ספר הזוהר, העומד במרכזה של תורת הסוד היהודית, הוא חידה ארוכה ומתוחכמת שאינה פוסקת מלהעסיק את מיטב אנשי הרוח בכל דור ודור. הוא חידה במובן זה שפסקאותיו אינן קלות להבנה, וגם לאחר שנדמה שהבנת אותן עדיין מסתתר מתחתן רובד נוסף המצפה להבהרה נוספת; הוא חידה, היות שהורתו והולדתו אפופות מסתורין, עוד מזמן התגלותו בספרד במאה השלוש־עשרה; והוא חידה, כי הוא עצמו מציע לקוראיו חידות; ויתרה מזו, הוא מבקש מלומדיו לאמץ את האופן שבו הוא רואה את המציאות.
רבים מלומדי הזוהר ומפרשניו לאורך הדורות ביקשו לחלץ מן הזוהר את "השורה התחתונה" – כיצד יש לכוון בשעת הנחת תפילין, כיצד יש לגרש שדים, כיצד הספירות האלוהיות מסודרות בשמים. מעטים יותר הם אלו שידעו להתענג על חידותיו. כמה מהם הם חוקריו האקדמיים של ספר הזוהר ובמיוחד אלה הנמנים על חוגו של פרופ' יהודה ליבס. מורה גדול זה פתח שערים רבים להבנת ספר הזוהר, אך עם זאת מעולם לא סתם את הגולל על אופיו החידתי. אדרבה, הפלא נותר בעינו, גם לאחר שכמה מתמיהותיו הוסרו.
אחת החידות המעסיקות ביותר את החוקרים היא כיצד התחבר ספר מופלא זה. הסברה שהתחבר על ידי רשב"י וחבורתו – כפי שמשתמע מאחדים מחלקי הזוהר – אינה יכולה להתקבל בהפעלת חשיבה ביקורתית, משלל סיבות ידועות. גרשם שלום סבר שהוא התחבר על ידי המקובל הקסטיליאני ר' משה די ליאון. ברם, דור החוקרים שאחריו, בעקבות יהודה ליבס, שב לאמץ את הדעה – שהוצעה כבר במחקר לפני למעלה ממאה שנה – שהזוהר אינו פרויקט של מחבר יחיד, אלא התחבר בחבורה. בעקבות הנחה זו, שהלכה ואושררה בשלל מחקרים, אט אט התפוגג לו המושג "ספר הזוהר" אל עבר המושג "ספרות הזוהר". דהיינו ראייתו כקונטרסים קונטרסים, שונים עד מאוד באופיים, שהתחברו בנסיבות שונות וזמנים שונים על ידי חבורות שונות. ופעמים שעל ידי מחבר בודד.
פרופ' רונית מרוז מאוניברסיטת תל אביב, מחברת הספר שלפנינו, עמלה שנים רבות במה שחוקרי זוהר רבים נמנעו מלעסוק בו: השוואה מדוקדקת בין עשרות כתבי יד ועדי נוסח של חלקים שונים של ספר הזוהר. קשה להפריז במידת הסיזיפיות שבעבודה מסוג זה, אך מצד שני לפלא הוא שדבר זה טרם נעשה, בהשוואה למשל לתחום ביקורת המקרא או נוסח המשנה. התוצאה הינה מחקר קב ונקי הדן ביסודותיו הטקסטואליים של הזוהר, ככותרת המשנה של הספר. לראשונה, כך נדמה לי, מפורסם מחקר שאינו דן בחקר חלק זה או אחר של הזוהר, אלא מוקדש ברובו למתודולוגיה של הקריאה בספר.
להלן אשתדל להביא טעימות מן הספר, אך יש לזכור כי עיקרו של הספר אינו באנקדוטות הללו, אלא בעבודת הנמלים, שאין דומה לה, שעשתה המחברת לקטלוג ומיפוי של אלפי פסקאותיו של הזוהר – עבודה שתשרת את החוקרים לדורות רבים.
