ב־1981 יצא לאור ספרו של העיתונאי עמוס קינן "אל ארצך, אל מולדתך". הייתי אז בן 17, וסגנון הכתיבה של קינן היפנט אותי כבר מזה כמה שנים: משפטים קצובים, חדים, חצובים בסלע. וכך גם הפסקאות: פסקה שלו הייתה יכולה להכיל אפילו משפט אחד בלבד, אם היה מספיק חזק ומתמצת רעיון. לאורך כל שנות כתיבתי מאז, הסגנון של קינן היה בין מקורות ההשראה החזקים ביותר. זה לא היה חיקוי, כי ההבדלים ניכרים, ובראשם ההכרה שחסכנות המקום ואורך הטקסט בעיתונות של היום לא יאפשרו לי לכתוב פסקאות בנות משפט אחד.
אבל ב־1981, כשיצא הספר, עלה הרומן האפלטוני שלי עם קינן מדרגה נוספת – לא רק בסגנון, אלא גם בתוכן. הספר הוקדש לנופיה, טעמיה, ריחותיה, וההיסטוריה של ארץ ישראל, ברמת היכרות אינטימית ואהבה עזה שמעולם לא נתקלתי בשכמותה. למי שגדלו על אהבת ארץ־ישראל מהסוג של "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה… ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה" (הראי"ה קוק), יש הרבה מה ללמוד מן הספר הזה.
הנה דוגמה קטנה (והיה קשה לבחור) מביקור בחוות כוכב הרוחות של מאיר הר־ציון (בספר, פסקה זו התפרשה על פני פסקותיים וחצי):
ביום יפה רגיל, סופר מאיר הר־ציון עד 70 צבאים ממרפסת התצפית שלו. היום הצלחנו לספור רק 12. מהמרפסת של הר־ציון רואים הכל. את הירדן הפתלתל, את מטעי התמרים, ואת בקעת הירדן היפהפיה. זהו 'כוכב הרוח', או כאוכב אל־הווה, או כוכב הירדן, או מצודת בלוואר הצלבנית. כשמו כן המקום הזה, והרוח כאן עזה. אבל המראה שגיא. למעלה הרים מיוערים. למטה, ארץ חרוצת ערוצים, בתות, זרועה, בני שיח וצמחיה עבותה. הכל ירוק. ירוק עד כאב.
השקת הספר התקיימה במועדון צוותא. השתתפו בה קינן, נעמי שמר ועמוס עוז. הייתי שם, צופה באחד הקרבות האינטלקטואליים המפעימים ביותר שחוויתי מימיי. רק לימים הבנתי שההשקה הזו הייתה חלק מצילומי הסרט הנפלא "אל בורות המים" – מסע בארץ ישראל עם קינן ונעמי שמר, שני אוהבים גדולים של ארץ ישראל וחלוקים לחלוטין במבט הפוליטי על עתידה (קינן היה בעד חלוקה, שמר התנגדה לה). אבל בערב ההוא הם היו בעמדה אחת מול עוז: בעוד עוז טוען בלהט ש"המדינה חשובה יותר מהארץ", קינן ושמר הסכימו בלהט גדול לא פחות שהארץ חשובה בהרבה.
החודש הזה מלאו עשר שנים למותו של קינן, בגיל 82, לאחר כמה שנים קשות, מבזות, של דמנציה קשה. למרות שהיה אחד מגיבורי התרבות הבולטים של ישראל ב־50 שנותיה הראשונות, במגוון מרשים של תחומים (פובליציסט, סאטיריקן, מבקר מסעדות, צייר, פסל, אוצר תערוכות, כותב פזמונים ותסריטאי), ציון העשור למותו היה מינורי מאוד. כתבת מוסף ב"מעריב", וערב מרשים, שנתן ביטוי למגוון כישוריו, בבית אבי חי בירושלים. בעיתון הבית שלו, "ידיעות אחרונות", לא נתקלתי אפילו באזכור אחד.
אכזבה מקום המדינה
קינן נולד ב־1927 בתל־אביב, בן לפועל בניין שעבר תאונת עבודה קשה כשבנו היה בן 12 ואושפז במשך שנים בבית חולים פסיכיאטרי. הוא היה חבר פעיל בשומר הצעיר, אבל בשנות הארבעים, שנות המאבק מול הבריטים, החליט להצטרף דווקא ללח"י, מתוך אמונה שלא מעט צעירים עברים בני התקופה דבקו בה – שאת השלטון הזר אי אפשר לסלק רק במדיניות של "דונם ועוד דונם": עוד יישוב, עוד שדה, עוד ספינת מעפילים, אלא בלחימה נחושה.
