פרשת ניצבים מסיימת את נאומו של משה בנימה אופטימית. לאחר הקללות הקשות שהופיעו בפרשת כי תבוא, באה פרשת התשובה (דברים ל, א־י) ומנחמת את שומעיה. את סמיכות הפרשיות הללו דרש רש"י (כט, יב) בעקבות מדרש תנחומא כך:
למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות? – לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ מארבעים ותשע שבתורת כהנים, הוריקו פניהם אמרו: מי יוכל לעמוד באילו?! התחיל משה מפייסן: "אתם נצבים היום" – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה, והרי אתם קיימים לפניו.
את התחושה הזאת שמבטא רש"י במילים "והרי אתם קיימים לפניו" ניתן לחוש בכל שנה ושנה כאשר אנו ניצבים שוב בתפילת ראש השנה, נזכרים בתפילתנו לפני שנה, וחושבים על מה שעברנו במשך השנה האחרונה; והרי אנו קיימים וניצבים שוב לפניו, ומוצאים נחמה באפשרות התשובה.
נחמה נוספת אנו שואבים בראש השנה מכך שאיננו ניצבים לפני הקב"ה בגפנו אלא נאחזים בזכות אבות. ביום הראשון של ראש השנה נקרא את סיפור גירוש ישמעאל (בראשית כא) וביום השני את סיפור עקדת יצחק (בראשית כב). שני הסיפורים הללו מציגים את גדולתו ומסירותו של אברהם אבינו, גדול המאמינים. זיקות רבות קיימות בין שני ניסיונות קשים אלו שבהם מתבקש האב לגרש את בנו הגדול ולעקוד את בנו הצעיר. אולם לצד זכותו של אברהם יכולים שני הסיפורים הללו לעורר אצלנו גם קושי מוסרי: כיצד ייתכן שהאב נכון לגרש ואף להקריב את בנו?
ברצוני לעסוק בסיפור גירוש ישמעאל ולבחון כיצד פירשו את הסיפור מדרש פרקי דרבי אליעזר והתרגום המיוחס ליונתן. שניהם התמודדו עם הקושי המוסרי העולה מסיפור גירוש ישמעאל וניסו להצדיק את אברהם אבינו במעשה הקשה של גירוש הבן.
נע בין מחויבויות
מדרש פרקי דרבי אליעזר מרחיב את הסיפור המקראי ומוסיף נופך חדש לדמותו של אברהם, נופך אנושי ואבהי יותר. המדרש מציג את אברהם כאב רחום, הדואג לבנו, בא לבקרו ואף מתפלל בעבורו:
לאחר שלש שנים (מן הגירוש) הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה שלא ירד מעל הגמל במקום שישמעאל שרוי תמן, והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם את אשתו של ישמעאל, אמר לה היכן הוא ישמעאל, אמרה לו הלך הוא ואמו להביא פירות ותמרים מן המדבר, אמר לה תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר, אמרה לו אין לי לחם ולא מים (פרקי דרבי אליעזר, היגר, כט).
בדומה למבחן ההשקיה שעורך עבד אברהם לרבקה, מבקש אברהם מאשת בנו שתיתן לו לשתות. מתוך סירובה מבין אברהם שאישה זו אינה ראויה לבנו ומוסר לה מסר שתעביר לבנו: "חלף מפתן ביתך שאינה טובה לך". ישמעאל שומע להמלצת אביו: "והבין ישמעאל ושלחה אמו ולקחה לו אשה מבית אביה ופטימה שמה". לאחר שלוש שנים חוזר אברהם ומבקר את ישמעאל ופוגש את טוב ליבה של אשתו השנייה. המדרש מספר שבכל פעם שהלך אברהם לבקר את ישמעאל הוא נשבע לשרה שלא ירֵד מעל הגמל. שבועה זאת מבטאת באופן ציורי את מצבו העדין והמורכב של אברהם ומציגה אותו כמי שאוחז בחבל בשני קצותיו: בעת ובעונה אחת הוא זוכר הן את מחויבותו כלפי אשתו והן את מחויבותו כלפי בנו, והוא מנסה להלך בעדינות על החבל הדק מבלי לקרעו.
קיים דמיון בין מדרש זה לבין התרגום המיוחס ליונתן לסיפור זה: בשני המקורות מסופר על כך שישמעאל נשא בתחילה אישה על דעת עצמו, לאחר מכן גירשה, ואימו השיאה לו את פטימא, שמוצאה הוא מבית אביה – מארץ מצרים. שתי הנשים הנזכרות בשמן הן נשים המתקשרות לתולדות חייו של מוחמד: עישא הייתה אשת מוחמד ופטימא בתו. כפי שטען פרופ' אביגדור שנאן, נראה כי לפנינו רמז ברור הקושר בין מוחמד, נביא האסלאם, לבין ישמעאל (ולפיכך יש לתארך את עריכתו של תרגום יונתן לסביבות המאה השמינית, תקופת עליית האסלאם).
אשמתו של ישמעאל
לצד הדמיון בין פרקי דרבי אליעזר לתרגום יונתן יש לשים לב גם לשוני ביניהם: מגמתו של תרגום יונתן היא להטיל את כל האשמה לגורלו של ישמעאל על מעשיו שלו עצמו, וכך להסיר כל אשמה מאברהם. העובדה שהמים כלו מן החמת והשפחה ובנה נותרו במדבר היבש בסכנת חיים איננה אשמתו של אברהם חלילה, אלא קשורה בכך שהגר עבדה אלוהים אחרים (התרגום לעברית על פי רידר, תשמ"ה):
כיוון שהגיעו לפתח המדבר נזכרו לטעות אחרי אלוהים אחרים ולקה ישמעאל באש צמרמורת, ושתה כל המים עד שכלו כל המים מן החמת ונשרף ונחלש בשרו ותישא אותו ותתעייף וקראה לאלוהי אביה ולא ענה לה.
בסופו של דבר ישמעאל ניצל בזכות אברהם:
ונשמע לפני ה' קול הנער בגלל זכות אברהם, ויקרא מלאך ה' להגר מן השמים ויאמר לה מה לך הגר אל תיראי כי שמע לפני ה' את קול הנער. ולא דן אותו לפי מעשיו הרעים שעתיד לעשות אלא בגלל זכות אברהם חס עליו.
בשני המקורות שראינו ניכרת מגמה ברורה להאיר את דמותו של אברהם באור חיובי. אולם הם עושים זאת בדרכים שונות: בעוד מדרש פרקי דרבי אליעזר מצייר קשר הדוק בין אברהם לבנו ישמעאל, תרגום יונתן משחיר את דמותו של ישמעאל, ובכך מציג דווקא נתק בין אברהם ובין ישמעאל.
אסיים בתפילה שזכותו של אברהם אבינו תגן עלינו ושתהיה לנו שנה טובה. ובמילותיו של הפייטן ר' יהודה בן שמאל עבאס: "עת שערי רצון להיפתח, יום אהיה כפיי לאל שוטח, אנא זכור נא לי ביום הוכח, עוקד והנעקד והמזבח".
