בשבוע שעבר העליתי בפניכם את התייחסותי למקרה באי השכן לנו, שבו היו מעורבים צעירים ישראלים. הפעם רוצה אני להתייחס לפרשה חמורה מימים עברו – "פילגש בגבעה", המתרחשת בימי השופטים (שופטים יט). שלושה אנשים – איש לוי, פילגשו ונערו – הולכים מבית לחם להר אפרים. השמש עומדת לשקוע והם מוכרחים לחפש מקום לעבור את הלילה. האנשים עוברים קרוב לעיר יבוס, העתידה להפוך לירושלים בימי דוד. גיבור הסיפור חושש להיכנס אליה: "לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה". נוכרים אלה חשודים, בייחוד על זנות ועריות. לא כך בני ישראל, בטוחים האנשים.
הבדל זה בין ישראל לעמים השכנים להם הוא בדיוק טעם קיומו של עם ישראל ובחירתו. הקב"ה הוציא את ישראל ממצרים כדי שתיווצר חברה שבה מעשים כמעשי אנשי סדום לא יתרחשו שוב: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם… וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן… לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג). והנה העובדות מתהפכות. רק זקן אחד משבט בנימין החוזר מעבודתו בשדה מזמין אותם אל ביתו. "וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת". אחרי משא ומתן נלקחה הפילגש ונמסרה לאנשי העיר כדי להתעלל בה. היא סבלה ומתה. ההמשך ידוע. מעשה זה זעזע את כל שבטי ישראל: "לֹא נִהְיְתָה וְלֹא נִרְאֲתָה כָּזֹאת לְמִיּוֹם עֲלוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה". בעקבות המעשה פורצת מלחמה עקובה מדם בין ישראל לשבט בנימין. מעין עיר הנידחת, המדריכה את רעיון השותפות והאחריות ההדדית של כל האומה.
מצוות לכל בני האדם
למדנו כאן שהאהבה, שיכולה להיהפך לעובדה קדושה, הופכת למעשה טמא והתעללות. הן בסיפור סדום והן בפילגש בגבעה ההשחתה הייתה קשורה בהומוסקסואליות אלימה שהפכה סדיסטית ביותר. התורה אסרה והחכמים גינו את המעשים ולמרות זאת ההתעללות התרחשה. וכאן אני מעיר: מה היו אומרים אבותינו לאור המציאות היום? היום? הם הרי חיו בעולם כעולמנו ובעצם אף מתירני ומושחת יותר. בנידון זה מעניין לקרוא את דברי עוּלא, חכם ארץ־ישראלי, שהיה מעין דוור הלכתי בין הארץ לבין בבל.
מקובל לדבר על שבע מצוות בני נח, אולם חכמים אחרים דיברו על שלושים מצוות, ואולי בכך הם רצו להבחין בין מצוות מיוחדות לעם ישראל לבין המצוות השכליות או הטבעיות אשר חייבות להיות מובנות לכל בני האדם ומקובלות עליהם, המיוצגות באותן שלושים מצוות. מתוך כך פירש עולא באופן אלגורי את דברי הכתוב בזכריה (יא, יג) "שְׂכָרִי שְׁלשִׁים כָּסֶף": "אלו שלשים מצוות שקבלו עליהם בני נח" (חולין צב, ע"א), והוא הוסיף שאין הם מקיימים מהן אלא שלוש: [1] אומות העולם "מכבדים את התורה" למרות שאין הם מקיימים את הכתוב בה. [2] אומות העולם אף "אין שוקלין בשר המת במקולין", דהיינו אינם סוחרים בבשר אדם בחנויות. [3] המצווה השלישית היא מעניינת כאן במיוחד: "שאין כותבין כתובה לזכרים". למרות המנהגים ההומוסקסואליים שהיו נפוצים בעולם העתיק, הם לא היו גאים בכך ולא העזו לדרוש לגליזציה של נישואים בין בני אותו מין.
