שיהיה לבו של אדם מתדבק כל כך בשם יתברך, עד שכבר יסור מלפנות ולהשגיח אל שום דבר זולתו, והוא מה שבא עליו המשל בדברי שלמה (משלי ה'): "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד" (מסילת ישרים פרק יט).
הרצון לחוות את הדבקות עורר מתחים רבים מאוד בעולמו של האדם המאמין. רבים הם סיפורי התלמוד על חכמים הנוטשים את ביתם מתוך דבקות בה' ובתורתו. התרגום הספרותי המודרני הנועז ביותר שאני מכיר למתח הזה נמצא ב"אגדת הסופר" של ש"י עגנון, שבימים אלה ימלאו חמישים שנים לפטירתו.
הסיפור הוא על חייהם של רפאל סופר סת"ם ואשתו מרים. לימים מתה מרים מצער על אי הולדת ילדים ורפאל כתב ספר תורה לזכרה. משסיים לכתוב את הספר מתגלה אליו מרים בחזון ומתלכדת עם ספר התורה והם צונחים לארץ ומעליהם מכסה שמלת חופתה של מרים. עגנון יצר את דמותו של רפאל הסופר כדמות הקשורה בעוצמה לעולם הקבלה, שיש בה השתדלות עצומה לחיות במציאות את "שיוויתי ה' לנגדי תמיד". הוא עוסק במלאכת השמים של כתיבת אותיותיה של התורה בכל עיתותיו של אדם. אחת הפסקאות המטלטלות בתיאור המתח שבין אהבתו לאשתו לדבקותו בה' ובתורתו מתארת את כניסתה של מרים מהמקווה הביתה:
ורואה את אשתו בעצם יופיה עומדת במראה מיד היא נושאת חן לפניו. מתקרב הוא אצלה לומר לה דברי ריצוי. כיון שהוא מגיע אצלה מנצנץ לפניו שמו יתברך מתוך המראה, מיד עומד וקורא בדבקות קדושה: 'שויתי ה' לנגדי תמיד', ועוצם עיניו מפני כבוד השם ויראתו, ושניהם פורשים בשתיקה.
נדמה שבחירת השמות "מרים" ו"רפאל" מהדהדת את הזיכרון של מרים, אחות משה, שסימלה את המחאה כנגד הפרישות של משה ובשל כך לקתה בצרעת. על פי מסורת חז"ל והפרשנים שאחריהם, פרש משה מאשתו אחרי מעמד הר סיני. הדבקות שלו בה' העמידה אותו במדרגה של "איש אלוהים". הגמרא מספרת שמשה, על דעת עצמו, החליט לפרוש מאשתו בגלל דבקותו בה' וה' הסכים עמו שנאמר "ואתה פה עמוד עמדי" (בבלי יבמות סב ע"א). תפילת משה לה', "אל נא רפא נא לה", היא הולדת המלאך רפאל, שבא מעולמות עליונים לרפא את מרים.
זה כנגד זה ניצבים עולמות אלה בחדרם של מרים ורפאל. מצד אחד מנורה שעליה הפסוק "שוויתי ה' לנגדי תמיד" ומנגד מראה שנועדה לעורר את חשק האיש לאשתו. רק אחרי מות מרים משברון לב מתחיל רפאל במסע געגוע אל אשתו ומוצא עצמו בהשתדלות לכתיבת ספר לזכרה. וכאן מתחיל הדיו לאבד את ריכוזו, כי הדבקות באותיותיה של התורה מתערערת אל מול הדבקות באהבת האישה שנסתלקה.
אהבת תורה ואהבת אישה
העולם הדתי רגיל לקרוא על גדולי ישראל שלא עוזבים לרגע את הספר. אין פרק בהיסטוריה של עם ישראל שלא נמצאה בו דמות מופת שלא משה מתוך האוהל. הגדולים והמפורסמים שביניהם נדמו כפרושים מכל ענייני העולם הזה. גם אותם אלה שהקימו משפחות גדולות היו ספונים בתוך ד' אמות של לימוד והסביבה כולה הייתה מגויסת שלא להפריע את עבודת הקודש של הדבקות בתורה. הדבקות בתורה חייבת להיות טוטאלית וכל מציאות אחרת פוגמת בדבקות הזו. הסכנה הגדולה ביותר האורבת לאדם המבקש להיות דבק בתורה היא אהבת אישה, שהרי "באהבתה תשגה תמיד".
החוויה של חיים עיוניים אינטנסיביים שמשולבים עם חיי משפחה מלאים היא אחד האתגרים שליוו את כל מי שחי בסביבה לימודית טוטאלית. כשמדובר על התורה כהתגלות דבר ה' בעולם, מתעצמת החוויה וגדל האתגר. האם אפשר לחיות בעוצמה דבקות בזוגיות שבין איש לאישה ובו זמנית להיות דבק עם האלוהים?
