היומן. 30 בספטמבר, 1659. אני האומלל, רובינזון קרוזו, שאנייתו נטרפה בים בשעת סערה איומה במרחק מן החוף, עליתי על היבשה באי שומם ונידח זה, וקראתי לו אי הייאוש. שאר נוסעי האנייה טבעו, ואני כמעט שיצאה נשמתי. כל אותו יום קוננתי על גורלי המר: לא היו לי מזון, בית, בגדים, נשק, מקום מקלט. משהתייאשתי מכל ישועה לא ראיתי אלא מוות לפניי. או שתאכלני חיה רעה, או שירצחוני הפראים, או שאמות מרעב. ברדת הלילה ישנתי על גבי עץ מפחד החיה, אך שנתי ערבה לי אף על פי שירד מטר כל הלילה.
(רובינזון קרוזו, מאנגלית: צבי ארד, מחברות לספרות, תש"ן)
לפחות לפי התאריך שנקב יוצרו, 360 שנה בדיוק חלפו למן הרגע שבו הושלך ימאי בריטי למימי הפנטזיה העמוקים של כל בן תרבות המערב. רובינזון קרוזו, בן למשפחה בורגנית, שלמרות הפצרות אביו הצליח לחמוק מהחיים המדושנים שהועידו לו, נשטף אל אי בודד ונאלץ להתמודד לבדו מול איתני הטבע ואתגרי הקיום האנושי. סיפור המעשה שרד את תלאות הזמן ופיתולי האבולוציה הספרותית, ונדמה שאין ילד שלא שמע על אומץ לבו של האיש ששרד לבדו על אי נידח או מבוגר שלא נע בחוסר נוחות מפטרונותו של קרוזו על ששת.
משחק מחבואים ספרותי
תושבי לונדון שהזדמנו לבתי המסחר בלונדון באביב של שנת 1719 לא נדרשו להעמיק קרוא כדי להבין במה עוסק הספר שמעורר עניין כה גדול. די היה להסתפק בכותרתו הבלתי נגמרת: "חייו והרפתקאותיו המופלאות והמפתיעות של רובינזון קרוזו מיורק, מלח שחי 28 שנים על אי בודד לחופי יבשת אמריקה, סמוך לשפך הנהר הגדול אורינוקו, לאחר שאנייה טרופה, שכל אנשיה מלבדו נספו, פלטה אותו אל החוף". וכאילו לא די בזה, מבשרת הכותרת גם על תוספת – "בצירוף תיאור כיצד חילצו אותו לבסוף שודדי הים". תחת משבצת הסופר כתב דניאל דפו – "נכתב במו ידיו", בניסיון לומר שקרוזו כתב את הסיפור בעצמו ולא עיתונאי חד קולמוס ורב נושים הנושק לשישים.
בכך ביקש דפו להעניק לסיפורו ממד ריאליסטי, כאילו כאן מגוללות הרפתקאותיו של ימאי בריטי שנכתבו בזמן אמת. למעשה, ההשראה לרומן אכן באה מדמות אמיתית – יורד ים סקוטי בשם אלכסנדר סלקירק ששהה על אי במשך חמש שנים והיה עוגן עבור דפו לעוף עם הדמיון. בעוד הולכות המהדורות של רובינזון קרוזו ואוזלות, נפוצו שמועות על זהותו של המחבר, אבל הוא מצדו בחר לדבוק בעמדתו המוסווית מאחורי הקלעים. גם כשהוציא תחת ידו ספרי המשך המגוללים את סיפורו קרוזו, כתב בהקדמה לאחד מהם: "שמעתי כי אנשים קנאים ובעלי מזג רע הביעו את התנגדותם לשני הספרים הקודמים בתואנה…שהסיפור מזויף, שהשמות מומצאים, וכי מדובר בסיפור בדים… שהכול המצאה שנכפתה על העולם. אני רובינזון קרוזו מצהיר שההתנגדות של אותם אנשים מצוצה מן האצבע, שערורייתית בכוונתה ושקרית בכל הנוגע לעובדות, והריני מאשר בזאת שהסיפור, למרות היותו אלגורי, הוא גם היסטורי".
