פרשת האזינו: תורת גמול אחרת

לאחר פתיחה חגיגית הקוראת לשמים ולארץ להאזין, חלקה הראשון של שירת האזינו מוקדש לתיאור של החסדים הרבים שעשה ה' לעמו. באמצעות מטפורת ההנקה מודגשת דאגתו של ה' לעמו: "ויֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר" (לב, יג). כאם המניקה את בנה ודואגת לו לכל מחסורו, כך הא־ל מאכיל את עם ישראל בתנובת שדי. התפריט העשיר והמשובח שמשפיע ה' על הילד המפונק (וכולל חמאת בקר וחלב צאן עם חלב כרים) גורם להשמנתו.

אולם, כפי שכבר ראינו בספר דברים (כח, מז), השפע טומן בחובו סכנה: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (לב, טו). כפיות הטובה של עם ישראל באה לידי ביטוי בכך שהוא שוכח את אלוהיו, המתואר לא רק בתור אמו מיניקתו אלא גם בתור מי שילד אותו: "צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי, וַתִּשְׁכַּח אֵ־ל מְחֹלֲלֶךָ" (יח). הבן הבועט שוכח את אלוהיו, נוטש את מולידו, מחוללו, מיניקו, עושהו.

חשש מן הגויים

העונש על שכחת הא־ל ועל הפנייה לעבודת אלילים לא מאחר להגיע. כגודל הקרבה והדאגה כך גם עוצמת הכעס וצריבת הבגידה: "וַיַּרְא ה' וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו: וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם" (יט־כ). כעסו של ה' מתואר כאש יוקדת: "כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים" (כב). הכעס כה עוצמתי, עד כדי כך שה' מבקש לכלות את עמו: "אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם" (כו). אולם בשלב זה מתחולל מפנה בעלילה. הא־ל מחליט לשנות את תוכניתו ולא להשמיד את עמו: "לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת" (כז).

פסוק זה מתאר את ה' בתור מי שחושש מברואיו: "אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ". לא פלא שתרגום אונקלוס, אשר באופן שיטתי מתרחק מהגשמת הא־ל, תרגם את המילה "אגור" לא מלשון פחד (כפועַל בעתיד) אלא מלשון אגירה וכינוס ("כְּנִישׁ"; כצורת בינוני פעול), וכך גם רש"י בעקבותיו.

אולם על פי פשט הכתוב החלטתו של ה' לחזור בו ולא להשמיד את העם קשורה לחששו שמא האויבים יאמרו: "יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת". באופן מפתיע, החלטה זו לא נובעת מטובו של עם ישראל, לא קשורה לכך שהעם חזר בתשובה ואפילו לא קשורה לזכות אבות. ה' מחליט לשנות את תוכניתו ולא להשמיד את עמו בעקבות גאוות הגויים אשר נשלחו על ידו להכות את העם. האויב איננו מכיר בכך שהוא איננו אלא שבט אפו. לו רק היה מחכים ומשכיל מעט, מיד היה רואה כי לא ייתכן שהאחד ירדוף אלף ושניים יניסו רבבה. אולם בטיפשותו וחוסר תבונתו הוא סבור שידיו הן שרמו, ועל כך עתיד הוא לשלם ביוקר, וה' ינקום בו את נקמתו.

תפקידה של אשור

עמדה תיאולוגית זו, אשר מתייחסת לאויב כשליח הא־ל, מטה אפו, מצויה במקומות נוספים במקרא. כך לדוגמה בנבואות ישעיהו, אשר מתמודדות עם התעצמותה של ממלכת אשור ומבקשות ליישב את השאלה כיצד הצליח עם אלילי להתחזק כל כך. בהקשר לכך כתב פרופ' יאיר הופמן את הדברים הבאים (עולם התנ"ך, ישעיהו, עמ' 63):

החשיבה האלילית הסבירה את התעצמותן של ממלכות כביטוי לעוצמתו של האל הלאומי של אותה ממלכה, ולא נתעוררו בקשר לכך בעיות תיאולוגיות כלשהן. לא כן החשיבה המונותיאיסטית של ישעיהו, שהוצרך ליישב את הקושי, מדוע הצליח הא־ל את דרכה של אשור האלילית… את תשובתו לשאלה זו נותן הנביא כבר במשפט הפותח של נבואתו: אשור אינה אלא מכשיר ביד הא־ל להעניש בו את העמים הראויים לעונש.

מכיוון שאשור מוצגת בנבואת ישעיהו בתור שליחת הא־ל, שבט אפו ומטה זעמו (ישעיהו י, ה), על הנביא לתת הסבר לשאלה תיאולוגית נוספת, והיא מהי ההצדקה להעניש את אשור, אם פעלה בשליחותו של הא־ל? על כך עונה ישעיהו כי אשור תיענש מכיוון שבמקום להבין שכוחה ניתן לה מהא־ל, מתגאה היא ואומרת: "בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי" (שם, יג). במקום שתבין שהיא איננה אלא כגרזן ביד החוטב, היא מתפארת על היד המניפה אותה, ועל כך שואל הנביא: "הֲיִתְפָּאֵר הַגַּרְזֶן עַל הַחֹצֵב בּוֹ אִם יִתְגַּדֵּל הַמַּשּׂוֹר עַל מְנִיפוֹ" (שם, טו).

ציפייה אוניברסלית לענווה

לצד התפיסה התיאולוגית הדומה ניתן למצוא דמיון לשוני בין שירת האזינו לנבואת ישעיהו בפרק י. כך לדוגמה המילים "רום" ו"יד" מופיעות בסמיכות בשני המקורות הללו. בשירת האזינו מתארות מילים אלו את גאוותם של האויבים הסבורים כי "יָדֵנוּ רָמָה וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת". באופן דומה, בנבואת ישעיהו משמשות מילים אלו לתיאור גאוות מלך אשור: "וְעַל תִּפְאֶרֶת רוּם עֵינָיו: כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי" (ישעיהו י, יב־ יג)

שירת האזינו מבטאת תפיסה תיאולוגית מרתקת ומפתיעה. על פי שירה זו, הציפייה להכרה בא־ל איננה רק מצד עם ישראל, אלא מדובר בציפייה אוניברסלית מכל באי עולם. שירה זו יוצאת כנגד הגאווה האנושית באשר היא, הן אצל עם ישראל והן בקרב אויביו.

ניתן להצביע על שתי נקודות מפנה בשירה, אשר שתיהן קשורות בגאווה. הראשונה קשורה בגאוות עם ישראל: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (טו), ואילו נקודת המפנה השנייה מתארת את גאוות האויב הסבור כי בכוח ידיו הצליח לנצח ואינו מבין שה' פעל זאת (כז). שירת האזינו מבקשת לצאת נגד הגאווה האנושית ולהכריז על גדולת הא־ל ובלעדיותו: "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלוֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" (לט).