טובה הארציות מאוד מאוד: לקראת קפיטליזם יהודי

אחת השאלות המרכזיות העומדות בפנינו היום היא שאלת יחסנו הנפשי־תרבותי ליצירה המדעית, לפיתוח הטכנולוגי וליוזמה הכלכלית. רבים מסכימים שעתידנו, ואולי עצם קיומנו, תלויים בכך. טענתי היא שהנושא הוא עמוק בהרבה מהשאלה ה"טכנית" של לימודי מדע וטכנולוגיה. הוא קשור ליחס התרבותי שלנו ליוזמה הכלכלית, ה"חומרנית", ה"חילונית" לכאורה. תרבות שיחסה לנושאים כאלה עוין מעמידה את בניה בפני דילמה בלתי פתירה: היא מכריחה אותם לבחור בין נטישת תרבותם הרוחנית כדי לעסוק ביזמות מדעית וטכנולוגית לבין שמירת מורשתם והסתפקות בכלכלה פרימיטיבית. מכיוון שכך, אני טוען שאסור לנו להסתפק בהיותנו "אומת הסטארט־אפ": עלינו להעניק לסטארט־אפ הזה גם משמעות דתית, ולהכריז שהעיסוק בטכנולוגיה, ברפואה וכדומה הוא לא פחות ממצוות עשה דאורייתא.

מאמציי למציאת מקורות רוחניים לעיסוקים כלכליים ביסודם החזירו אותי לעיסוק במשנתו הפרוטסטנטית של קלווין ובפירוש שנתן לה מקס ובר. את חטאיי אני מזכיר היום: שנים רבות הלעטתי את תלמידיי בהבחנה החדה שבין החשיבה הנוצרית הדטרמיניסטית, המבקשת לחלק את העולם ל"ברוכים" ול"ארורים", לבין יסודות הבחירה החופשית שבמקורות היהודיים. הראיתי כיצד משפיעה הדיכוטומיה הזו על תורת האבחון והטיפול המערביים, וכיצד אפשר לפתח את יסודות הבחירה החופשית של היהדות לפסיכולוגיה חדשה, המאפשרת טיפוח שינוי נפשי והתנהגותי. אך לא דייקתי בדבריי, ובמקרה הזה, לכל אי־דיוק עלולה להיות השפעה מזיקה. אנסה עכשיו להעמיד דברים על דיוקם.

מלאכה כשליחות

כידוע, היה זה מרטין לותר הגרמני שהניח את היסודות לאינדיווידואליזם הפרוטסטנטי בסוף המאה ה־15. לותר סילק את ההשגחה הכנסייתית מן האינדיבידואל, וטען שכל אדם עומד בעצמו בפני האל. לתפיסה זו היו השלכות עצומות על הדרך שבה מבינים אנשים את עצמם. אחרי לותר הגיח ז'אן קלווין השוויצרי, שניסח בכתביו את הפרוטסטנטיות במונחי הגזרה הקדומה. לתפיסתו, האל עצמו קובע – עוד לפני שהאדם נולד – מי יזכה לברכתו ומי יקולל לנצח בעולם הזה. לשיטתו של קלווין, שני יסודות קובעים את הדטרמיניזם של הגזרה הקדומה: העיקרון הראשון הוא הקריאה מלמעלה, והעיקרון השני הוא החתירה המתמדת להצלחה חומרית. קלווין קבע שההצלחה החומרית היא סימן (רטרואקטיבי) לכך שהאדם "נבחר" בגזרה הקדומה להיות אחד מהמבורכים.