גם סגנון הכתיבה של קינן היה חלק מן המהפכה העברית. מהחיבור המחודש אל התנ"ך. זו הייתה דרכו העכשווית לדבר תנ"כית וגם משנאית
החברות בלח"י השתלבה אצלו עם עוד תפיסה מהפכנית: הוא היה בין קומץ חבריה של התנועה "הכנענית" (שמם המקורי היה "העברים הצעירים". השם "כנענים" היה כינוי גנאי שהדביק להם המשורר אברהם שלונסקי, אבל הוא הצליח כל כך עד שהכנענים עצמם אימצו אותו), אותה תנועה נשכחת שהאמינה שהגעת היהודים לארץ מגדירה מחדש את זהותם הלאומית. צאצאי העם היהודי המגיעים לארץ ייצרו פה עם חדש, העם העברי, שזהותו לא תתבסס עוד על היהדות אלא על התכונות הילידיות של עם החי במולדתו. מרחיקי הלכת שביניהם האמינו שעם כזה יהיה משותף לכל בני הארץ, כלומר גם לערבים, הדרוזים וכל השאר.
ממרחק הזמן יש נטייה לבוז לחולמנות של "הכנענים", ובעיקר לכעוס על רצונם להתנתק מן היהדות והיהודים. אבל בימי הסער והסופה של המהפכה הציונית הגדולה, הלך הרוח הכללי בקרב הנוער הארצישראלי היה שפה, בארץ חמדת אבות, ייבנו רוח חדשה וזהות חדשה לעם היהודי. לא במקרה, גם מי שלא הרחיקו עד חברות בתנועה הכנענית דיברו במושגים חדשים על התרבות הנוצרת בארץ: שירה עברית, ספרות עברית, תרבות עברית – ולא עוד "יהודית". אפילו הרבנים לבית קוק העדיפו להשתמש במושג "תרבות ישראלית" במקום המונח "יהודית".
גם סגנון הכתיבה של קינן היה חלק מן המהפכה העברית. מהחיבור המחודש אל התנ"ך. זו הייתה דרכו העכשווית לדבר תנ"כית וגם משנאית: שפה עשירה בכלל, ועשירה בניחוחות הארץ בפרט, אבל מנוסחת במשפטים קצרים וחדים, מילים מעטות שאומרות הרבה; ממש כמו שהמשפטים "והאדם ידע את חוה אשתו" או "א־ל נא רפא נא לה" אומרים כל כך הרבה בחמש מילים. ועם זאת, בניגוד לעגנון, הוא לא דיבר את שפת המשנה, אלא החיל את עקרונות הניסוח שלה על העברית העכשווית.
15 במאי 1948 נחלם להיות "יום המפץ הגדול" – היום שבו היקום העברי החדש יתפרץ מגרעין המסה האינסופית שלו ויתפשט על פני הארץ. אבל אותו יום עצמו הפך אצל קינן, ואצל רבים מבני הדור ההוא, מכל המחתרות והחוגים החברתיים, ליום האכזבה הגדולה. כי במקום המדינה העברית, שאמורה הייתה להיות שונה במאה ושמונים מעלות מהשטייטל היהודי, הם חשו שבסך הכול נבנה כאן עוד שטייטל; שטייטל עם צבא, שטייטל על גדות הירקון והירדן, אבל עדיין שטייטל. הם ראו את החלום מתנפץ בפירוק המוחלט של המחתרות ובהעדפת יוצאי הצבא הבריטי המיומן על פני יוצאי המחתרות; מתנפץ בקואליציה ובהסכם הסטטוס קוו עם הדתיים; ובהשתלטות הספסרים ותרבות "השוק השחור" על התרבות האידיאליסטית של יוצאי הקיבוצים והמחתרות.
שנוא נפשם הגדול ביותר היה בן־גוריון. לבני הדור שלנו, הרגילים לראות בבן־גוריון את "אבי האומה", קשה להאמין, אבל לגבי כל־כך הרבה אנשים מבני דור תש"ח בן־גוריון היה הנמסיס, האיש שהחריב את חלומם. הוא האיש שהעדיף את כוחה הסמכותי של המדינה על פני האידיאליזם של התנועות החלוציות, ואת הברית הפוליטית עם הדתיים על ברית פוליטית עם מפ"ם, מפלגתם של החלוצים.
