מיד כשמתחילים לספר את קורות חייו של עגנון נפגשים ביכולת שלו לוותר על המציאות, ואף לשנות אותה, לטובת המרחב הסיפורי. כך, אפילו הנתון הפשוט של תאריך הולדתו הופך לסיפור: בעוד שמואל יוסף צ'צ'קס, לימים עגנון, נולד בח"י באב תרמ"ז (1887) בבוצ'אץ' שבגליציה המזרחית, הרי שהוא עצמו טען שנולד בתאריך אחר – כמעט שנה לאחר מכן, בט' באב תרמ"ח (1888). זאת משום שט' באב הוא לא רק היום שבו נחרבו בתי המקדש, אלא גם היום שבו, כך לפי המדרש, נולד מושיעם של ישראל. ובפרט שנכון הדבר אם ט' באב חל בשנת תרח"ם ציון. לכן העדיף עגנון ליצור מיתוס אישי ולבחור לו תאריך בדוי אך סמלי למדי על פני התאריך שבו אכן נולד.
העובדה הזו לכאורה שולית אבל היא מצליחה לספר הרבה על האיש הן כמספר והן כאדם שבבסיס כתיבתו לא רק פועמת תודעה היסטורית אלא גם נלחש לחש קבלי-מסתורי ואף גאולי. שירו הראשון שפורסם ב-1903 בהיותו בן 16 מספר על ר' יוסף דלה רינה, המקובל בן המאה ה-15, שניסה לקרב את הגאולה באמצעות שימוש בשמות קדושים. הוא אף היה קשור בקשר קרוב למקובלי ישיבת בית אל ולחסידי ברסלב, ועסק הרבה בספרי הסוד, וכל חייו לא היו אלא כפי שמעיד עליו אהרן אפלפלד, "שקיקה אמיתית למסתורין" (סיפור חיים, עמ' 136).
עגנון העיד על עצמו כי "להוט אני אחר הגאולה" (לפנים מן החומה, עמ' 179). המשיחיות אצלו אינה רק חלום על העתיד או על אוטופיה שטרם נודעה, אלא היכולת לספר את העבר מלא התסיסה והחיוניות שנותר מאחור, ולהביט בו ללא הרף במבט מלא חמלה וכאב, אהבה וביקורת, ולדעת שדווקא בכך הוא שולח לשונות של גאולה אל ההווה הצעיר של היישוב החדש ולאחר מכן של מדינת ישראל. לכן לא ייפלא שהוא חש ברטט עת הוא כותב את "אורח נטה ללון", אותו ספר המספר על האורח המגיע מארץ ישראל וחוזר לעיירתו שבוש המשובשת והמתפוררת שלאחר מלחמת העולם הראשונה וסופו של דבר שב לירושלים; "הייתי מסתכל מפעם לפעם לאחור כדי לראות מי העומד לצידי ואומר לי את הדברים שכתבתי. אני כשלעצמי לא ידעתי כיצד הגיעו הסיפורים אליי", ציין.
הוא מתאר כי הכתיבה היא עבורו האפשרות להיות פה לדיבור העליון שניתן לו: "בשעת הכתיבה היד ממש כותבת מעצמה את ששם אלוהים בעטי… ב'ימים נוראים' לא הבאתי שום דבר בשמי חוץ מ'קול דודי', הוא הקול שאני שומע בשעת הארה או יצירה" (דוד כנעני, ש"י עגנון בעל-פה, עמ' 35). זו תודעה של סופר שלכאורה עוסק רבות בקטנות האדם ובנבצרותו, אך מבט נוסף חושף כי הוא רואה בעצמו נשא של תודעה החורגת מהקרתנות האנושית, משבריה ותיקוניה, ומוצא בכתיבתו את דבר האלוהים.
ובפסגת תודעת הסוד המפעמת בו, תמיד הוא מלא הודאה על זכותו לחיות כאן, בארץ הקודש ובירושלים. וכך הוא מסיים את דבריו בנאום הזכייה שלו בפרס נובל בשטוקהולם:
אם מוצא אני חיזוק לעצמי הוא שזכיתי לדור בארץ אשר נשבע ה' לאבותינו לתת אותה לנו כמו שכתוב (יחזקאל לז כה) "וישבו על הארץ אשר נתתי לעבדי ליעקב אשר ישבו בה אבותיכם וישבו עליה המה ובניהם ובני בניהם עד עולם". אני טרם אכלה את דברי אתפלל תפילה קצרה. הנותן חכמה לחכמים ותשועה למלכים, לאין שיעור חכמתכם ירבה וינשא את מלככם, בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח. ובא לציון גואל ושמחת עולם ליושביה והתענגו על רוב שלום, כן יהי רצון, אמן.
***
כאן ביקשנו מחמישה אוהבי עגנון – שופט, שני סופרים ושני חוקרים – לשתף אותנו בספר או בסיפור של סופרנו הגדול המלווה אותם משך השנים. ועוד בגיליון המיוחד: ראיון אישי-משפחתי עם נכדתו, מסע בעקבות חייו, ומסלול הליכה בירושלים ההולך אחר צעדיו שלו.
אכלו רעים, שתו ושכרו דודים.
← אליקים רובינשטיין // לצאת מתוך ההפכה
עגנון, איש העלייה השנייה, אינו צריך "קבלות" על ציוניותו, וגם יצירתו בחלק גדול נסבה על הווי הארץ, החל ב"תמול שלשום" וכלה ב"ספר המדינה"
השופט בדימוס אליקים רובינשטיין. צילום: הדס פרוש, פלאש 90← מיכל שיר-אל // "אימתי יחזור אביך לכאן?"
עגנון של שנות ה-60 מלא געגועים לעיר העתיקה שנראית מגג ביתו אך היא בלתי נגישה וחרד שמא היא לא תשוב לעולמים. הוא חושש שירושלים תסתכם ברחביה ובית הכרם, תלפיות ומחנה יהודה
← חיים באר // הערצה לעולם הלמדני
לעגנון הייתה הערצה לעולם התורה. אם היית שואל אותו מה הוא באמת רוצה, הוא היה אומר שספריו ייכנסו לעולם התורה. אך הוא גם עמל לחשוף את העובדה שבתוך העולם הזה יש כל זרעי הפורענות האנושיים
אמונה אלון // אמן הגעגוע
ככה זה אצל עגנון: אם אוהבים לא מתחתנים, ואם מתחתנים לא אוהבים. כמו בשיר השירים, מפגש בין האהוב לאהובתו איננו אפשרי
יוסף סאקס // בונה עיר
בעוד כתביו המוקדמים של עגנון מתאפיינים בעין ביקורתית וחדה ביחס לבוצ'אץ', הרי שבאלו המאוחרים הביקורת התמתנה ותחתיה יש גם קידוש של העבר שעלה כולו באש