בכל הספרות על המתח הזה, שבין התשוקה לאישה לבין התשוקה לתורה, הייתה תמיד האישה בדמות "האחר", כעומדת מול התורה החבוקה בידי האיש. כך בביתו של רפאל הסופר, המראה עומדת מול מנורת "שיוויתי". גם בספרות חז"ל ובסיפורים על גדולי ישראל לדורותיהם נשאר המתח כמות שהוא והפתרונות נעו על שני צירים: או שהמשפחה ויתרה והפכה להיות "תומכי לחימה" למימוש האהבה של האיש עם התורה או שהאיש ויתר על דבקותו בתורה וחי בהשלמה עם היותו אדם מן השורה. לאחרונה קראתי את ספרה של אילנה קורשן "ים של דיו" ועלה בדעתי שהיא מציעה לנו מבנה חדש למשיכת החבל הזו.
מסכת חיים
את אילנה הכרתי לפני למעלה מעשר שנים, במסגרת שיעור "דף יומי" בבית כנסת הרמב"ן בירושלים. מדי בוקר, בשעה 6:15, ישבה קבוצת לומדים, רובם בגילֵי פרישה מעבודה, ואיתם אילנה. לא ידעתי מאומה על סיפור חייה, לא בחלקיו החיצוניים ובוודאי שלא בחדריו הפנימיים. לאחר זמן שמחתי שהוצאת הספרים "מגיד" בחרה בה כמתרגמת של סדרת "חכמים". התגובות הנלהבות שקיבלתי על תוצאות העבודה שלה לימדו אותי עוד מעט עליה ועל כישרונותיה. עם השנים הפכה אילנה לדמות מוכרת לתושבי העיר כאישה שהולכת במהירות בכל מקום ועיניה בתוך ספר. מימוש פשוט של "והגית בו יומם ולילה".
רק עם קריאת הספר הבנתי את עוצמת התשוקה למגע האינטנסיבי והאינטימי של אילנה לאותיותיה של התורה ואת המתח הנלווה לתשוקה הזו. הרצון להיכנס לים הזה, להפליג בו, לשחות בו, לצלול לתוכו, מלווה אותה לכל מקום. בהליכה, בריצה, בברֵכה, בתור לספר, בשוק, ברכבת, בטיול משפחתי, "לית אתר פנוי מיניה". הספר שהיא מגישה לנו כעת – שגרסתו האנגלית התפרסמה כבר לפני שלוש שנים – מאפשר הצצה לעולמה של אישה, שחלק עמוק בה חי בתוך אלפי טקסטים המתרוצצים כל העת בראשה וחלק אחר מתאווה להיות אישה אוהבת ואהובה, אמא שבונה משפחה גדולה וחמה, ובקיצור להיות "בת אדם".
הספר הוא קריאה אישית בתלמוד הבבלי, מתוך שילוב מקורי של רומן, אוטוביוגרפיה וספר עיון. זהו מסע שעוקב אחר כל הש"ס, שאותו למדה אילנה (כבר פעמיים שלמות) ושבו המסכתות מתוארות בהתאם למסע חייה שלה, על פרקי החושך והאור, האכזבות והתקוות, הבית שחרב והבית שנבנה אחריו, הילדים שהחלו למלא את הבית. כל אלה מלווים את אלפי דפי הגמרא שמרקדים בכל עת בראשה של אילנה.
כל פרק בספר מקביל למסכת בגמרא. אילנה כותבת על המקום בחייה שבו הייתה כשלמדה פרק זה בסבב הדף היומי ומחברת בין סוגיות הגמרא לחיי היומיום שלה. בפרק על מסכת סוכה ודירות ארעי היא מספרת על המעברים בין דירה לדירה בתקופת הרווקות שלה; היא כותבת על המאבק שלה עם אנורקסיה בפרק על מסכת נדרים ועל הנטייה למנוע הנאה ("המדיר עצמו מ…"); והיא מתארת את חוויית גידול התאומות שלה בדיון על היחס בין זוגות ושדים במסכת פסחים.
נהמת בכיה של תינוקת
לאורך הספר אילנה הולכת אחרי הטקסט, והוא בעקבותיה. מתעקל איתה בנפתולי חייה וחוצה איתה צמתים של גירושין, עלייה ארצה, נישואין, היריון ואימהות: "הדף היומי הוסיף להיות חלק בלתי נפרד מחיי", היא כותבת בהקדמה לספר.