בת קול היסטורית
לאורך ספרה מציעה המחברת בזהירות את האפשרות לשמוע את ההיסטוריה החבויה מאחורי הכתיבה הפסאודו־אפיגרפית של הספר. שהרי חלקי הזוהר השונים משתמשים בשמות שונים – רשב"י וחבורתו, משה רבנו, אליהו הנביא ואחרים. כאן משתמשת המחברת בשלל כלים על מנת לזהות "היסטוריה" על מובניה השונים. פעמים שהיא מציעה לזהות שמות של מקובלים הידועים לנו כמחבריהם של חלקי זוהר מסוימים (למשל, זיהויו של ר' יעקב ש"ץ, תלמיד ר' משה די ליאון, כמחבר "סתרי תורה" שבזוהר. עמ' 103). או שהיא שומעת מתוך האוריינטציה הדתית של חלק הזוהר המדובר את הכיוון הרוחני־ספרותי הספרדי בן הזמן שעמו הוא מתמודד – כגון הופעתו של "ספר חוקר הטבע", המציג בפני בני הזמן את מיטב הידיעות על אודות החיות. לא מן הנמנע שהדבר השפיע על דרמות בעלי החיים הרבות שהזוהר אוהב להציג, כגון סיפור האיילה והנחש.
המחברת נותנת קרדיט רב למסופר בספר הזוהר ופותחת בפני המעיין הביקורתי – הרגיל לראות בכל הספרות הזו בדותה אחת גדולה, בחוסר הריאליות שבו – את החופש לשער שאכן מדובר במציאות היסטורית. לדעתה, העובדה שהזוהר מספר על חבורה אכן מעידה על כך שהחיבור התחבר בחבורה (עמ' 232) ולכך היא מצרפת עדות היסטורית מאלפת, המלמדת שסביב ר' משה די ליאון אכן נרקמה חבורה; הדיאלוג בין הדמויות אינו דיאלוג ספרותי אלא שיח של ממש בין מקובלים שונים, ואף הספרים שהזוהר מזכיר עשויים להיות ספרים ממשיים שאבדו מאתנו.
השאלה האם מתוך היצירה ניתן ללמוד על היוצר היא שאלה גדולה בכל חקר ספרות, והיא קשה שבעתיים בקריאת הזוהר, שבו מראש ביקשו המחברים להתחבא מאחורי עלילה עתיקה. על המעיין מוטלת האחריות לשאול עצמו האם תיעוד היסטורי הוא שומע מבין השיטין או שמא נפל למלכודת המחברים.
דוגמה בולטת לדבר מצויה בעניינו של אחד המקובלים היצירתיים והנועזים ביותר בתולדות הקבלה, המכונה "בעל תיקוני זוהר". לצערנו, איננו יודעים עליו דבר מלבד מה שניתן לדלות עליו מתוך יצירתו. גם מרוז לא מוסיפה עליו פרטים היסטוריים רבים מעבר לידוע לנו זה מכבר, כגון שהיה שייך ל"אליטת משנה" של חכמים וכי היה מלא חמה וזעם על ההתרופפות הדתית בזמנו. אך המחברת מוסיפה השערה נועזת אחרת: שה"ינוקא" המופלא, שעליו מסופר רבות בספר הזוהר, אותו ילד צעיר שפיו הפיק מרגליות וסודות מופלאים, הוא הוא שהתבגר והפך להיות מחבר השכבה המאוחרת יותר בזוהר – ספר "תיקוני זוהר"וכן חלקים אחרים כגון "רעיא מהימנא" (עמ' 160).
מנין זאת למרוז? ובכן בקטע שאותו זיהתה כמאוחר לגוף הזוהר, על פי מיקומו בכתבי יד שונים, רשב"י פונה ל"רעיא מהימנא", משה רבנו של אותו הדור, וטוען שהוא הוא ה"ינוקא" שעל אודותיו שמע. כאן אפוא על הקורא להכריע – האם תעלול ספרותי לפנינו, או ארמז היסטורי מתוחכם שנשתל בתוך הטקסט. אם צודקת מרוז בהשערתה, הרי שיש בידינו לא רק מפתח נוסף להציץ לנפשו הסוערת של מקובל מיוחד זה, אלא גם הספרות הזוהרית נדמית בעינינו כדרמה אישית, שבה דמויות מתפתחות, מתרסקות, ויוצרות שוב.
לחש סוד ההוויה
את החיבור שלפנינו אפשר לחלק לשניים. פרקים ב־ג־ד עוסקים בחלקי הזוהר השונים: "המשניות", "סתרי תורה" ו"תיקוני זוהר"; פרקים ה־ו עוסקים בחטיבת סיפורים שהקנתה לספר את שמו – "הביוגרפיה הרוחנית של רשב"י". חלק זה עוסק בהגדרה ובהצגה של חטיבה מתוך ספרות הזוהר, שאותה מכנה המחברת בשם "החטיבה האפית", המכילה את הביוגרפיה החדשה שהציגו מחברי ספר הזוהר לגיבורם העתיק. לראשונה מקבצת המחברת את כל הסיפורים הביוגרפיים של הדמות המדומיינת מכל חלקי הזוהר ומסדרת אותם לפי מוקדם ומאוחר, ואף מנתחת כמה מן הסיפורים הבולטים שבהם.
