מסע בנבכי דמותה של זלדה

כאשר נולדתי, אמר הנהר הלבן שחופיו לבנים לנפשי שאלבלב כעץ רענן, וכשתעלה על גדותיה צמיחתי הפנימית, יפרצו עלים ופירות מלאים לשד ויין מתוכי (עמ' 56).

עשר שנים המתין ראובן קסל מעבר לזמן שקצבה לו זלדה, עד שקמה בו הרוח לפתוח את כתביה, לערוך אותם ולהביאם לידי פרסום. זלדה ביקשה לפני פטירתה שלא לעשות שימוש בכתביה במשך עשרים שנה. בשנת תשע"ד, שלושים שנה לאחר מכן, יצא לאור ספר רשימות ראשון מאז פטירתה. הסבלנות, כך נראה, השתלמה. מרחק עשרות השנים עשה את שלו. החומרים עלו מן הגניזה בשלים יותר לחשיפה, לאחר שספר שיריה הירוק כבר הוטמע ברחוב הישראלי, והפך לנכס צאן־ברזל בעולם הספרות ובתוכניות הלימודים. הרשימות שבספר "ציפור אחוזת קסם" האירו באור מרענן את דמותה, והעמידו את השירים המוכרים בתוך הקשרים רחבים ומובנים יותר.

נראה שקסל ושותפתו לעריכה, רבקה גולדברג, שהכירו את זלדה מקרוב, הפנו את כל האנרגיות של הגעגוע והציפייה שהיו בהם, כדי לערוך בדיוק וברגישות רבה את כתבי־היד של זלדה. התוצאה, עד כה: שני ספרי־מופת, מנופים, מלוטשים וערוכים היטב. הספרים יצאו לאור על ידי עמותת "זלדה ויצירתה", הפועלת כדי להוציא את כתביה של זלדה לאור.

רסיסים מתהומות נפשה

הספר "ציפור אחוזת קסם" הכה גלים, ונחל הצלחה גדולה יותר מששיערו העורכים. כעת, שש שנים לאחר מכן, יצא לאור הספר הנוסף, "גני האַיִן". כמו קודמו, הספר מעוצב בתצורת אלבום, בנייר כרומו, ובשילוב של ציורים שציירה זלדה, תמונות ותצלומים מכתב ידה. כל אלה מעניקים לספר ניחוח של הוד, כמעט אפשר לומר של יראת קודש, ומזמינים את הקורא להיכנס פנימה, מתוך התכווננות לתדר הייחודי של זלדה.

הספר בנוי ממדורים שונים, והוא כולל זיכרונות ילדות, רשימות מתקופות שונות, כמה שירים חדשים והתכתבויות עם ידידים. בסיומו של הספר נוספה מסה על זלדה, מפרי עטה של המסאית ומבקרת הספרות עזה צבי, שהייתה ידידתה הקרובה. במבנהו ובתכניו הוא עומד, אם כן, כספר המשך ל"ציפור אחוזת קסם". עם זאת, כפי שמעידים העורכים, והדבר ניכר לעין, החומרים מורכבים, מגוונים ומפותחים יותר, ומגישים לקורא רובד נוסף, עמוק יותר, מעולמה של זלדה.

הציר החורז את הספר כולו הוא אכן ה"אַיִן". המושג הקבלי־חסידי "אַיִן", כמו מושגים חסידיים אחרים, משתפך בכתיבתה של זלדה בטבעיות. זהו השדה הסמנטי של חסידות חב"ד, שלתוכו נולדה וממנו ינקה בילדותה. בהיחלצות מן ה"יש" ראתה החסידות את ההזדמנות למגע באינסוף, בנשגב והאלוהי שבאדם. תשוקתה של זלדה אל האַיִן עולה מכל פינות הספר. האַיִן שאותו היא מבקשת הוא הנוכחות השלמה, המלאוּת הנפשית, הפתוחה אל היופי, לקסמיו של הטבע, לידידות־אנוש, לחירות הרוח, ובתוך כל אלה – למפגש בא־לוהים. זהו המקום המשוחרר ממוסרות הכאב והיגון שליוו אותה מילדותה, בעקבות טרגדיות שעברו על המשפחה; משוחרר מניכוס וקניין; משוחרר מהסתרות, מן הבושה החברתית, מן החשיבות העצמית, מדיבור מזויף; משוחרר לעיתים אפילו ממוסכמות, מנימוסים, מסדרים וממחויבויות.