בימי רווקותי הייתי שוקעת בלימוד בזמן ארוחת הערב, נזהרת לא לטפטף רוטב עגבניות על הדיונים התלמודיים שעסקו בהתזת דם על המזבח. אחרי שנישאנו, דניאל ואני למדנו יחד: אחד הקריא בקול בזמן שהשני שטף כלים או קיפל כביסה. כשהילדים נולדו, למדתי כאשר התינוקות ישנו. ההערות שלי באותן תקופות מלאות בסימונים ובקווקווים במקומות שבהם לימודיי נקטעו. בלילה, במיטה, הייתי מסיימת את הלימוד ונרדמת על רקע ויכוחי הרבנים סביב סוף זמן קריאת שמע של ערבית… וברגעים המאושרים בחיי, ימי לידתם של ילדיי, הלימוד הזכיר לי שבראש ובראשונה אני אשת ספר המתענגת על מילים. בשעות ההנקה הקראתי לתינוקות שלי טקסטים תלמודיים, ודברי תורה נמהלו בחלב אמם.
אין זה ספר עיון מעמיק עם חידושי תורה על מסכתות התלמוד. זו נגיעה אישית מאוד שמביאה הכותבת לקורא במפגש שלה – כאישה השקועה ב"ים של דיו" – עם כל חוויות החיים הממשיים. מעבר להצצה אל עולמה הפנימי של הכותבת, מצליחה אילנה לעורר את המחשבה שלי כקורא על האפשרות של פתרון המתח המוצג בתחילת דבריי. לא ויתור על משפחה אינטנסיבית ולא ויתור על צלילת עומק בים היצירה הרוחנית של העולם, והש"ס בכללותה. הבנה עמוקה שלה ושל בן זוגה למציאות המחייבת חלוקת קשב ונשיאה משותפת בכל אתגרי החיים, לצד כמיהה אין סופית לגמוע ממעיינות התורה והחכמה.
שעת בוקר מוקדמת. ביתי שקט ועולמי רגוע. אני פותחת בזהירות את הדלת ויוצאת בצעדים חרישיים. אם התאומות יתעוררו יצא שכרי בהפסדי… אני מרימה מהספה את הכרך התלמודי ופותחת בו. מסופר על דוד המלך שנהג לשקוד על לימודו דווקא בשעות החשכה לקול רוח צפונית שניגנה מאליה על מיתרי כינורו… אני מתעמקת בדף התלמוד, הופכת בו, מבקשת להיות "תלמידת חכמים" ראויה. ובדיוק כאשר הקוראת נהיית לספר – כשאני מדמה לשמוע את הקב"ה מנהם כיונה על חורבן ביתו ועל ילדיו הגולים – מחלחלת לתודעתי ההבנה כי זוהי, למעשה, נהמת בכייה של בתי הרעבה, וכי הגיעה שעתה של האשמורת הבאה (עמ' 13־14).
זוהי דוגמה למאמץ של אישה המבקשת להיות דבוקה בתורה ומתאמצת לגדל את כלי הקיבול שלה כדי להכיל בתוכה את אהבת האיש וגידול המשפחה. אישה שאלפי ספרים ממלאים את עולמה ואת ישותה, שכל עולם הדימויים שלה לקוח מתוך אוצרות היצירה לדורותיה, שמנסה בכל מאודה להפליג בתוך ים של דיו ולהגיע לנמל בית מלא באהבה פשוטה; שרוצה לנגוס תוך כדי הצפת המילים גם בפיתה חמה וטרייה בשוק ויודעת שאוזניה יהיו קשובות לעולם לקול בכיו של תינוק המבקש את לב אמו.
סוד יציקת השמן
בריקוד הפרֵדה של "אגדת הסופר" מאיים השמן לכבות את הנר: "…העששית דעכה והפתילה שקעה בתוך השמן. פתאום קפצה לשון של אש והאירה את החדר. ואורה גלמה את פניו של רפאל הסופר שצנח עם ספרו, ושמלת חופתה של אשתו פרושה עליו ועל ספרו". הספר שלפנינו מתאר אישה שהיא היא הסופר ובראשה אינסוף אותיות שמתחברות למילים, לשירים ולתורות. הסוד שגילתה אילנה קורשן בשנות לימודה ובחוויית החיפוש שלה הוא שהתורה – השמן – צריכה להיות נוצקת לכלים בכמות תואמת למציאות החיים.
אולי עולם לימוד התורה של נשים יצליח למצוא את האיזון הנכון שבין תורה לבין חיים, בית ומשפחה. ההכרה העמוקה שהקול הבוקע מהחדר ליד הוא קריאת החיים של התינוקת המצפה להורה, אין זו פרֵדה מהתורה אלא מימוש שלה. חיים של ממש יתאפשרו רק כשתהיה התאמה בין השמן לבין הנר, או בלשונו של רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן (קמא, נו): "כי כשמקבלין את החיות, צריך לקבלם במדה. כי בלא מדה וצמצום אי אפשר לקבל את החיות מה' יתברך, מחמת ריבוי אור, כי ריבוי השמן גורם כיבוי הנר, על כן צריך לקבל החיות במדה, וזה זוכין על ידי עסק התורה".
ים של דיו
אילנה קורשן
מאנגלית: עליזה רז־מלצר
דביר, 2019, 270 עמ'