כך, מקור תפיסת השליחות הגלומה בעבודה, הקריאה מלמעלה, הוא תרגום של המשמעות המקראית המקורית של המילה "מלאכה", שהיא שליחות (כפי ש"מלאכים" במקרא הם שליחים). דהיינו, הפרשנות של קלווין לתורת הגזרה הקדומה מהדהדת את המשמעות המקורית של המונח "מלאכה" במקרא, שרואה את המלאכה כשליחות. מהי משמעותה המעשית של העובדה שיסוד תורת הגזרה הקדומה של קלווין נמצא כבר במקור התורני ופירושיו, שקודם כמובן לאתיקת העבודה הפרוטסטנטית? האם עקרון החתירה להצלחה חומרית, שאפשר לקרוא לה אתיקת "החריצות המשיגנית", חולצה גם היא מהתורה המקראית על המלאכה כשליחות?

"החריצות המשיגנית" שפיתח קלווין נחשבת ליסוד צמיחתו של הקפיטליזם היוזם והמפתח. את התזה הזו העלה הסוציולוג מקס ובר בספרו הקלאסי "האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם", שבו הראה כיצד הקלוויניזם יצר למעשה את עולם הקפיטליזם על כל צורותיו וצרותיו. לפי ובר, הצורך הנפשי של האדם להוכיח שהוא אחד מן המבורכים, בצירוף התזה שלפיה ה"נבחרים" הם גם עשירי העולם הזה, יצרו את המוטיבציה לפיתוח התעשייה והבנקאות החדישים, השואפים להגדלת הרכוש החומרי ללא גבול. האם אפוא מקורה של האתיקה הזו במקרא?

ערך דתי לטכנולוגיה

לא מדובר ב"תיאוריה" או ב"היסטוריה" פאסיבית. כל מי שלמד פסיכולוגיה בשנות השישים והשבעים היה חייב להתוודע למחקרי המשיגנות של פרופ' דיויד מקללנד מאוניברסיטת הרווארד. מקללנד הוכיח שהצורך המשיגני אופייני לתרבות המערבית, בעיקר בגרסתה הפרוטסטנטית. פותחו מדדים ניסויים שבעזרתם היה אפשר להוכיח, למשל, שאימהות פרוטסטנטיות מחנכות את ילדיהן בגיל צעיר יותר מאחיהם הקתוליים לבצע משימות באופן עצמאי. כבר בספרו "החברה המשיגנית" מ־1961 תרגם מקללנד את תזת הצמיחה הקפיטליסטית של ובר לשפת המחקר והמעשה. במגעים שהיו לי עם מקללנד ניסיתי להוכיח לו שקיים גם יסוד קולקטיבי למשיגנות (כמו בקיבוץ או בתרבות החמולה הכורדית), אך מקללנד ייחס את הצורך למשיגנות לאינדיבידואליזם הפרוטסטנטי בלבד. כבר אז נולדה בליבי השאלה: האם החינוך היהודי כולל ציוויים המעניקים ערך דתי להישגים חומריים וטכנולוגיים, כמו בדוקטרינה הקלוויניסטית?

אכן, חסרונם של מדרשים המדרבנים עשייה טכנית מורגש. לעומת זאת, אמירות רבות של חז"ל מגלות העדפה ברורה לעיסוק רוחני צרוף. בנוסח ברכת בית המדרש מוגדרת העבודה החומרית כ"באר שחת", וכל יהודי מצווה להתחיל את תפילת הבוקר בספירת מלאי של התפקידים המצפים לו, בהם כיבוד אב ואם, גמילות חסדים והשכמת בית המדרש שחרית וערבית – הכול סביב מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, ולא סביב עבודת יצירה חומרית שמכוחה מתקיימים לא רק האדם ומשפחתו, אלא כל העולם כולו.

כדי לבדוק את דבר קיומה או חסרונה של ספרות חז"לית המטפחת לימוד מקצועות מעשיים בחרתי בשני סיפורים מכוננים מן התורה. הסיפור הראשון הוא על המן שירד מהשמיים במשך ארבעים שנה במדבר. סיפור זה מצביע על תקופת המדבר כתקופה המשוחררת מן הצורך לפתח וללמד שיטות האכלה. אפשר לטעון שהסיפור הזה טיפח לאורך הדורות את תכונת העצלות, שניתן לכנותה "עצלות גן־עדנית".