ספק אם מישהו מיושבי טרקליני הספרות קנה את משחק המחבואים של דפו, אבל על דבר אחד אין חולק ־רובינזון קרוזו הפך בן רגע לסנסציה, ולאב טיפוס לשורת יצירות ענפה. התמה המרכזית של האדם הבודד הנזרק אל מחוץ לציוויליזציה שבתה את לב הקהל ומצאה את עצמה בגלגולים שונים על בימות שונות שלא פעם החווירו לעומת המקור. המוני רובינזונים אחרים, שהצטרפו לאלה שברא דפו במו ידיו, באו לעולם. כך, למשל, נולדה "משפחת רובינסון השוויצרית", שברא הכומר יוהאן דוד וויס בשנת 1812, ועוקבת אחר קורותיה של משפחה. זוג ההורים וארבעת ילדיהם היו בדרכם להקים בית חדש באוסטרליה, נקלעו לסופה בלב ים ונשארו להקים חיים במשך למעלה מעשור באחד מאיי הודו המזרחית. "בית ספר לרובינזונים" של ז'ול וורן שיצא לאור בשנת 1882 מתמקד בעלילות צעיר עשיר שיוצא למסע סביב העולם ונקלע לאי מבודד ולשורת איומים ואתגרים. שלום עליכם התוודה פעם במכתב לידידו רבניצקי כי בהיותו בן 15 חיבר מעין רובינזון קרוזו משל עצמו. למעשה, ז'אנר ספרותי שלם התבסס על התבנית המרכזית ואף זכה למונח משל עצמו – "Robinsonade".
גם כמות העיבודים הקולנועיים גדשה את הסאה. האחרון שבהם, סרט אנימציה לילדים, עלה לאקרנים רק לפני שלוש שנים. חלקם הרשו לעצמם להתרחק מהשלד הסיפורי ולערוך התאמות לימינו אלה. בסרט הדרמה "להתחיל מחדש" גילם טום הנקס עובד של חברת "פדקס" שנקלע לאי לא מיושב בעקבות התרסקות מטוסו בדרום האוקיינוס השקט. אחרים יצאו את גבולות כדור הארץ. אחד מהם הוא "להציל את מארק וואטני" שהתבסס על הספר "לבד על מאדים" ומתאר את קורותיו של אסטרונאוט שננטש לבדו על כוכב הלכת האדום. כמו רובינזון קרוזו בעל התושייה שגילה כישורים חקלאיים, מגדל איש החלל האובד תפוחי אדמה, משיג מים ומקיים חיים. החודש עלה סרט חדש בשם "השורד" על אדם בודד ששרד בהתרסקות מטוס ונאלץ להתמודד עם החיים במרחבי אינסוף של שלג וקור מקפיא עצמות. האי הטרופי הוחלף בקוטב מקפיא עצמות, אך הרעיון הוא כמובן אותו רעיון. גם תוכניות הריאליטי הישרדות ואחיותיה נתלות על אותו מוטיב חוזר. בעוד רובינזון קרוזו ממשיך להיות אחד הספרים הנדפסים בעולם, התבנית ממשיכה להשתכפל.
מספרות מבוגרים לספרות ילדים
משום שהחומה כבר תוארה, השמטתי במכוון את מה שנכתב עליה ביומן. די אם אציין שלפחות מ־3 בינואר ועד 14 באפריל הקדשתי את זמני לבניית חומה עד שלב הגימור והליטוש הסופי. זאת אף שמדובר רק בחצי מעגל שאורכו לא יותר מעשרים וארבעה יארד, מצד אחד של הצוק לצדו האחר ששמונה יארד מפרידים ביניהם.
24 בדצמבר. גשם שוטף ירד כל הלילה וכל היום. שום פעילות בחוץ.
