פרשת כי תבוא מתארת את הברית שעתידה להיכרת בין ה' לעם ישראל עם מעבַר הירדן והכניסה לארץ כנען. טקס חידוש הברית, אשר דומה מבחינות מסוימות לטקס שהתקיים בחורב (שמות כ"ד), כולל אלמנטים שונים כמו הקמת אבנים בהר עיבל, כתיבת התורה עליהן והקמת מזבח. טקס זה נחתם בסדרת ברכות שעתיד לזכות בהן מי שיקיים את תנאי הברית לצד קללות שיחולו על ראשו של מי שיפר אותה.
הבדל כמותי וסגנוני
למקרא הברכות והקללות, בולט לעין חוסר הפרופורציה ביניהן. ארבעה עשר פסוקים מתארים את הברכות (כח, א־יד), לעומת חמישים וארבעה פסוקים המתארים את הקללות (טו־סח). יחס זה בין הברכות לקללות, אשר קיים גם בפרשת בחוקותיי, עורר אצל חז"ל קושי נוכח התפיסה המקובלת כי "מרובה מידת הטובה על מידת הפורענות". בהקשר לכך אומר מדרש תנחומא (פרשת ראה) את הדברים הבאים:
שלא יאמרו הבריות כשבא משה לברכנו מעט ברכנו וכשבא לקללנו הרבה קללנו. כיצד הקללות שבתורת כהנים שלשים פסוקים חסר אחד והברכות י"א? אמר רבי שמואל: מי שמביט בהן מוצא הברכות יתרות על הקללות.
בהמשך מסביר המדרש בדרכים שונות כיצד ריבוי הקללות ביחס לברכות איננו אלא טעות אופטית בעיני המסתכל. כך, לדוגמה, עומד המדרש על העובדה שהברכות מתחילות באות א ("אם בחקתי תלכו") ומסתיימות באות ת ("ואולך אתכם קוממיות"), לעומת הקללות אשר מתחילות באות ו ("ואם לא תשמעו") ומסתיימות באות ה ("ביד משה").
הפרשן אבן עזרא המשיך מגמה זו וקבע נחרצות: "ריקי מוח אמרו, כי הקללות רבות מהברכות, ולא אמרו אמת. רק נאמרו הברכות כלל, ונאמרו בקללות פרטים לירא ולהפחיד השומעים. והמסתכל היטב יתברר לו דברי" (על ויקרא כו, יג). על פי פירושו, העובדה שמבחינה כמותית קיימים יותר פסוקים אשר מתארים את הקללות לא מעידה על כך שאכן במציאות קיימות יותר קללות, אלא שבעוד הברכות כתובות באופן כללי, הקללות מפורטות יותר.
אכן, ניתן לשים לב שהשוני בין הברכות לקללות איננו רק מבחינה כמותית אלא גם מבחינה סגנונית. בעוד הברכות כתובות בסגנון כללי־סטראוטיפי, הקללות (בייחוד מפסוק כ והלאה) מתוארות בצורה ציורית ומוחשית. פרופ' משה ויינפלד עמד על הזיקה שקיימת בין הקללות המופיעות בדברים כ"ח לבין חוזים של מלכים עם העמים שהיו כפופים להם, כגון חוזיו של אסרחדון מלך אשור עם הווסלים המדיים (672 לפנה"ס). לטענתו, הסגנון השונה של הקללות (שקיים מפסוק כ ואילך) קשור לכך שמדובר במערכת קללות שהיו מקובלות בחוזים של מלכים עם העמים שהיו כפופים להם.
לדבר על השמחה
בין אם נתלה את חוסר הפרופורציות בין הברכות לקללות בהשפעת מקורות חיצוניים ובין אם לא, עלינו לעמוד על משמעות הדבר. הניגוד בין התיאור הכללי והתמציתי של הברכות לעומת התיאור המוחשי והמפורט של הקללות מזכיר לי את שירו המופלא של יהודה עמיחי על טשטוש האושר ודיוק הכאב:
אני חושב על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.
אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:
זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר
זה שורף וזה כאב חד וזה קהה. זה פה, בדיוק פה
כן. כן. האושר מטשטש הכול. שמעתי אומרים
אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,
הרגשתי כמו בשמיים. ואפילו איש החלל שריחף
בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.
טשטוש האושר ודיוק הכאב
ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם
את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים
(י' עמיחי, פתוח־סגור־פתוח, עמ' 108־107).
שירו של עמיחי נותן ביטוי לאחת הבעיות האנושיות שכולנו מכירים: על הטוב אין אנו מרבים לדבר. מהר מאוד אנו מתרגלים אליו ורואים אותו כמובן מאליו. לעומת זאת, כאשר משהו חסר לנו, כאשר אדם קרוב נפרד מאיתנו, או כאשר איבר בגופנו כואב, אנו עסוקים בכך ללא הפסקה. מכיוון ש"דיברה תורה בלשון בני אדם" ניתן למצוא ביטוי לתופעה אנושית זאת גם בפרשתנו, בתיאור הנרחב של הקללות לעומת התיאור המקוצר של הברכות.
את שירו מסיים עמיחי בבקשה "ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם את האושר העמום ואת השמחה". הרצון לדבר על השמחה, להתעסק בה ולהנכיח את קיומה, באותו דיוק ובאותה העוצמה שבהם אנו מתארים את הכאב, מזכיר לי פסוק נוסף שגם הוא מופיע בפרשתנו. בפסוק מ"ז נאמר כי הסיבה לכל הקללות הקשות והמזוויעות המפורטות בפרק כ"ח היא "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל" (דברים כח מז).
דווקא השפע והברכה הם שגורמים לנו לעיתים לקבל את הטוב כמובן מאליו ולשכוח לשמוח בו ולהודות עליו. השמחה איננה רק בגדר המלצה, אלא מוצגת בפסוק זה בתור חובה דתית, אשר מי שאיננו חש בה עתיד לשלם מחיר יקר. אסיים בתפילה ברוח בקשתו של עמיחי שנצליח לחוות את השמחה באותה עוצמה שבה אנו חווים את הכאב, ולא לראות את הטוב כמובן מאליו אלא להעריך אותו בכל יום מחדש.