תשוקת האַיִן בולטת כל־כך מדפי הספר, עד שעולה השאלה כיצד לא פגשנו בה כך מלכתחילה, בקובצי השירים שיצאו לאור בחייה. האַיִן בצבץ גם אז אי־שם מבין השירים, אך לא כך, בצורה כה חשופה ובוערת. ייתכן שהיה משהו בחומר המעובד שהוגש לדפוס, שהביא אותה לסנן מושגים שיתקבלו בתמיהה או בחוסר הבנה על ידי חלק מציבור הקוראים. באחד מן המכתבים המופיעים ב"גני האין" היא כותבת: "אתן רוצות בשירים טהורים… ואני בעומק לבי שואפת לשיר שירים פשוטים מובנים לעַמְך, ולא רק לדַקי טעם". במכתב אחר היא מעידה על עצמה: "משהו בתוכי מפחד מן המלים כמו ניצוצות ושכינה, כאשר קושרים אותן באיזו דרך אלי". כך בשירים. אבל ברשימות הללו, שלא הגיעו לכדי פרסום, מונחים רסיסים מתהומות נפשה של זלדה באופן חי וחשוף עד כדי טלטלה. ניתנת התחושה שהספר "גני האין" מקלף קליפה נוספת, מעבר למה שכבר הוסר בספר הקודם, ומגלה מרחב קיום מבעבע שרחש עד כה מתחת לפני השטח, שרק קצהו נגלה עד כה בשירים.

היסוד הלוהט של יונה וולך

בספר "גני האין" פורץ יסוד האש של זלדה. בשירה הידוע "שני יסודות" מנגידה זלדה בין הלהבה לברוש, שני יצירי טבע הדומים בחזותם החיצונית אך זרים זה לזה מעצם טבעם. הלהבה המשתוללת אינה מסוגלת להבין את קיבעונו ומוצקותו של הברוש. "אֵיךְ אֶפְשָׁר לַעֲבֹר אֶת הַחַיִּים הַנּוֹרָאִים הָאֵלֶּה/בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל טֵרוּף/בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל רוּחָנִיּוּת/בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל דִּמְיוֹן/בְּלִי שֶׁמֶץ שֶׁל חֵרוּת". הברוש מצידו שותק. "הוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ טֵרוּף/ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֵרוּת/שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דִּמְיוֹן/שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רוּחָנִיּוּת/אַךְ הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תָּבִין/הַשַּׁלְהֶבֶת לֹא תַּאֲמִין". מבחינת הקשרו הקונקרטי, השיר מתאר את הידידות המורכבת של זלדה עם המשוררת יונה וולך. זלדה כינתה את יונה "מלאך האש". היא מצאה בה את היסוד הלוהט, הזר לה וקרוב אליה בו־זמנית.

לעומת וולך, זלדה של ספר השירים היא מיסוד הברוש. היא זלדה אחראית ומיושבת של "לא אֲרַחֵף בֶּחָלָל מְשֻלַּחַת רֶסֶן", המרסנת את תאוות האש הבוערת בה. היא מודעת לסכנה שביסוד האש, לחומר הנפץ הטמון בחיים של אורות ללא כלים. "הַיָּאֶה לַבַּת תְּמוּתָה/ לְרַכַּת לֵבָב/ שׂוּט וָלֶכֶת וְנְדֹּד/ בְּבֻסְתָּן דִּי־נוּר". זלדה של "גני האין" לעומת זאת היא גם זלדה של אש, של כלות הנפש. "איך בכיתי וביקשתי שיפָּתחו לפני שערי האש, שהם גם שערי החיים – ואטוס ליהּ, ואטוס לאין…". לנגד עיניה עומדת סערת הנעורים של בני אהרן הרצים אל האש, שמותם יפה בעיניה "מכל קיום עלי אדמות". ב"גני האין" היא מספרת פעם ופעמיים ושלוש על תשוקת האש שבערה בה בנעוריה. "הייתי צעירה ובתוך תוכי חשתי שייכות מסתורית ליסוד האש".

