פסוקי התורה אינם מגלים לנו הרבה על יום הרת עולם, והוא אף אינו מופיע ונזכר בשמו המוכר לנו – "ראש השנה". אין בדברים על היום הזה ציוויים על ציר המקום, כמו בסוכות שבו יוצאים מדירת קבע לדירת ארעי, או על הציר הגסטרונומי, כמו בפסח שבו אנו משנים את רכיב המזון העיקרי שלנו, הלחם, וממירים אותו במצה, וכמו ביום הכיפורים – שבו אנו נמנעים לחלוטין מציר זה, מחסרים גופנו ממאכל ומתענים. עניינו של יום הוא אך על הציר הווקאלי: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג); "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט). מלבד עניין התרועה אין בפסוקים אפיון אחר לחג הזה.
שיבה אל המעגל האבוד
מה טיבה של אותה תרועה לא נאמר, ואף לא נאמר מפורשות שאכן מדובר על תרועה בשופר. השופר, ששימש בראשיתו לכלי קריאה ואזעקה של רועי צאן, מוזכר עשרות פעמים במקרא. הוא מופיע ברגעי מתן התורה בסיני, והוא מייצג חירות: "וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם. וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל ישְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ" (ויקרא כה); שמחה וחגיגיות, "וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר" (שמואל ב, ו); ואף מלחמה, כמו במלחמת יהושע ביריחו ומלחמת גדעון במדין, וכדברי הנביא: "כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ, נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה" (ירמיהו ד). גם הפסוק "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ" (תהילים פא), המוכר מדרשת חז"ל ככזה הכורך ומצמיד את השופר אל ראש השנה, אינו מפורש והוא אך על דרך רמז.
וכבר הגמרא שואלת "מנין שבשופר?". אולי נתקע בראש השנה בכלי נשיפה אחר, בחצוצרה, שגם כלפיה נאמרת לשון תרועה בפסוקים. ויש טעם בתקיעה בחצוצרה שכן מנעדה של זו הוא הגבוה ביותר מכל כלי הנשיפה ממתכת, ובקולה הרם היא מבשרת חגיגיות, שמחה ואף מלחמה (כמתואר בבמדבר י), והיא הולכת במשולב עם השופר: "בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ ה" (תהילים צח). שואלת הגמרא ואף עונה: "תלמוד לומר: 'והעברת שופר תרועה'" (ראש השנה לג, ב).
הפסוק שמביאים חז"ל הוא פסוק מפרשת היובל. בעשירי בחודש תשרי מעבירים שופר תרועה, הדרור מתפשט בארץ, עולם העשייה והאינטריגות נושק לרגע לעולם האצילות והחירות והמשעבדים מניחים למשועבדים, השבים באנחת הקלה איש אל אחוזתו ואל משפחתו. זאת השיבה אל המעגל הקרוב שאבד, שנסתם במשך השנים, בתלאות הקיום, במפולות הקטנות שארבו לנו בפיתולי החיים; אל המעגל שנשכח – בהתחלה בכאב ואחר־כך כדרך כל כאב – בהשלמה. ודווקא מפסוק זה לומדים חז"ל על ראש השנה, כמו ספק מבקשים ספק דורשים שנשים לב שזהו עניינו של השופר של ראש השנה: חירות. עזיבת הקיים מלא השעבוד ומוכנות להיפתח אל החדש.
וכך דרש בעל השפת אמת:
שופר הוא מעלמא דחירות כמו שופר של יובל. ולמדין בגזרה שווה שופר של ראש השנה מן שופר של יובל. והוא הימשכות החירות. ובני ישראל בראש השנה בוחרין בדרכי אבותיהם ומבקשין לחירות לצאת משיעבוד היצר הרע ועולם הטבע (תרס"ד).
אמנם במקדש היה חיבור בין השופר לחצוצרה והיו תוקעים בשופר ובשתי חצוצרות, שכן במקדש יש מקום לכלי מלכותי זה של החצוצרה, אך עדיין עניינו של יום הוא השופר. ועדיין השופר מאריך והחצוצרות מקצרות שכן מצוות היום בשופר. אך מחוץ למקדש "אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד" (משנה תורה, הלכות שופר א, ב): מחוץ למקדש אין מקום לאותה מלאות אנושית המתבטאת בחצוצרה, אלא אנו תוקעים רק בשופר שאינו מעשה אדם כלל. הוא עשוי מקרן חלולה של איל, ובאמצעותו אנו שבים אל הבסיס הקמאי הרוחש בתוכנו, אל החיה, ואל קומת התקשורת הבסיסית והראשונית שלנו כבני אדם, זו הקודמת לדיבור הבוגר – אל הגניחה והיללה.
