מחזור חגי השנה נתפס בעינינו לרוב כתואם את מחזוריות הטבע שבארץ ישראל: פסח הוא חג האביב, הנעורים של הטבע. שבועות – חג הקציר והבגרות. סוכות – חג האסיף, שלפני הסתיו והחורף, ואם תרצו – חג הזקנה.
גם המשמעות ההיסטורית של החגים בנויה על פי מחזור דומה. פסח מייצג את השחרור, את לידתו ונעוריו של העם. שבועות – את בגרותו, את קבלת האחריות והחוק. סוכות – את הנדודים במדבר. וכך, חג הסוכות מייצג את המדבר, והמדבר – את הזקנה והגלות. מחזור החיים ניכר גם במגילות המקראיות הנקראות בחגים. בפסח קוראים אנו את שיר השירים. אמנם יש במגילה זאת תוכן מיסטי ודתי, אך הוא מבוסס על סיפור אהבתם של צעיר וצעירה המחפשים זה את זה, נפגשים, נפרדים, מתאכזבים ונכספים זה לזה. זאת מגילה של אהבה ונעורים. מגילת רות, הנקראת בשבועות, היא שיר הלל לחסד, ובה משתזרים חייהם של רות ובועז, אנשים בוגרים ואחראיים. לא כך קהלת, המגילה הנקראת בחג הסוכות. היא נכתבת על ידי זקן העורך את חשבון הנפש של חייו (א, ב): "הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל".
לפי פרשנות זו, מוצאים אנו בחג סוכות את ייצוג הזקנה. גם הסוכה יכולה לבטא בהתאם לכך את ארעיות החיים, את השבירות, את העובדה שבשונה מהבית נתונים אנו בה לשרירות האקלים, והגשמים עלולים להכריח אותנו לעזוב אותה. הסוכה היא ייצוג החולשה, הנדודים במִדְבר, גלות האומה. ולמרות זאת, ניחמו אותנו הנביאים שכשם שהטבע יחזור לאביב כך יחזור העם לנעוריו: "תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי" (תהילים קג, ה).
תובנה יפה זו על חגי השנה הקסימה אותי במשך שנים עד שנוכחתי שיש בה בעייתיות לא קטנה. זאת מכיוון שיוצא מכך שחג הסוכות הינו חג המהול בעצב. אולם לא כך מכירים אנו את החג, שעליו נאמר (דברים טז, יג־יד): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְך… בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ". סוכות הוא "זמן שמחתנו"! כיצד אם כן מתחברת שמחה זאת עם ייצוג הזִקנה? שמחה מתוך חולשה? וכך קרסה אצלי תפיסה זו, והביאה אותי למלכודת קונספטואלית שלא אפשרה לי להבין את משמעות החג.
חגו של הכבש
סוכות היא התחנה הראשונה שבחופש (במדבר לג ג־ה): "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם… וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס וַיַּחֲנוּ בְּסֻכֹּת". אולם האמת היא שבפסח אנו חוגגים את מאורעות העבר, בעוד בסוכות חץ הזמן מתהפך ואנו חוגגים את העתיד, את הגאולה העתידה לבוא. משל למה הדבר דומה? לילד הלומד בתיכון וחוגג כבר מעכשיו את קבלת הדוקטורט. זאת לכאורה "חוצפה" בלתי מתקבלת על הדעת. בעולם בלתי־נגאל אנו שמחים על הגאולה שטרם התממשה?!
אך יש כאן לקח מופלא. נתאר לעצמנו אדם הצועד במנהרה חשוכה. בהתחלה מקבל הוא אור מפתח המנהרה. הדרך נעשית חשוכה יותר ויותר, עד שבשלב מסוים נצנוצי אור מתחילים שוב להופיע. זהו האור החודר ממוצא המנהרה. מנהרה מעין זאת היא ההיסטוריה היהודית. אנו מקבלים את האור לא רק מן העבר, אלא גם מן העתיד.
אך אם כך כיצד מתמזגת השמחה עם חולשתה של הסוכה? זהו מיזוג פרדוקסלי המתאר את חזון הגאולה, את חזון העתיד שבו יהיה מותר לנו להיות חלשים. העתיד שבו אין אנו חייבים להיות מוגנים על ידי חומות הבית או גדרות הפרדה, ומותר לנו להסתפק בקרשים או יריעות בד. לפי דעה שהובאה בדברי החכמים, הסוכות במדבר היו של "ענני כבוד". סכך רוחני מגן אז על האדם, לא חומות או טילים. זהו העתיד המשיחי שאנו, יהודים, מאמינים בו. נדמה לי שהיה זה דוד בן גוריון שאמר בשעתו שאמנם כן, הנבואות יתגשמו, ובאחרית הימים יגורו זאב עם כבש, ואף על פי כן, הוסיף, רוצה אני להיות אז זאב ולא כבש. זאת אולי תגובה צינית, אבל בהחלט נכונה בדורותינו שבהם מרובים הרשעים וגם הצבועים הדורשים מאיתנו להיות כבש בכל מחיר. ולמרות זאת, סוכות אינו חגו של הזאב, אלא של הכבש, הרוצה את הזכות להיות חלש. זוהי הברכה הגדולה ביותר שתינתן אי פעם לאדם. וזו הסוכה.
מקור לשמחה חיובית
רעיון הגאולה מתבטא בפרטים רבים של חג הסוכות. למשל, בברכת המזון אנו מוסיפים בקשה "הָרַחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת". בקשה זו מקורה בדברי הנבואה של עמוס (ט, יא־טו): "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת… וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם. הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה'… וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ… וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". חג סוכות הוא אמנם סמל לתחיית האומה, אך הוא מסמל גם את אחדות האנושות, את הפיוס שבין ישראל ואומות העולם, כדברי הנביא זכריה (יד, טז): "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם… וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְ־בָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת".
בחג הסוכות אנו אכן שמחים. זו צריכה להיות שמחה טהורה, לא שמחה מזויפת המונעת ממקורות רעים ומהומור על חשבון הזולת, ועליה אמר קהלת (ב, ב): "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה". ואכן, הגאולה היא מקור לשמחה חיובית. אלא שחוששני שהגאולה עלולה להציב את האדם בפני בעיות חמורות מנשוא. איך ייראו הקולנוע, הטלוויזיה והאינטרנט באחרית הימים? איך ייראו הסדרות בעידן האידיאלי שבו "יִתַּמּוּ חַטָּאִים מִן הָאָרֶץ וּרְשָׁעִים עוֹד אֵינָם" (תהילים קד, לה), שבו לא יהיה פשע ולא מלחמה, לא זיוף ולא ניאוף? כיצד ייתכנו תוכניות הומור, אם לא נוכל לפגוע בבשר החי של בני האדם? ואולי בגלל זה, ברחמיו הרבים על מעצמות התקשורת האלקטרונית, דוחה הקב"ה את הגאולה.