25 בדצמבר. גשם ירד כל היום.
26 בדצמבר. הגשם פסק, בחוץ קריר יותר משהיה, ונעים יותר.
(רובינזון קרוזו, מאנגלית: סיגל אדלר, כרמל תשס"ו)
מהו, אם כן, סוד קסמו ושרידותו של רובינזון קרוזו? כדי למצוא תשובה כדאי לשוב לחיק היצירה המקורית. עיון מחודש בגרסה המלאה מלמד את הקורא קודם כול מיהו קהל היעד הראשוני: הספר רובינזון קרוזו לא נועד לכתחילה לשבת על מדף ספרי הנוער. לא מעט בשל העובדה שכאורך כותרתו כך סגנון כתיבתו. דפו מגיש לקורא עומס פרטים טכניים, התרחשויות ארכניות ורשימות מלאי לצד שרעפים, הרהורים דתיים וגל חרדות קיומיות. לא ייפלא אפוא שהוא הוצע לקהל הצעיר בעיבוד מקוצר, מאויר ונוח לעיכול.
"היה איזשהו רגע בסוף המאה ה־19 שספרים מסוימים דוגמת רובינזון קרוזו הפכו למזוהים עם ספרי נוער", מסביר פרופ' איתן בר־יוסף, ראש המחלקה לספרויות זרות ובלשנות באוניברסיטת בן גוריון בנגב. "במקרה הספציפי של רובינזון קרוזו, היות שמדובר בספר הרפתקאות שמתרחש בהקשר קולוניאלי־אקזוטי, הוא הפך משויך באופן טבעי לנוער. גם ספר משמעותי כמו 'מסעות גוליבר' עבר תהליך דומה. הוא פורסם כשבע שנים לאחר רובינזון קרוזו ומתכתב איתו בכל מיני היבטים – בראש ובראשונה בעצם העובדה שזהו סיפור הרפתקאות. גוליבר מגיע שוב ושוב לארצות רחוקות ולאיים נידחים ומגלה בהם דברים מרתקים על חברות אחרות וגם על עצמו.
"מסעות גוליבר, כמעט בן תקופתו של רובינזון, הפך מהר מאוד להיות מזוהה עם ילדים, למרות שהוא בעצם סאטירה פוליטית נוקבת מאוד ברמה של התייחסות ספציפית למפלגות ולמלוכה בתקופת סוויפט. 'מעבר המדפים' הזה, מספרות מבוגרים לספרות ילדים, התרחש לעיתים קרובות במהלך המאות ה־18 ה־19 והוא לא מקרי. העובדה שרובינזון משלב בתוכו את הפנטזיה או החלום להיפלט אל חוף חדש או להגיע לארץ לא מוכרת כמובן קשורה בזה.
"לרומנים אחרים של דיפו, כמו 'מול פלנדרס' (ספרו של דפו המשרטט דמות בלתי מוסרית בעין נוצרית ובכלל, שהצליחה לכבוש את לב הקורא. י"א), זה לא קרה. מעניין לציין ששני רומנים כל כך מובהקים של דפו, שנכתבו בהפרש של שלוש שנים בלבד, הציגו סיפור שונה לחלוטין – מצד אחד גבר בהקשר קולוניאלי, חף לחלוטין ממיניות עד כי נשים לא צצות אצלו, אפילו לא במחשבה; ומצד שני אישה שסיפורה משקף מציאות ריאלית, בוגרת וארוטית. אני חושב שזה מעיד דבר או שניים על רבגוניותו של דפו ועל התפתחותו כסופר ויוצר".