הרצון לדייק במילים
השפה היא הכלי הראשון שבאמצעותו אנחנו מעבדים את שאנו פוגשים. המילים מעניקות לנו מובנות, הקשר, משמעות ויכולת למלל את העובר עלינו. בכל חוויה ואירוע אנו תרים אחר מילות הפענוח בתוכנו. במבט ראשון נדמה לנו שישנה חוויה והנה אנו מחפשים לה מילים, מבקשים לכייל אותה בתדרי השפה. אולם מבט שני יחשוף בפנינו שהמילה היא המאפשרת לחוש את אותה תחושה, עד כדי כך שלולא המילה לא היה ניתן כלל לחוש את אותה תחושה מסוימת. זהו כוחה של אמנות טובה – היא מייצרת את המילה והמילה מייצרת את התחושה הפיזית כמו גם הנפשית שהמילה מנסה לתאר. המשורר חזי לסקלי כתב מילים הקרובות לכך: "כשהמלה תהפוך לגוף/ והגוף יפתח את פיו/ ויאמר את המלה שממנה/ נוצר ־/ אחבק את הגוף הזה/ ואלין אותו לצדי".
אבל יש רגע בו מפלחת התחושה שגם למילים יש "פג תוקף", שלא פעם, כפי ששר אביתר בנאי – "הרצון לדייק במילים/ תכונה מרגיזה מאוד/ במיוחד שבסוף אני/ עומד ושותק", וגם כוחן האדיר מתגלה ככוח מוגבל ומגביל. וגם הן, שכל־כך השתעבדנו להן, צריכות להמשיך הלאה וללכת לדרכן. ואנו נדרשים לוותר עליהן, לעמוד ולשתוק. ואחרי השתיקה הארוכה להסכים לפגוש את העולם מחדש ולהתפלל לזכות כעת במילים חדשות. לשם כך עלינו לשחרר את המילים שאגרנו, המילים שהיו עבורנו מרחב של מוכרות ואינטימיות, של קירות וגג וחלונות לרוח הפנימית והחיצונית המנשבת. ועכשיו לתת להן להמשיך הלאה. ללוות אותן בדרכן אל המקום הסודי של המילים הנעלמות, להיפרד בכאב ובנשיכת שפתיים ולנופף באיפוק לשלום.
ובתווך בין המילים שיהיו למילים שעוד תבואנה – אנחנו נעדרי מילים. ההגדרה שלנו כ"מדבֵּר" וכ"רוח ממללא" מתקלפת מעט, ואנחנו דומים לבהמה הגועה: "ולמה תוקעין בקרנות? לומר חשבינו כאילו גועים כבהמה לפניך" (ירושלמי תענית ח ע"א). אנחנו כמו מביאים את השפה האנושית לידי דמימה ואיפוס, ומבקשים להתחיל מחדש את קיומנו. והשופר כמו לוקח את מילות השנה האחרונה, מוליך אותן בדרכן אל על, ומוריד מילים חדשות מטה שילכו ויתגלו אלינו אט אט במשך השנה כולה, כל מילה בעונה המיועדת לה. התהליך הזה הוא תהליך קשה, ולכן ראש השנה הוא גם יום דין. ראשיתו הוא דין קשה של פרידה ואובדן, ואחריתו בדין רפה של מפגש חדש, מהוסס, שילך ויתעצם ויגיע לנקודת פסגה ראשונה בסוכות ובשמחת תורה.
*
השנה הזאת הייתה מלאה במילים ספוגות רעל, שנאה ומבטי דחייה ובוז. שתי מערכות בחירות לא הותירו כאן הרבה איים של ראיית מעלת החבר ולא רק חסרונו. קבלת השנה החדשה היא בעיקר הזמנה לנתינת אמון שיכול להיות בינינו אחרת, שיכולה להיות שפה חדשה של חיבורים ויחד, שפה משותפת שתחפש את משמעות היותנו כאן, על האדמה הזאת, כמדינה יהודית וריבונית אחרי אלפיים שנות גלות ונדודים.