אותה אש שמשכה את זלדה ליונה וולך היא שמשכה אותה בצעירותה למשוררת אחרת, אלזה לסקר־שילר. לסקר־שילר הייתה משוררת יהודייה־גרמניה, שנמלטה מגרמניה בשנות השלושים ובילתה את שנותיה האחרונות בירושלים. את המשיכה הזו למשוררת, שבאותם ימים נתפסה בירושלים כמוזרה ותימהונית, מתארת זלדה בספר ברשימה "כינור של אש", שהיא בעיניי אחד משיאיו של הספר. זלדה מספרת על הקרע שהתעורר בה לנוכח דמותה החופשית והמשוגעת של המשוררת. לסקר־שילר סימלה בעיניה את האומץ להתמסר אל יסוד האש. "היא בערה כשלהבת, נימוסיה היו נימוסים של אש"; "פנים שרואים בהם התמסרות גמורה לפנטסיה, לשמים ולאש, התמסרות מוסיקלית בלי מעצורים, בלי פחד, בלי לפזול לשכנים. ניצוץ כזה יש בעיני נביאים ובעיני קדושים, בעיני משוגעים ובעיני מכשפים". המשיכה הסמויה של זלדה אל האש התעמתה באותם רגעים עם הקול השפוי הקורא לה להישאר בעולם הגבולות. השאלה אם לגשת אל לסקר־שילר הייתה שאלת המבחן, האם תעז לפסוע אל ה"אַיִן".

תשוקה לא ממומשת

התשוקה של זלדה ליסוד האש לא באה למימושה. "ואם כי ידעתי עמוק עמוק בלבי שלא צריך להיזהר מן האש, האש נהדרת, האש היא סוד החיים והחירות והפריחה, רצתי למוקד וברחתי ממנו". זלדה מתארת כיצד קפאה על מקומה ולא ניגשה אל לסקר־שילר. בקיפאון הזה היא ראתה הכרעה, שלא להתמסר ליסוד האש הבוער בה. האם הייתה זו מניעה מודעת ובחירית, תהליך התבגרות, כמו במצג שעולה בחלק משיריה ורשימותיה? ברשימתה ב"גני האין" היא מתארת את ההימנעות הזו כהחמצה, כבריחה וכבגידה אישית. הפחד מן ה"אין" הכריע אותה. את הכישלון הזה היא חוותה באופן עמוק כל־כך, עד שהוא הביא אותה ממש עד לכדי אשפוז בבית החולים.

השם "גני האין" ניתן לספר על שם הרשימה הפותחת שלו. זוהי רשימה אוטוביוגרפית, המתארת בסגנון של רצף חיבורים קצרים את חוויות הילדות שלה מאוקראינה ומן השנים הראשונות בארץ. "אליך שלא נולדת עוד, אני כותבת; בני זך המצח! הלא אוהב אתה אותי, שם בגני האין הלבנים", כך נפתחת הרשימה הזו. זלדה ממענת את רשימתה אל הבן שטרם נולד לה, שלמעשה לעולם לא ייוולד. זו איננה רק תשוקה ללידה פיזית, ממשית, אלא תשוקה לפריצתו של עולם האין לחייה.

לא פעם היא מזהה את האין עם המוות, או עם הקיום שקדם לחיים, קיום שטרם נכבל למגבלות הצרות של החיים. תשוקתה של זלדה ללידה מן האין נותרה בלתי ממומשת. המתח בין הברוש והלהבה הוא אולי המתח שמסכם את חייה. "נשארתי יצור כלאים בלתי מוגמר" – היא מתארת ברשימה "כינור של אש" את "בגידתה" – "שעטנז רוחני שאינו שייך כל כולו לא לאלוהים ולא לאדם, לא לאמנות ולא לחיים, וכל חיי הם במזל כלאים, השושנה שקמלה מבלי להיפתח".

במכתב של יונה וולך לזלדה, המובא במסגרת המסה המאספת של עזה צבי, היא מתארת את ההתרגשות שאחזה בה למקרא שיריה של זלדה: "רטטים פיזיים הקדימו להסתכלות העור שהקדימו דמעות שהיו יורדות שהקדימו שיתוק שהיה בא ועומד". ואם כך לספר השירים, קל וחומר ל"גני האין". זהו לא ספר לקריאה שוטפת, אלא לצריכה במנות קטנות. לקרוא שני עמודים, לנשום עמוק, לסגור את הספר, ולשוב מחר.

גני האין

זלדה, כתבים וציורים

עורכים: ראובן קסל ורבקה גולדברג

עמותת זלדה ויצירתה, 2020, 175 עמ'