המסע אל מרחבי הלא נודע הוא גם שהלהיב את מבשר המהפכה הצרפתית ז'אן ז'אק רוסו. הפילוסוף הצרפתי שהיה אך ילד קטן בצאת הרומן לאור מצא בדמותו של המלח שנקלע לבדידות רבת שנים משנה חיזוק לתורתו הפילוסופית. ב"אמיל, או על החינוך", החיבור שרוסו הכתיר כחשוב מבין חיבוריו, המתווה דרך חינוכית מגיל ינקות עד בגרות, הוא כותב: "זה [רובינזון קרוזו] יהיה הספר הראשון אשר יוטל על אמיל שלי לקרוא. זמן רב תכלול כל ספרייתו את הספר הזה בלבד. הוא יהיה לנו למורה־דרך בדרכנו אל בגרות המחשבה. כל עוד טעמנו לא נשחת – קרוא נקרא בו בעונג". בעיני רוחו, רובינזון קרוזו הוא הגרסה האירופית המיטבית ל"פרא האציל", והוא מגשים את השקפתו הרומנטית של רוסו כי במצב הטבעי האדם הוא טוב מיסודו. רובינזון לדידו נותן לאדם שיעור בסיפוק צרכיו הטבעיים ללא תיווך אדם ומבלי שנוגעות בו כל אותן רעות חולות שהחברה מטביעה בפרטיה.
לא השתחרר מהבורגנות
אלא שנדמה שרוסו החמיץ משהו מאוד בסיסי אודות הגיבור. הימאי האובד לא ניצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו כדי להתנתק מחבל הטבור של החברה הקפיטליסטית שרוסו כל כך סלד ממנה. רובינזון בונה בית, ולא מסתפק באחד. הוא מייצר כלים ורהיטים, מביית חיות ולקראת הסוף גם משתמש בשירותיו של ששת, או פריידי בשמו הלא־מעוברת. באחת הסצנות, למשל, מתלבט קרוזו אם לקחת מטבעות כסף שמצא בשרידי האונייה. הוא כמובן מדבר גבוהה גבוהה על היעדר הצורך במטבעות כסף – "צחקתי לנפשי למראה הכסף הזה: 'הוי אשפה!', קראתי בקול, 'מה בצע בך?'. אין לך כל ערך למעני, לא, אין שוה להרימך מן הארץ… אין כל דרך להפיק ממך תועלת, נוחה לך באשר תנוח, ורדה תהומות כבריאה אשר אין שוה להצילה מאבדון!". רגע אחרי, במחשבה שנייה, לוקח אותן רובינזון קרוזו איתו. "זאת אחת המשמעויות העמוקות ביותר העולות מספרו של דפו – שאפשר להשליך את האדם מתוך החברה, אבל קשה, וכנראה בלתי אפשרי, להשליך את החברה מתוכו", כתב פרופ' דוד פישלוב באחרית דבר מאירת עיניים בסיום אחד התרגומים האחרונים.
"למרות שהוא חי על אי בודד ומרוחק, הקיום של רובינזון קרוזו הוא קיום בורגני לחלוטין", אומר בר־יוסף. "יש לו רהיטים ויש לו כלב וחתולים והוא מביית עזים והוא בונה חומה ורהיטים והוא שותל ובורא ויש לו רוטינה. רובינזון הרחיק כל כך מאנגליה רק כדי להפוך בסופו של דבר למעין בעל אחוזה באנגליה. תחשבי כמה הסיפור הזה שונה מהמסורת הספרותית המאוחרת יותר שמתרחשת ב'איים בודדים'. ניקח לדוגמה את הרומן 'בעל זבוב', שכתב ויליאם גולדינג בשנת 1954. במהלך הסיפור אנחנו חוזים לנגד עינינו בילדים שנקלעים לאי בודד ועוברים תהליך הפוך בדיוק מזה שעובר רובינזון קרוזו – הידרדרות מוסרית מהירה שהיא ללא ספק אחד הדברים המעניינים בספר. גם כשמצאו את איש הים אלכסנדר סלקירק – שעל סיפורו התבסס דפו – כעבור ארבע שנים וארבעה חודשים הוא היה חצי מטורלל. אירוע רב שנים מטביע חותמו על הנפש. ואילו רובינזון קרוזו נשאר שפוי עד הסוף, מלבד ההתגלות הנוצרית המתעתעת שהוא חווה כשהוא חולה.
