוצה שלום בית ושהוא לא רוצה שידחקו בו וניסה לדחות לשבוע אחר כך. דחו את הדיון, ושוב הדיין ממשיך לדחוק בו. הוא אמר לו 'צא החוצה, דבר עם עורך הדין וזהו, אנחנו מזמינים את הסופר'. הוא יצא החוצה ומאותו יום לא חזר. זרק את הטלפון וכיבה אותו".
מאז א' מנסה ליצור איתו קשר ללא הצלחה. אין לה מושג איפה הוא מסתובב ואם הוא בכלל בארץ. לטענתה הוא היה בקשר עם בני משפחתו ועכשיו הם טוענים שאין להם קשר איתו. "הם מאוד מגבים אותו. הגיס שלו אומר שהחזיק אותו כספית כל חודש לתקופה מסוימת. המשטרה לא מחפשת אותו, הם אמרו לי כמה פעמים 'אם תדעי איפה הוא נמצא תודיעי לנו'. 'יד לאישה' עושים מאמצים לאתר אותו באמצעות חוקרים פרטיים. בית הדין הפיצו תמונה שלו ואין שום מידע. אין אפילו קצה חוט".
איפה את חושבת שהוא נמצא?
"אני משערת שהוא בארץ, כי אין לו אמצעים להיות בחו"ל ואין לו קשרים עם אנשי מפתח. הטענה שלי היא שהוא מסתתר באחת הישיבות. פה בארץ קל יותר להתנייד בציבור החרדי, לא חייבים תלושי משכורת ותעודת זהות ומי בציבור החרדי מסתכל בעיתונות כדי לדעת שמחפשים אותו? אז כנראה שהוא שם, מסתתר באיזה מקום".
איך הקהילה מסביבך מגיבה למצב שלך?
"כולם מכירים את הסיפור שלי ומאוד תומכים בי. אני לא מרגישה נטע זר ואני מקבלת מהם עזרה כלכלית מדי פעם. יש שינוי בגישה של הציבור החרדי כי יש המון נשים שמתגרשות. מאז שפתחתי את התיק, חברות שלי הספיקו להתחתן, להתגרש ולהתחתן שוב. יש הרבה גרושות. נשים לא מוכנות להתפשר ולחיות פחות ממה שחלמו, וזה בסדר. הן לא צריכות לשבת בשקט ולבלוע את הגלולה המרה".
במקרה של א', גם כשכבר הייתה מוכנה לפשרות כלכליות וניסתה להמשיך את הדיונים בתיווכם של בני משפחתו, המאמצים עלו בתוהו. "זה כבר לא על כסף. העברתי את מה שרצה לכונס נכסים, הכסף היה מונח – רק תבוא ותיתן את הגט. עכשיו זה כנראה בשביל לאמלל. נטו בשביל לעשות רע. אין שום סיבה אחרת".
קשה לך עם זה שאת לא יכולה לצאת לדייטים, לחפש זוגיות אחרת?
"אין ספק שזה לא פשוט. הייתה תקופה שאמרתי לעצמי בסדר, אולי לא הגיע הזמן להתחתן אז כנראה שלא הגיע הזמן להתגרש, וכשיגיע הזמן אקבל משמיים את הגט. אני ממשיכה לחיות. התחלתי ללמוד לתואר כדי לא להיות נטל על הציבור ועל אמא שלי ולהרים את הראש. אני אומרת לאנשים בארגון – תחפשו אותו ותודיעו לי כשאתם מוצאים".
אין לבית הדין אג'נדה
את חושבת שלך זה לא יקרה. שאם התחתנת עם גבר ליברלי שמרוויח טוב ומבשל ומוציא ילדים מהגן ולוקח אותם לבית הכנסת במנשא, מה הסיכוי שהוא יהפוך פתאום את עורו ויתברר כסיוט של חייך.
"נשים חושבות שמעמד סוציו־אקונומי מסוים מגן עליהן מפני סרבנות ועגינות", מסבירה פנינה עומר, מנכ"לית יד לאישה, "אבל זה לא נכון. כל אישה יכולה למצוא את עצמה במצב של סרבנות ועגינות. גם זוגות שמתחילים בטוב יכולים להידרדר למקום של סרבנות לצורך סחיטה".
כמה אחריות יש לעורכי הדין בתוך הסיפור, כגורם מסכסך?
"יש משמעות מאוד גדולה לאיך שעורכי הדין מובילים את התהליך. ואנחנו רואות את זה מהצד השני, כשנשים מגיעות אלינו לייעוץ משפטי, שירות שאנחנו נותנים מעבר לסיוע לעגונות. התפיסה היא שאם המפגש של אישה בתחילת הדיונים יהיה עם גורמים שיש להם אג'נדה שצריך לעשות הכול כדי לסיים את הסכסוך יפה, ומישהי שומעת את זה כבר בתחילת הדרך, זה מוביל אותה בתהליך וקל לה יותר. אנחנו נתקלות בנשים שמגיעות אלינו אחרי שקיבלו עצות גרועות מאוד מעורכי דין".