אחד המאפיינים המיוחדים של חטיבה זו הוא מה שהזכרנו בפתיחה, והוא קידוש חיי החַיִד – דהיינו לראות בכל המתרחש בהוויה צרור חידות אחד גדול. ובלשונה של מרוז:
מאחר שחייו של בן החבורה מוקדשים להתפתחותו הרוחנית, הרי שחייו הם חיי חַיִד מתמידים: בכל אשר יפנה ובכל אשר יביט – עליו לראות את העולם כחידה המצפינה את סודות ההוויה. אלו הם חיים של פליאה מתמדת, תימהון והשתוממות, בחידתיותו של העולם, ואחר כך אף לעסוק בפענוח החידות. מי שאינו אמון על הדרך הרוחנית נדמה לו כל דבר כדבר עצמו ממש; למשל חמר כחמר, זקן כזקן וילד כילד, וכך גם הוורד או האיילה. אולם משעמד על כך שלכל דבר יש גם פנים נסתרות, לפעמים גם הפוכות, שכל דבר טומן בחובו גם סימנים ואותות מן העולמות העליונים, הרי הוא כמי שהחל במסעו בסולם הנבואה… (עמ' 236)
העיון הרגיש בסיפורים אלו הביא את המחברת למסקנה נוספת, השונה באופן מהותי מן הדימוי המקובל על ספר הזוהר. חוקרים דגולים, כגון ישעיהו תשבי, סברו שספר זה אינו ערוך ואין למצוא בו כל סדר ושיטתיות. ברם, מרוז סבורה כי "עיון רגיש ומותאם לתווי פניו הייחודיים של הזוהר יגלה עד כמה הסדר קיים בזוהר, חשוב ואפילו בולט" (עמ' 253).
ולא זו אף זו: הן בקרב המקובלים והן בקרב אחדים מן החוקרים, הייתה מקובלת הדעה כי הזוהר נכתב מתוך מצב תודעה חריג, מעין כתיבה אוטומטית, שבה הקולמוס כותב מהר יותר ממה שהתודעה יכולה לקלוט. אך מסקנת עיונה של מרוז סותרת את ההשערה הזאת: "יש להדגיש כי קיומם של מבנים מופתיים של סדר נוגד את הטענות כי הזוהר נכתב בעיצומן של התגלויות או של התפעמות רגשית עזה". כלומר, הספר לדעתה ערוך באופן כה מסודר, עד שקשה להעלות על הדעת כי נכתב מתוך אקסטזה. מדוע אפוא הוא נראה לעינינו כחסר סדר? לדעת מרוז, הסיבה נעוצה ב"היסטוריה הטקסטואלית של הזוהר [ש]יצרה ערבול וערבוב של חטיבות שונות". כלומר, רק החוקר החותך באזמל דק את שכבותיו השונות של הזוהר, ואז מחבר ומשחזר את מבנהו הראשוני, יכול לראות את "קיומם של מבנים מופתיים של סדר" שהספר ניחן בו במקורו.
שביל ושער
הופעתו של ספר הזוהר בספרד הביאה לשיתוק מסוים ביצירה הקבלית בספרד, עד הגירוש. מסתבר שעוצמתו הייתה כה רבה עד שהמקובלים נרתעו מליצור דבר שיעמוד בצל יצירה כבירה זו. החיבור שלפנינו – יחד עם אחיו התאום שעתיד לראות אור בקרוב – עשוי לגרום לתופעה דומה בחקר הקבלה, שכן הסטנדרטים הפילולוגיים שהוא מעמיד הם גבוהים מאוד. מרתק יהיה לראות כיצד הדבר ישפיע על המחקרים הבאים בספר הזוהר. אני מעריך שעיקר האנרגיות יושקעו בשנים הרבות להעמדת מהדורות ביקורתיות של הטקסט, קודם שיעסקו באינסוף משמעויותיו וגלגוליו.
אך הספר אינו משמש רק כלי עבודה לחוקרים, אלא גם מבוא מעולה לבאים בשעריו של ספר הזוהר, שיש לקוות שהעיסוק בו ילך ויגבר בשנים הקרובות, ואוושותיו יחלחלו עוד ועוד לעולם היצירה התרבותית בת זמננו.
הביוגרפיה הרוחנית של רבי שמעון בר יוחאי
דיון ביסודותיו הטקסטואליים
של הזוהר
רונית מרוז
מוסד ביאליק, 2018,
555 עמ'