הגנה אלימה על החלום
את קינן מעולם לא ראיינתי, וממילא לא שמעתי מפיו על יחסו לבן־גוריון. אבל ב־2013, ביום העצמאות ה־65 של מדינת ישראל, הלכתי לראיין שלושה מבני דור תש"ח, בעלי השקפות שונות ומגוונות: אורי אבנרי, אליקים העצני ומוקי צור (שאמנם היה רק בן 10 בתש"ח, אבל גדל בבית פוליטי והבין את המתרחש). הדבר המדהים היה ששלושתם הקדישו את דבריהם, ברמות שונות של תיעוב וכעס (אבנרי היה החריף ביותר), לביקורת קשה על בן־גוריון והמדינה שיצר.
אצל קינן, הגעגוע ל־48' התבטא כמעט בכל דבר שיצר. אחד הביטויים החריפים מופיע בסוף ספרו "אל ארצך, אל מולדתך", בפרק המוקדש למותו של יגאל אלון, מנסיכיה האהובים של המהפכה העברית:
1948 היא המהפכה העברית שלא הייתה. היא החלום שחלם את עצמו ונאסף אל עצמו. היא הכוכב הזוהר, סופרנובה, שהתפוצץ והפיץ להט עז ואור מסנוור, וקרס אל תוך עצמו וכבה והיה לחור שחור. החור השחור אינו יודע לספר את סיפור הכוכב הזוהר שהוא היה. לכוכב הזוהר אין עדים. גם העדים וגם העדות נמוגו אל תוך האפלה.
כמה מיוצאי האצ"ל והלח"י התפתו להגן על חלומותיהם המגוונים באמצעים שהכירו מהמחתרת – פעולות טרור. זה קרה לאנשי האגף הדתי של המחתרת שיצרו את "ברית הקנאים", למלחמה במחללי שבת ומוכרי בשר טרפה. זה קרה לאנשי הימין הפוליטי שלה, שרצחו את ד"ר ישראל קסטנר, שנחשד בשיתוף פעולה עם הנאצים, והניחו פצצות בנציגויות של מזרח אירופה בתל אביב, בשל היחס העוין שלהן כלפי מדינת ישראל.
וזה קרה גם לקינן, שב־1952, יחד עם עוד חבר מחתרת מסתורי בשם שאלתיאל בן־יאיר, זרק בשני לילות רצופים פצצות למרפסת ביתו של דוד צבי פנקס, שר התחבורה מטעם המזרחי. הרקע: ימי הצנע הכלכלי של אותם ימים חייבו, לדעת הממשלה, הימנעות משימוש בדלק ליום אחד בשבוע, ופנקס הדתי ביקש לנצל את המצב כדי לכפות השבתת נסיעות דווקא בשבת, במקום לאפשר לכל אזרח לבחור באיזה יום ישבית את רכבו.
פנקס עצמו לא נפגע מהפצצות, אבל חודשיים לאחר השלכתן מת בגיל צעיר, מהתקף לב, ויש טענה שגם למעשי הטרור נגדו היה חלק בכך. קינן ובן־יאיר, מצידם, הכחישו כל קשר למעשה, ובסופו של דבר זוכו מחמת הספק. אבל עונש ציבורי בהחלט היה: קינן, שמזה שנתיים פרסם טור סאטירי פופולרי בעיתון "הארץ", פוטר מתפקידו, וכעבור זמן לא רב העדיף לגלות מהארץ לפריס, בירת התרבות של אותם ימים, למשך כשמונה שנים. רק בערוב ימיו, בביוגרפיה שכתבה אשתו, נורית גרץ, על חייו הסוערים, הודה קינן באחריותו למעשה ההתנקשות.