כמו למשל?
"מגיעה אלינו אישה שנקבע לה דיון בבית הדין הגדול, כי בעלה ביקש היתר לשאת אישה שנייה. היא ביקשה שנגן עליה. שאלנו למה הוא מבקש היתר והיא ענתה שזה משום שהיא לא מוכנה להתגרש. ישבנו איתה לשיחה מאוד מורכבת. התברר שהיא קיבלה עצה מטוען רבני שלא לקבל את הגט כי כך היא תוכל להשיג יותר כסף. במקרה הזה אנחנו חושבות שהעצה לא הייתה נכונה. ממה נפשך – אם מגיע לך כסף את תקבלי אותו בבית משפט, ואם לא מגיע לך – איזו סיבה יש לקבל אותו שלא ביושר? והיא שמעה מאיתנו, ארגון נשים, שהצעדים שהיא נוקטת כדי להשיג כסף הם לא מוסריים ולא יהודיים ולא נכונים. זו הייתה פגישה מדהימה".
לא פעם ארגוני הנשים סובלים מתדמית של כאלו שחושבים רק על טובת האישה, גם במחיר של התנכלות לגבר. עומר נחושה לרסק את התדמית הזו. "אנחנו נותנות שירות לנשים, אבל השירות הטוב שאנחנו נותנים מסייע גם להרבה גברים. אני באמת חושבת שכל בעל שאשתו פנתה אלינו לייעוץ משפטי הרוויח משהו בתהליך הזה".
יותר מ־600 נשים בשנה נעזרות בשירותים המשפטיים שמעניק הארגון. מעל 150 מסורבות גט ועגונות מטופלות על ידו, והוא מצליח להביא בממוצע בין 50 ל־60 גיטין. "זה לא מעט", מתגאה עומר, "בהתחשב בכך שבדרך כלל מגיעים אלינו כל תיקי הקצה".
עוד מיתוס נפוץ שהיא מבקשת להפריך הוא התפיסה שעדיף להתגרש דרך בית המשפט ולא דרך בתי הדין. "אנחנו שומעות את זה מהרבה נשים שמגיעות. זה מיתוס שגוי כי זה ממש תלוי תיק. בהתאם לתוכן של הסכסוך אנחנו נמליץ אם ללכת לבית הדין או לבית המשפט".
מתי תמליצו דווקא על בית דין?
"בבית משפט החוק מאוד שחור ולבן, וזה דבר מצוין, אבל בבית הדין יש יותר הקשבה לסכסוך לטוב ולרע. הייתה אצלנו אישה בייעוץ משפטי. בחורה מאוד אמידה שהגיעה מזוגיות עם הרבה כסף. הם קנו במהלך הנישואין שמונה דירות וכולן נרשמו על שם חמותה. לפי החוק היא יוצאת מחיי הנישואין שלה עם כלום, כאשר ברור שזו לא כוונת המחוקק. בבית משפט היו מתייחסים לחוק, אבל בבית הדין יש יותר הקשבה והבנה של הסיטואציה, והיכולת שלהם להבין את המורכבות של המצב היא הרבה פעמים יותר רגישה".
בכלל, עומר טוענת שהסטיגמה שקיימת על בתי הדין כאדישים לצורכי האישה לא תמיד מתבררת כנכונה בשטח. "אני ממש לא חושבת שבתי הדין פועלים למען האינטרס של הגברים. מה שהרבה פעמים מעכב את הפסיקה הוא החשש של הדיינים מפני גט מעושה, ופחד שלהם לכפות על הבעל משהו שלא בא מרצון חופשי. ההשלכות של זה, כפי ששמענו מאחד הדיינים, הן שהפסיקה תשפיע על העולם הבא שלו. והרב עובדיה אמר על כך בזמנו שדיין שחושש מהעולם הבא שלו ולא מהעולם הזה שלה – שלא יהיה דיין. זה משפט מדהים בעיניי.
"אני באמת מאמינה שרוב הדיינים לא מגיעים עם אג'נדה מובהקת לכאן או לכאן, הם באים עם האני מאמין שלהם. הבעיה היא שבהרבה מאוד הרכבים הפסיקה היא למהדרין. פסיקת בד"צ. בהרצאות שלי אני מסבירה את זה דרך הסוגיה של גיוס בנות לצבא. מותר להתגייס או אסור? רב אחד יאמר שלא רק שמותר אלא מצווה לעשות כן, ורב אחר יגיד 'ייהרג ובל יעבור'. אותו דבר בבתי הדין – את מגיעה עם עילה. יש דיין שהעילה לא מספקת בעיניו ודיין אחר יקבל אותה. הבעיה היא שנשים מגיעות לדיינים עם פסיקה מחמירה ומוצאות עצמן כלואות שנים בתוך סכסוך גירושין שיכול היה להיפתר אם היה מדובר בדיין אחר".