"זו למעשה חלק מהביקורת שהופנתה לדפו בנוגע ליצירתו. למעט המפגש עם ששת שמעורר משהו אין פה הרבה רגש, מה שמאוד משונה כיוון שמבחינתנו רומן הוא מוקד של התרחשות רגשית. מעניין שרובינזון קרוזו שנחשב לרומן האנגלי הראשון מסרב לציית לחוקים מסוימים, שאחד מהם הוא כאמור קיומה של התרחשות רגשית. מוסכמה אחרת היא קיומה של עלילה שיש בה מתח".
ובעניין הזה אני מוכרחה לציין שיש חלקים שלמים ברומן שמכילים תאריכים ותיעוד רשימות – "בניתי תיבות", "חפרתי בורות", "השלמתי את הסולם", בתוספת תיאורים ארכניים ומשמימים. לא נראה לי שזה מציית לתנאי קיום המתח.
"קודם כול אני מזכיר לך שגם החיים עצמם משעממים לפעמים. רובינזון קרוזו בנה לו חיים שיש בהם גם שגרה ועבודות טכניות ואני חושב שהמלאות הזאת והירידה לפרטים היא שמקנה לרומן נופך דוקומנטרי ולכן ממשי ומשכנע. שם הסופר הנפקד והאופן שבו הוא כותב מאפשרים לקורא 'להאמין' בזמן הקריאה שהסיפור אמיתי. זה כוחו של כל רומן טוב, עד היום. אחרת לא היינו בוכים בסוף. אנחנו יודעים שזה בדיוני, ובכל זאת אנחנו בוחרים להאמין שזה אכן קרה.
"אבל אני חושב שיש כאן משהו שהוא מעבר לזה. אם את מבינה שה'סימפטום' הזה שציינת, הפנקסנות הזו, שאוב ממסורת נוצרית, הדברים נראים הגיוניים יותר. לפי התפיסה הזאת אתה מנהל בחייך סוג של יומן – בין אם יומן ממש ובין אם יומן רגשי, שבו אתה מנהל כל הזמן שיח ושיג לגבי מה עשית ומה לא עשית. רואים את זה בטקסט כל הזמן. אבל דפו הבין שצריך לעבור פאזה, ובספרים הבאים שלו, כמו 'יומן שנת המגפה', רואים שינוי דרמטי. הספר, שמתאר את המגפה הגדולה שהתרחשה בלונדון כמה עשרות שנים קודם לכן ב־1665, כתוב בצורה הרבה יותר סנסציונית וקופצנית ומעניינת".
עליונות לבנה
לדפו, כאמור, היה החופש להתנער מהתרבות הבורגנית, אבל הוא בוחר להקים לו בית בדמותה. הייתה לו הזדמנות לפשוט מעליו את הערכים והצווים החברתיים ולהסתובב ערום ועריה פיזית וערכית, אבל אפילו באי בלתי מיושב הוא בוחר להתלבש. הוא יכול היה לבעוט בדתו כפי שיוצרו חמק מהכמורה שיועדה לו, אבל הוא בוחר לו כספר לאי בודד את התנ"ך. עם הכבלים האלה הוא עדיין שובה את לב הקורא בן תחילת המאה ה־18.
בסוף, אליבא דדפו, גם על אי נטוש באמצע האוקיינוס האדם הוא יצור חברתי. פנטזיית הבריחה לא ממש באה על סיפוקה.
"נכון, אבל יש כאן פנטזיה אחרת. מה שבכל זאת מרתק ומספק את הקורא הוא העובדה שבעולם שבו יותר ויותר אנשים מתמקצעים בדברים מסוימים נרקמת פנטזיה פרה־בורגנית של האיש שבורא הכול. יש כאן אדם אחד שחי כבורגני אבל עושה הכול לבדו: בונה, מתקן, מתמודד. יש כאן, כפי שאמרנו, בעל אחוזה, אבל הוא נטול צוות עובדים. כמובן שיש כאן משהו טריקי. הוא לא היה מסוגל לעשות את כל הדברים האלה אם הוא לא היה מצליח להציל כל כך הרבה כלים מהאונייה, ורק הודות לשלל כלי העבודה מאירופה זה קרה. כך או כך העונג הוא בכך שאתה מרגיש בכך שמישהו עושה הכול לבד במו ידיו, לפחות עד שנכנס ששת לתמונה והופך למשרתו האישי", מסביר בר־יוסף.