הסיפור השני הוא סיפור המבול ותיבת נח, שעליה אומר הבעל שם טוב כי הפסוק "צוהר תעשה לתיבה" מלמד "כי יש בכל אות עולמות ונשמות… ומתקשרים יחד האותיות ונעשה תיבה". הבעש"ט מפרש את התיבה כמתייחסת למילה המדוברת, ומכאן גם מבין הבעש"ט את הגאולה במונחים הרוחניים של תפילת היחיד, תוך התעלמות מציוויו של הא־ל לנח לבנות תיבה שתעמוד במי המבול. ניתן היה לחלץ מהתיאור התורני לא רק מצוות עשה המחייבת לימודי הנדסה, אדריכלות ושרברבות, אלא גם את הציווי לבנות תיבות נח אנטי־צונאמיות שדורשות מומחיות, כזו שניתן יהיה להשקיעה עמוק במי האוקיאנוס.

מקלווין לכלב

אם אכן אין "תמריצים" בדמות אמירות חז"ליות המעודדות את המלאכה החומרית־טכנולוגית כשליחות, הרי שהאחריות לטיפוחו של הלימוד הטכנולוגי מוטלת על "אחרים" – על אלה שחובתם היא לספק את פירות עבודתם לתלמידי חכמים. ההתייחסות לחידושי הטכנולוגיה כאל "חכמה בגויים", שמצווה ליהנות ממנה אך לאו דווקא להוסיף ולפתח אותה, יוצרת מצב שבו הציוויים הבסיסיים על האדם היהודי אינם כוללים את חובת לימודי המקצועות הנחוצים לפרנסה, ומעוררת את השאלה האם נוכל למצוא במחשבה היהודית־מקראית מקום לקריאה האלוהית לעסוק במלאכה, ברוחו של קלווין.

עובדה היסטורית היא שצעירי יהודי מזרח אירופה, בהשפעת האמנציפציה, נהרו לגרמניה ללמוד מדעים ורפואה. כך שילבו בין הרוח החסידית שספגו בשטיבל לבין החריצות האוניברסיטאית ה"ייקית" שצמחה בגרמניה. שילוב ייחודי זה עשוי להיות רב חשיבות בימינו: ייתכן שביכולתו להפוך את המלאכה ל"שליחות", שהופכת את ה"תלמיד החכם" לממציא החכם, שקיומו לא יהיה תלוי בחוכמת הגויים. וכאן יש לזכור כי את החשמל, האווירונים והטלפונים המציאו ה"גויים", למרות שתלמידי החכמים היהודים תרמו רבות לשכלולם ולהפצתם.

המהלך של יהודי מזרח אירופה לא היה מהלך של אחדות הפכים או נשיאת הפכים מיסטית, אלא מהלך של דיאלוג בין הפכים, שבו השותפים אינם מוותרים על זהותם וייחודם, אלא נמצאים בדיאלוג שבו כל אחד מהם מצטמצם כדי לפנות מקום לזולתו. אני מכנה דיאלוג כזה "גיורי", משום שהוא מאפשר להפוך את "קלווין" ל"כלב" המקראי, שאמר גם הוא "כי טובה הארץ" – הארציות – "מאוד מאוד".

פתחתי את דבריי בהוקעת התעלמותם של חז"ל ממושג המלאכה הפיזית כשליחות, והצבעתי על פוריות מושג הקריאה מלמעלה של קלווין ועל חשיבותו לעצם ההישרדות המערבית. אלא שצריך לאזן את התמונה. התיאוריה של קלווין מכילה גם מוקש הרסני, שעליו הצבעתי ברוב עבודותיי עד כה. לפיכך, הדיאלוג שאני מייחל לו אינו נגמר בהשפעה המבורכת שאנחנו, כיהודים, צריכים לקבל מהקלוויניזם; לדיאלוג ראוי יש שני צדדים, ושניהם אמורים להרוויח ממנו.