כדי להמשיך את הדברים של עולא, מרשה אני לעצמי להוסיף חלוקה חדשה – ההבדל בין סובלנות לפלורליזם. בבסיס הגישה הפלורליסטית נמצאת ההנחה שדעות שונות שבחברה לגיטימיות ועלינו להתייחס בכבוד גם לבעלי דעות אחרות ואורח חיים השונה משלי. הסובלנות היא עניין שונה. אני סובל את האדם השני, גם עם הרגשה שהוא טועה. ואכן, עלינו לסבול עמדות שאינן נכונות בעינינו ואף כאלו שלכאורה אינן נכונות בעליל. ובשם הסובלנות חייבים אנו להתייחס באורך רוח גם לאדם הפוגע בעצמו על ידי מעשיו ואף שהם מעין התאבדות. אולם אין לנו זכות לראות בהתנהגות זאת התנהגות לגיטימית או מוסרית.
ואולי קיים ממד נוסף להבחנה זו שבין פלורליזם לסובלנות: הפלורליזם קשור אולי יותר להבדלים הנובעים משורש תרבותי שונה, בעוד הסובלנות מתייחסת יותר למעשים הנובעים משורש פסיכולוגי. החברה רשאית להבנות את עולם הערכים שלה ולחנך לקראתו, אך היא גם חייבת לנסות ולהבין מצבים פסיכולוגיים שבגללם אנשים אינם מסוגלים לחיות לפי ערכים אלו וחייבת להיות סובלנית לגביהם ולא להפוך אותם לפושעים מסוכנים.
זוגיות מונוגמית טבעית
והנישואין? אנו ודאי נהיה כאן חלוקים. כאן אתעכב ברשותכם בנישואים המונוגמיים. לדעתי, באופן אידיאלי, ההבניה המשפחתית דורשת זוגיות קבועה בין גבר לאישה, קשר שאינו שרירותי. הנישואים המונוגמיים אינם קביעה מלאכותית, למרות התקפות המבקרים ולמרות המכשולים שזוגות נתקלים בהם בדרך. ארשה לעצמי ללמוד זאת מהמקרא. למרות שריבוי הנשים היה מעשה מקובל בעולם המקראי, הרי שהכתוב מכריז שזה אינו המצב האידיאלי. זאת במעין הערת שוליים בשעת יצירת האישה (בראשית ב, כד): "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. כפי שרש"י פירש, פסוק זה רומז לאיסור העריות: "רוח הקודש אומרת כן לאסור העריות לבני נח". אולם אף המונוגמיה רמוזה כאן: לא 72 בתולות של האסלאם אלא אישה אחת בלבד שודכה לאדם הראשון, ודבר זה הוא יותר מאשר רמז לעתיד.
הפסוק מוסיף: "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". לפי רש"י כוונת הפסוק היא שהוולד נוצר על ידי שניהם ובו מתקיים: "וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". כך נוצר החיבור המהותי שבין הקשר הזוגי הטבעי לבין ההולדה. זהו פירוש הכרחי אך לא מספיק. ואכן כך מבקר הרמב"ן פירוש זה: "כי גם הבהמה והחיה יהיו לבשר אחד בוולדותיהם". והרמב"ן מלמד אותנו מפסוק זה שהאהבה היא יותר ממיניות וביולוגיה: "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, והייתה בחיקו כבשרו, ויחפוץ בה [אי"ה] להיותה תמיד עמו, וכאשר היה זה באדם [הראשון], הושם טבעו בתולדותיו [=הוריש תכונה זו לצאצאיו], להיות הזכרים מהם דבקים בנשותיהם, עוזבים את אביהם ואת אמם, ורואים את נשותיהן כאלו הן עמם לבשר אחד". אך כדי שזה יתקיים, חייבת החברה להילחם על ערכיה ולהדגיש את חשיבות החברה המבוססת על קשר מונוגמי שבין אישה ואיש. ויחד עם זאת, חובתנו לציית לחובת הסובלנות גם בעניין זה. לא פלורליזים אלא סובלנות.