לאומי, לא אוניברסלי
קינן היה מן הבולטים שבאגף השמאלי של יוצאי הלח"י, שהבולט שבהם היה נתן ילין־מור, אחד משלישיית המפקדים שהחליפה את "יאיר" שטרן בהנהגת הארגון לאחר שנרצח (השניים האחרים היו יצחק שמיר וד"ר ישראל אלדד). הוא תמיד טען שתמיכתו בחלוקת הארץ ובהקמת מדינה פלשתינית נובעת דווקא מאהבתו לארץ, שכוללת גם את האהבה לכל בני הארץ, ובכללם כמובן גם הפלשתינים. יתר על כן: דווקא דבקותו בלאומיות העברית, גם כאיש שמאל, הייתה חלק מן הרצון שלו לכבד גם את השאיפות הלאומיות של ערביי הארץ. בין אנשי השמאל הישראלי הוא בהחלט בלט בעובדה שגישתו לשאלות הפוליטיות לא נבעה מתפיסה אוניברסלית אלא דווקא מהקו הלאומי הנחוש, שהמשיך לפעם בו.
באחד מספריו סיפר שפעם, במסיבת חנוכה, ניגש אחד מחבריו אליו ואל אורי אבנרי ושאל אותם: אם הייתם חיים אז, למי הייתם מצטרפים, לחשמונאים או למתייוונים? "למתייוונים כמובן", ענה אבנרי. "לחשמונאים כמובן", ענה קינן. והסביר:
אני מניח שלעומת הפתיחות ל'תרבות עולמית' נשמעתי כלאומן פרובינציאלי. אבל מרד החשמונאים היה, כמו הרבה מרידות עממיות בהיסטוריה, מרד של שימור זהות לאומית נגד משעבד שלא הסתפק בכיבוש הטריטוריה הלאומית (אמנם מכובש קודם), אלא רצה להטמיע את המשועבד בתרבותו של המנצח. שימור הזהות העצמית הוא צורך בסיסי, אפילו כאשר פיזית אינך עצמאי. התרבות הלאומית היא נפש העם. כאשר תרבות זו אוימה ולבסוף גם נאסרה וגם חוללה, קם העם להגן על נפשו.
ומול יהושפט הרכבי, שקידש מלחמת חורמה כנגד בר כוכבא וכנגד אנשי מצדה, הנלחמים בקרב מאסף חסר סיכוי כנגד הרומאים, כתב קינן:
למרד של בר כוכבא לא היה כל סיכוי אובייקטיבי להצלחה. שום חלון ברקיע לא נפתח כאות להיחלשות האימפריה… ואני בכל זאת טוען שאלמלא בר כוכבא, לא היתה היום מדינת ישראל… אלמלא בר כוכבא, לא היה בנמצא בגנים הלאומיים של יהודי הגלות אותו גן זעיר של עצמאות לאומית… ואם זאת היתה תרומתו של בר כוכבא… די בכך.
קינן לקח מהלח"י לא רק את היסוד הלאומי אלא גם את היסוד האינדיבידואלי: ללכת עם האמת הפנימית שלך, גם אם החברה כולה נגדך. הוא יצא נגד תרבות הפלמ"ח, שקידשה כל הזמן את "החבר'ה". באחד הטורים הסאטיריים היותר מפורסמים שלו כתב:
עוד משחר ילדותו היה דני עליז, חברתי וקולקטיבי… בכיתה ד' נכנס לתנועת הנוער, שם קיבל חינוך קולקטיבי יסודי ולמד לעשות הכל עם כולם ביחד… כאשר עזב את הקיבוץ היה הולך בכל ערב לפגוש את החבר'ה ולשאול: חבר'ה, מה עושים היום? חבר'ה, מה עושים מחר? חבר'ה, מה שלום החבר'ה?…
פעם קרה אסון. כל החבר'ה נסעו מחוץ לעיר, לחתונה של אחד מהחבר'ה, ודני נשאר לבד. כל הערב הוא הסתובב לבד ברחובות ולא פגש אף אחד. זה גרם לו לדיכאון נפשי. הוא שלח יד בנפשו מסיבה זו, ועד היום אף אחד לא תופס איך הוא עשה את זה לבד.
סכסוך מיתולוגי התקיים בתל אביב בין שני בעלי הטור הבולטים: דן בן־אמוץ מהפלמ"ח ועמוס קינן מהלח"י. כשבן־אמוץ חלה בסרטן ואירגן לעצמו "מסיבת פרדה" עם כל החבר'ה, קינן הוזמן לשם כסוג של מחוות כבוד אחרונה ליריב ותיק. הוא ניגש לבן־אמוץ, ושר באזניו את שיר המתנה שהכין לו: "חיילים אלמונים, הננו בלי מדים, וסביבנו אימה וצלמוות. כולנו גויסנו לכל החיים, משורה ישחרר רק המוות…".