ואם בששת עסקינן, מבין שלל הביקורות השונות שעלו ממגוון אסכולות שטרם נולדו בימיו של דפו, החיבור בין קרוזו ל"אחר" בסיפור הוליד לאורך השנים ביקורת פוסט קולוניאלית. המפגש הפטרוני בין השניים מתחיל עם הצלתו של הפרא על ידי קרוזו. "הוא התקרב עוד ועוד וכל עשרה או שנים־עשר צעדים כרע על ברכיו, אות להכרת תודה על שהצלתי את חייו. לבסוף התקרב אליי שוב ואז שוב כרע על ברכיו, נישק את האדמה והניח עליה את ראשו, נטל את כף רגלי והניח אותה על ראשו. זאת הייתה כנראה מחווה להיות לי לעבד לעד", נכתב בספר.
"חשוב מואד להבין את ההקשר ההיסטורי", מבהיר בר־יוסף. "הספר נכתב בסיטואציה שבה האימפריה הבריטית מתרחבת וישנן הנחות שנחשבות אקסיומות הקשורות בעליונות האדם הלבן על האדם השחור. קרוזו אפילו מצליח להביס את הילידים שאיימו על ששת. מצד שני, אם נזכור את המורשת הנוצרית שהספר אפוף בה, אולי אין זה מקרי שהספינה עולה על שרטון לא במסע הראשון אלא בזמן שקרוזו מעוניין לקנות עבדים. יש כאן עניין של עונש. בשלב הזה באנגליה בתחילת המאה כבר היו קולות שהתנגדו לעבדות. כלומר, כבר אז ראו את סחר האנשים בצורה מורכבת.
"יש משהו קצת משונה בתמונות האלה שצורפו לגרסאות המאוירות, שכמובן לא היו ברומן המקורי, שבהן רואים את ששת המשתחווה לקרוזו. קרוזו לבוש בגדים מגוחכים, עורות שהוא ייבש בעצמו ומקנים לו מראה גרוטסקי, ואילו ששת מתואר כבעל שלמות פיזית – 'בחור נאה היה ובנוי היטב, גבוה ומחוטב. איבריו היו חסונים וזקופים'. במקום אחר יש סצנה שבה קרוזו מודה בעצמו שששת הוא נוצרי טוב ממנו בהרבה, שהוא מפנים את האמונה הנוצרית ושואל שאלות שקרוזו לא יודע להשיב עליהן. כלומר, המיתוס הזה שקשור בתהום הפעורה בין האדם הלבן העליון והעבד הנבער לא לגמרי מדויק. כמו בכל רומן טוב, היחסים ביניהם מורכבים בהרבה".
סיפורו של המעמד הבינוני
הצלחתו המסחררת של "רובינזון קרוזו" כבר מלידתו וכניסתו לפנתאון הספרות הקאנונית לא ברורות מאליהן משתי סיבות מרכזיות: האחת היא הסגנון שבו כתב דפו. הוא היה עיתונאי פורה שכתב ללא הרף והיה מראשוני כותבי מאמרי המערכת, אבל הסגנון ה"מסקר" שלו נראה לאנשים נחות. מי שהתחנך על ברכי הספרות הקלאסית לא הבין את השעטנז הסגנוני הבלתי מוכר שהוא בחר בו.
