בעשורים האחרונים, עולם הישיבות הדתי־לאומי עוסק לא מעט בשאלת שילוב הלימוד האקדמי בלימוד הישיבתי. תשומת הלב מתמקדת בעיקר בתחום האקדמי של חקר התלמוד, וזאת מסיבה מובנת: בישיבות לומדים תלמוד, באקדמיה לומדים תלמוד, אז מן הסתם אפשר לשלב. הבעיה היא שחקר התלמוד האקדמי, בדומה לתחום המקביל של חקר המקרא, הוא לעתים קרובות היסטורי מאוד וגם טקסטואלי מאוד באופיו. הוא מנסה לחשוף את הגרסה הקדומה, את רובדי הטקסט הבסיסיים ואת כוונתם הראשונית של הכותבים, בהקשרם ההיסטורי. כל זה עומד בניגוד לנטייתו הבסיסית של הלימוד הישיבתי, שמקבל כנתון את הטקסט הסופי של התלמוד, ומתרכז בפיתוח המשפטי של תכניו.
משום מה, לא מוקדשת הרבה תשומת לב לאפשרות פורייה הרבה יותר של שיתוף פעולה בין הישיבה לאקדמיה, והיא בתחום המשפט העברי. חוקרים רבים של המשפט העברי מתמקדים בתכנים של הטקסט ולא בתולדותיו, וההמשגה המשפטית שלהם אינה מאוד שונה מזו הישיבתית. לצד זאת הם מוסיפים כלים אנליטיים חדשים, שיכולים להעשיר את השפה הישיבתית הקלאסית. מאז שלמדתי מאמר של פרופ' יובל סיני על דין "מיגו", אני לומד אחרת את הסוגיה הזו.
עושר אינו רע
ספרו החדש של ד"ר בנימין פורת, "צדק דלים – עקרונות דיני הרווחה מן התורה לספרות חז"ל", הוא דוגמה מובהקת להפריה אפשרית בין חשיבה אקדמית לחשיבה ישיבתית בתחום המשפט העברי. פורת עומד בראש המכון לחקר המשפט העברי באוניברסיטה העברית. ספרו אינו מתמקד רק בהמשגה משפטית מופשטת, אף שאינו מתנזר ממנה, ואינו פורש כליל מחשיבה היסטורית, אך לא בה עיקר עניינו. פורת עוסק בסוגיה טעונה, שרבים מתפלמסים עליה בשנים האחרונות: עמדתה הכלכלית־חברתית של התורה. בדיונו בסוגיה הזו הוא אינו משתמש בנוסחאות לעוסות ובקלישאות משומשות, אלא מנתח באזמל דק את מצוות התורה, מתוך הקשבה ודייקנות. ספרו הוא פריצת דרך בתחום החשוב הזה.
פורת מבקר בעדינות את החוקרים שמוצאים בתחום הזה הבחנות דקות מן הדקות בין מקורות שונים ורבדים היסטוריים שונים, על סמך ראיות קלושות. הוא מתמקד בהתפתחות בסיסית אחת: בין מצוות התורה לגישתם של חז"ל. בניתוחו את מצוות התורה בתחום הרווחה מציע פורת את אחד מחידושיו המבריקים ביותר.
הוויכוח הערכי של ימינו בין ימין כלכלי לשמאל כלכלי מתמקד בוויכוח בין ערך החירות לערך השוויון. אך כשמעיינים במצוות התורה לא מוצאים בהן התייחסות רבה לחירות כלכלית, וגם לא לשוויון כלכלי. התורה קוראת שוב ושוב לעזור לעניים ולתמוך בדלים, אך אינה קוראת לצמצם פערים כלכליים. שוב ושוב חוזר פורת על האמירה שתורת ישראל, בניגוד מובהק לברית החדשה, אינה חושבת שעושר הוא דבר רע, ומקבלת כנקודת מוצא את קיומה של חברה מרובדת, שיש בה עניים וגם עשירים. המשימה הערכית של התורה אינה לצמצם את הפער שבין עניים לעשירים, אלא לסייע לעניים. כדי לצמצם את הפער אפשר למשוך את העשירים למטה; אך התורה רוצה למשוך את העניים למעלה. הקריאה הזו אינה מבוססת על ערך החירות וגם לא על ערך השוויון, אלא על ערך האחווה: כל היהודים אחים הם, ועליהם לעזור איש לאחיו.
אחווה, לא שוויון
הניתוח הזה מבריק ומשכנע. אך נדמה שפורת מעט התאהב בעמדת "הדרך השלישית", שבמישור הכלכלי אינה ימין ואינה שמאל. בתחום הערכי הוא משכנע מאוד, אך כשהוא מתרגם את התובנות הללו למדיניות רווחה מעשית המדיניות הזו רחוקה מלהיות דרך שלישית. פורת מציג את דרכה של התורה כדרך אמצע: נגד תכנון כלכלי ריכוזי, אך גם נגד הזנחת העניים. אלא שאין אנשים רבים בימין הכלכלי, מלבד אולי איין ראנד, החושבים שצריך להזניח את העניים.
הוויכוח בתחום הכלכלי בין ימין לשמאל מתמקד בשאלת התכנון הכלכלי, וכאן מוכיח פורת שהתורה נוטה באופן מובהק לצד האנטי־ריכוזי. בניגוד לקודקסים קדומים אחרים, כגון חוקי חמורבי, התורה אינה מנסה להסדיר את הפעילות הכלכלית השוטפת, אינה קובעת מחירונים לסחורות נפוצות וכיוצא בזה. התורה קובעת חובה ברורה לסייע לעניים, והחובה הזו מוטלת על יחידים, משפחות וקהילות, ולא על השלטון הריכוזי. כדי לתמוך בחובה כזו אין צורך להיות איש שמאל כלכלי; די להיות אדם הגון.