בנקודה זו ברצוני לשתף את הקורא בפרט אוטוביוגרפי. את רוב שנות השישים של המאה הקודמת עשיתי בארה"ב, כדי לרכוש השכלה ותואר בתחום הרווחה החברתית והפסיכותרפיה האישית. שם גיליתי באקראי שרוב האנשים שהוגדרו כפסיכוטים או כפסיכופתים מאושפזים או כלואים במוסדות לכל חייהם, משום שהם אובחנו כ"יצורים שאין להם תקנה".

כאשר העליתי בפני מוריי את האפשרות כי אותו "חוסר תקנה" נובע מהשפעתה של דוקטרינת הגזרה הקדומה, שהם כפרוטסטנטים אמריקנים חיים על פיה, וכי ייתכן שמדובר ביחס לאלה שסווגו כ"נכשלים וארורים" לפי הדוקטרינה הקלוויניסטית, להפתעתי ולתדהמתי לחשו באוזניי אנשי מקצוע שאכן, הארורים של ימינו מתויגים כפסיכוטים וכפסיכופתים בשל חוסר יכולתם להוכיח את השתייכותם לקבוצת "נבחרי האל", השתייכות המושגת רק על ידי הצגת אמצעים ועושר חומריים שאותם רכש האדם במהלך המרוץ הדרוויניסטי־קפיטליסטי.

ואמנם כן, תלמידי אסכולת מקס ובר – הוגים כמו איזנשטדט, פרסונס, פרום ואלבי – הודו לי שההתמקדות היתרה בתולדות המצליחנות הקפיטליסטית המערבית לוותה בהתעלמות טוטלית מן היחס הדטרמיניסטי שלו זכו הנכשלים בחתירה זו למשיגנות.

מרוץ העכברים

בהמשך עבודתי גיליתי כי בניגוד לדטרמיניזם התיאולוגי המונח ביסוד אתיקת העבודה הפרוטסטנטית, שיכולה הייתה להחשיב את הרצון החופשי הסמוי רק כאמצעי להצלחה, דוקטרינת ה"תשובה" היהודית הזינה, כנראה, את הפסיכותרפיה האופטימית, המעניקה אפשרות תיקון ותקווה לסרבני ונכשלי הגזרה הקדומה.

היו אלה היהודים שהעדיפו לפרש את המלאכה כשליחות במונחי ה"מלאך הגואל אותי מכל רע". כיום אני חש כי מתוך רקע ביוגרפי זה הקדשתי 40־50 שנים לפיתוח מפעל חיי, המוכר לרבים כ"פסיכולוגיה היהודית", שאותה פרסמתי בשישה־עשר ספרים כצוואה רוחנית לדורות הבאים.

לדטרמיניזם הקלוויניסטי היה, כאמור, מחיר כבד. הוא חילק את החברה למצליחנים ולנכשלים, והתווה יחס של זלזול ועוינות כלפי הנכשלים. הוא הכניס את החברה המערבית למרוץ עכברים משיגני, על כל המחיר הגבוה שהמרוץ הזה דרש מן האדם.

אבל דווקא כיום, לאחר שהקדשתי שנים כה רבות לוויכוח עמו, אני מרגיש שהגיע הזמן להיכנס לדיאלוג הרבה יותר עמוק איתו, להפנים את תרומתו להצלחתה החומרית של החברה המערבית, הצלחה שמכוחה תלויים חיינו כיום. המקורות היהודיים, שמהם שאבתי את רעיונות הפסיכולוגיה היהודית, יכולים לשמש אותנו גם בכך – במציאת האיזון הנדרש בין אקטיביזם חומרני ללימוד הרוחני, בין הטכנולוגיה המערבית לנשמה החסידית. עלינו לחדש את מפעלם של יהודי מזרח אירופה, לגייר את קלווין ולמצוא מחדש את כלב, שהרי טובה הארציות מאוד מאוד.