ואין דרך להחליף דיין?
"כמעט שאין, צריך סיבה טובה. אבל גם בבית משפט קשה להחליף שופט. הבעיה היא שיש דיינים שנמנעים מלפסוק. שבע שנים את יכולה ללכת הלוך ושוב כי הבעל טוען לשלום בית ואין עילות מספיקות. כשאנחנו נתקלות בתיקים כאלה, אנחנו בדרך כלל מצליחות לקדם אותם בכך שנבקש פסיקה רעה, ואז נוכל לערער לבית הדין הגדול וזו תהיה הדרך להיחלץ מהם. אבל אין אג'נדה שהיא נגד נשים. אני באופן אישי לא חושבת שזה העניין".
אף צריך להידחף
לקראת הקילומטר ה־16 רגליי מתמלאות בשלפוחיות. הירך שלי חצי פרוקה, אבל אני ממשיכה ללכת. בעוד דקות ספורות יגיעו הנשים בחזרה לחווה, יאכלו ארוחת ערב ויתכנסו למעגל תומך, שם ישמעו מקרוב את סיפוריהן של העגונות. במשך כל הדרך שאלתי את עצמי מה הטעם בצליחת קילומטרים למען מטרה. איך זה עוזר לאישה המסורבת שיושבת בבית ומחכה שהפרוד יואיל בטובו להתרצות.
"לפני שנה צלצל הטלפון במשרד", מספרת עומר, "על הקו היה גבר. הוא מספר שנתקל בפרסום של אחד מערוצי התקשורת על גט שהשגנו לאישה בארצות־הברית. הוא מעוניין לברר אם הבעל הוא פלוני אלמוני. כמובן שלא יכולתי להגיד לו, כי השם היה חסוי, אבל עניין אותי לדעת למה הוא שואל. ואז הוא מספר לי שלפני זמן מה הוא נבחן לתפקיד חשוב מאוד בארצות־הברית, ואחרי שהתקבל גילה שהבוס שלו הוא סרבן גט. הוא אמר להם 'תודה, אבל אני לא עובד עם סרבנים'. ויתר על תפקיד חייו. הוא חשד שזה אותו הבעל של האישה ששחררנו. והוא אומר לי 'זו הייתה עבודה כל כך טובה שחבל לי להפסיד אותה, אז אם הוא נתן את הגט אשמח להציע את עצמי שוב'.
"זה סיפור מדהים, כי את רואה איך אדם שיש לו צו מצפוני הולך לאורו ולא מוכן להתפשר עליו בשביל פרנסה. ככה הייתי מצפה מאנשים להתנהג. להביע עמדה. יותר מדי פעמים אנשים נמנעים מלהיכנס לנושאים האלה, כי לא נעים להם והם לא יודעים מה באמת קרה בין בני הזוג. אנשים צריכים להבין שזה דבר לא מוסרי לעשות. יש לנו חובה יהודית ואנושית להגיד לא לסרבנות גט, ובכלל לא משנה מה היה בתוך סיפור הגירושין. אנחנו רואים שברוב המקרים, כאשר הקהילה אומרת את דברה זה משפיע על סרבן הגט".
מחר יחול צום תענית אסתר. בקהילות בארץ ובעולם בוחרים לציין בו גם את יום העגונה. ממש כמו אסתר, שמצאה את עצמה כלואה בקשר בלתי רצוי, גם היום מאות נשים ממתינות להשתחרר מנישואין כובלים. והן יכולות להיות האישה בקצה הרחוב או האמא בעבודה שמספרת לך שהיא ב"הליכי גירושין". כאן מגיע המקום שלנו, כחברה, לפקוח עיניים ולהתבונן – מיהן הפרודות שחיות לידינו? איך אנחנו יכולים להירתם למענן?
מאוד קל להיכנס למקום הנוח והאדיש ולהימנע מלדחוף את האף. אבל לפעמים האף צריך להידחף. ואני מאמינה בכוח של סולידריות ובאמירה חברתית. תראו כמה רעש עשה קמפיין אחד קטן עם חולצה של בחורילה. תחשבו כמה צדק יכול להיעשות אם קהילה תחליט שהיא לא מוכנה יותר להכיל בקרבה אנשים כאלה. שהיא מסרבת לעמוד מנגד. אם נחליט להיות בחורילות גם למען הנשים שמסביבנו. יצאתי למסע הזה עם קורט של ציניות כלפי היכולת של אמירה סימבולית לשנות מציאות. אבל נדמה שרק שם, במקום שבו רגלייך כבדות מלכת, את יכולה להתחיל להבין את הדרך הארוכה שאישה עגונה נדרשת לצלוח במתלול הקילומטרים של החיים.
לתגובות: rachelm@makorrishon.co.il