מצוות התורה דואגות שהעשירים יעניקו לעניים מעת לעת חלק מאמצעי הייצור. מחיקת החובות בשנה השביעית מאפשרת לעניים לאתחל את פעילותם הכלכלית, וחזרת השדות ביובל מאפשרת לכל דור הזדמנות נוספת להתפרנס בכבוד משדהו. אין כאן מהלך שוויוני, שהרי רק הקרקעות מתחלקות, ולא כל הרכוש. הקרקעות עצמן מתחלקות באופן לא שוויוני, כאשר במשפחה עם צאצאים רבים כל אחד יקבל נחלה זעירה, אף אם המשפחה ענייה מאוד. ועדיין, יש כאן גילוי של אחווה ודאגה לשיקום האביונים. אעיר שהפסוקים העוסקים ביובל אינם מציינים טעם זה, אלא שני טעמים אחרים: הפגנת ריבונותו של הקב"ה על הארץ, ושיקום הסדר המשפחתי־שבטי של הנחלות. אך בפועל, נכון הוא שקיום מצוות היובל יגשים גם את ערך האחווה, שעליו מצביע פורת.
בימי חז"ל עלתה קרנה של מצוות הצדקה, על חשבון מצוות חברתיות אחרות. עם החורבן, הצטמצמה הרלוונטיות של מצוות תרומות ומעשרות, לקט ופאה, שמיטה ויובל. במקום המצוות החקלאיות הללו פיתחו חכמים את מוסד הצדקה. בתורה שבכתב כלל אין מצווה לתת ממון לעניים. יש מצווה לאפשר להם ללקט בשדה, באופן שדורש גם מהם מאמץ; ויש מצווה להלוות לעניים כסף, כך שיוכלו להשקיע אותו ולהתפרנס בכבוד. מצוות הצדקה, לעומת זאת, מעניקה לאביונים דגים ולא חכות. היא פוגעת בכבודם של העניים, ואינה מעניקה להם הזדמנות אמיתית לשיקום משמעותי. ובכל זאת, ההכרח לא יגונה: ללא מוסד הצדקה היו עניים רבים גוועים ברעב.
קיום או שיקום
דיוניו של פורת בדיני צדקה הם עשירים ומחכימים, אך לעיתים נדמה שהוא מקצין מדי את הפער בין מדיניות הרווחה של התורה לבין זו של חז"ל. מדי פעם הוא מכנה את הראשונה "מהפכנית". אך קשה לראות מה מהפכני ברצון לסייע לעניים להיחלץ ממצוקתם. הרי התורה בשום אופן אינה מציגה את החברה העכשווית כביטוי ממוסד של עוול ורשע, שיש לנתץ עד כלות. באופן דומה אפשר להעיר על שימושו החוזר ונשנה של פורת במונח "צדק חברתי". המונח הפופולרי הזה צמח מתוך תפיסה הרואה בפערים כלכליים עוול מקומם, וממילא במחיקת הפערים הללו – צדק. אך פורת חוזר ואומר שהן התורה והן חכמים אינם שותפים להשקפת העולם הזו. התורה אינה חושבת שפערים כלכליים הם עוול, וממילא אינה חותרת ל"צדק חברתי" אלא לאחווה. כפי שהדגישו חז"ל, "גלגל חוזר בעולם", ומי שעשיר היום יהיה עני מחר, ויצפה גם הוא לעזרה מאחיו.
ובכל זאת, ברור שיש פער בין התורה לבין חכמים בניסוח מדיניות רווחה. גם אם מהפכנות אין כאן, ברור שלתורה יש שאיפות גבוהות הרבה יותר: היא חותרת לשיקום העניים, בעוד חז"ל הסתפקו בהבטחת קיומם היומיומי. פורת מציע שני הסברים לפער הזה. ראשית, ייתכן שזה ההבדל בין ריבונות לגלות. עם ישראל היושב לבטח בארצו יכול לשאוף למדיניות רווחה שתשנה כליל את מצבם של העניים. עם חלש ורדוף, הכפוף לשלטון זרים, מסתפק בכך שאיש לא יגווע ברעב.
אך פורת מציע גם שאולי ההבדל הוא אחר – בין חשיבה אוטופית להתנסות ריאלית. ייתכן שהתורה מנסחת מבנים כלכליים אוטופיים שאי אפשר לממשם במציאות (חוקרים מציינים שספק האם בפועל נהג דין יובל; ואנו יודעים שהלל הזקן נאלץ לעקוף באופן קבוע את דין שמיטת כספים). בכך מציבה התורה דגל רם, שאינו ניתן למימוש כפשוטו. חז"ל הציגו גישה מעשית, מתוך מתן מענה פרקטי לעניים הסובבים אותם.
פורת אינו מהסס לחרוג מעמדת החוקר במעבדתו, ומציין שלהבחנה הזו יש השלכה מעשית חשובה. אם חז"ל הסתפקו בגישה מינימליסטית בתחום הרווחה רק משום שהיו בגלות, הרי שעִם חזרתנו לארצנו מוטל עלינו לחשוב באופן שאפתני יותר; אך אם הסתפקו בגישה כזו לא משום שחיו בגלות אלא משום שחיו במציאות, הרי עלינו לצעוד בעקבותיהם. בשאלה הזו מסיים פורת את ספרו השאפתני והמרשים, ויש להניח שדיונים רבים בעתיד ייפתחו בנקודת הסיום שלו.
צדק דלים
עקרונות דיני הרווחה מן התורה לספרות חז"ל
בנימין פורת
האוניברסיטה העברית, המכון הישראלי לדמוקרטיה ונבו, תשע"ט, 286 עמ'