לזה נוספה סיבה נוספת שלא תסולא בפז – דפו לא נולד למעמד הנכון. אביו היה קצב ויצרן נרות חלב עני, שבחר למרוד בכנסייה האנגליקנית ושילם על כך מחיר. דפו הבן זיגזג בין צבא המורדים לצבא המלך, שלח ידו במסחר, בכתיבה עיתונאית, הגותית ופוליטית, חטא בריגול וישב בבית האסורים. בין הסורגים כתב וערך את עיתון ה־Review”" שהיה במשך עשור מפעל של איש אחד. הביוגרפיה שלו יחד עם מצבו הכללי הרעוע לא הלמו את מודל הסופר של האליטה הספרותית דאז. דפו ייצג את המעמד הבינוני וגם גיבורו מקפיד לציין זאת כבר בשורות הראשונות של הספר – משפחה טובה, אב שצבר רכוש ועסק במסחר, אם ממשפחה בעלת ייחוס, השכלה הולמת וייעוד.
"רובינזון קרוזו נחשב לרומן האנגלי הראשון, וזה קורה בין השאר משום שבספרות החדשה הזאת שמזוהה עם דפו, גם אדם שהוא 'סתם' מהמעמד הבינוני – כלומר לא אציל, לא מלך, לא אביר – יכול להוות תשתית שאפשר לבנות עליה סיפור. דון קישוט של סרוונטס שיצא כמאה שנים קודם לכן ונחשב לרומן האירופי הראשון עשה דבר דומה. הוא לקח למרכז העלילה אנטי־גיבור שקורא סיפורי אבירים ומפנים אותם ובמרכז לא עומדים הגיבורים הספרותיים שהתרגלו לראות קודם. התהליך הזה, בבריטניה של ראשית המאה ה־18, קשור לצמיחה של המעמד הבינוני. זה לא מקרי שרובינזון קרוזו עסוק מאוד בלציין את מעמדו. המעמד הבינוני הופך לחומר שממנו אפשר לרקום רומנים", מסביר בר־יוסף.
מתברר שלא רק הגיבורים עוברים שינוי, אלא גם מרקם הקוראים משתנה. "אני תמיד אומר לסטודנטים שלי שצריך שיקרו הרבה מאוד דברים כדי שתתפתח ספרות", מספר בר־יוסף. "קודם כול צריך שאנשים ידעו לקרוא ושיהיה להם זמן לקרוא. צריך שיוכלו פיזית לראות, כי במצב של קוצר ראייה המשמעות היא קיומם של משקפיים שעולים כסף. גם אור מהחלון הוא לא דבר מובן מאליו באותן שנים. במשך פרק זמן ארוך היה חוק באנגליה שבו שולם מס על חלונות זכוכית. ככל שהחלונות שלך היו יותר גדולים, כך שילמת יותר מס. אדם עני לא יכול לממן חלונות, ואפילו פרט כזה מקרין על יכולת הקריאה. צריך גם נרות ונייר, והיכולות האלה מתפתחות במהלך המאה ה־18.
"כשאני אומר מעמד בינוני אני כמובן לא מתכוון למה שאנחנו קוראים היום מעמד בינוני. הכוונה היא לפלח אוכלוסייה די צר, אנשים אמידים יחסית, בעלי מקצועות חופשיים שהפכו קהל לסוג כזה של כתיבה ואפשרו לדפו לפרוץ החוצה משום שהקהל הבין שהוא יכול לקרוא סוף סוף סיפור על אנשים שדומים לו. גם היום במרחק הזמן אנחנו מצליחים לראות ברובינזון קרוזו מישהו שדומה לנו. זה סוד הקסם".
22 שנה אביבים אחרי הפצעת רומן הביכורים שלו, באפריל של שנת 1731, מת דפו בעליבות גדולה, מתחבא מבעלי החוב העיקשים ורחוק מאשתו וילדיו. תשישות כבדה או שבץ העבירו אותו לעולם שכולו טוב. גופתו הועברה שנים אחר כך ל"בנהיל פילדס", בית קברות קטן במרכז לונדון. גיבורו רובינזון קרוזו ממשיך לחיות ולבעוט.
