ספק אם יש עוד ציבור ישראלי, או עוד עיתון ישראלי, שממנו אפשר לקוות בימינו לדיון עמוק, מרתק ופורה כמו זה שהתגלגל כאן בשבועות האחרונים. עצם נדירותו של דיון תרבותי בהיקף שכזה וברצינות שכזאת מוכיחה עד כמה חסר קולו של המגזר בשיחה הישראלית.
"הציונות הדתית לא תרמה לעיצוב תרבות עברית מודרנית" ("שו"ת אנטיגונה") מצא הד בלבם של קוראים לא מעטים, כפי שמלמדות התגובות שפורסמו כאן בגיליון הקודם. הרב מרדכי ורדי, בתגובתו, מודה בכך ש"הציונות הדתית, כחברה, מעולם לא הציבה את היצירה האמנותית במקום ראוי בסדר העדיפויות"; יאיר אנדה מודה בכך ש"הציונות הדתית כמעט ולא גידלה יצירה אמנותית"; הרב יצחק ליפשיץ קובע שלמרות הצלחותיה של הציונות הדתית בתחומים רבים, "בעולם האמנות היא מדשדשת במי אפסיים"; אודי ליאון טוען אמנם ש"יש כבר ניצנים ליצירה תרבותית מרשימה", אבל מבקש מאיתנו להתאזר בסבלנות; רחל קשת טוענת כלפי עצמה וכלפי חבריה למגזר שהיצירה האמנותית תפרוץ "רק כשנפרוץ את הסכר של עצמנו"; שמואל בן דוד אומר ש"בבתי המדרש מלמדים אותנו לפחד"; חיותה דויטש כותבת בגילוי לב על כך ש"רוב היצירות שנוצרו במגזר הציוני־דתי נשארות בתוכו", ו"אין דרך לתאר עד כמה המחסום הזה מכאיב"; ויותם הכהן כותב: "מי שמבקשים להעיר את דוד המלך משנתו, ראוי שיעסקו לא רק בדרכי הנהגתו אלא גם ביצירה שלא פסקה ממנו – בשיר, בסיפור, בריקוד ובניגון".
תגובת תלמידי הבן המצנזר
אבל המאמר גם עורר, כצפוי, את רוגזם של שומרי חומות המגזר. הרב יואל בן נון הגיב בביטול על טענתי שהציונות הדתית לא תרמה דבר לעיצובה של התרבות העברית. לדידו, הראי"ה קוק הוא "היוצר הגדול מכולם בדור התחייה", בזכות "יצירתו הספרותית, ההגותית והתורנית". האם הרב בן נון סבור שיצירתו הספרותית של הרב קוק, המסתכמת בכמה שירים חביבים, היא פסגת הספרות של דור התחייה? או שמא הוא סבור שכתיבתו ההגותית של הרב קוק, מצד סגנונה, היא מופת של כתיבה טובה? האם הוא סבור שכתבי הרב קוק השפיעו כהוא זה על תחיית התרבות העברית בדורו? והעיקר: האם הרב בן נון, המדבר בשמו של הרב קוק, אכן אימץ את הגותו בכל הנוגע לתחיית התרבות העברית?
"הספרות שבדור, ותאוות ההתרחבות של היופי שאחזה אותו, אף על פי שהם נוטים לענייני החול, ולפעמים הנם נטמאים מאוד, אינם כי אם דרגות והכשרים אל הטוהר העליון של הוד של מעלה שיופיע בעולם", כתב הרב קוק (ערפילי טוהר, ל); "הננו חייבים לקנות לנו את הכישרון הספרותי, את הסגנון החי לכל צבעיו, את הפרוז[א]י ואת המליצי [השירי]. ואם יש בנו מי שמרגיש את רוחו בנטייה לשירה ופיוט, אל נא יעזוב כשרונו" (אגרות ב, רכו); "השירה היא ההבעה השכלית העליונה, היוצאת מתוך ההסתכלות הרחבה והעמוקה באור א־ל עליון ופליאות מפעליו" (עולת ראיה א, ר); "נשמה שירית, עורי, עורי, דברי שיר חי, לעם החי, המתעורר לקראת מקור חייו על אדמת מטעיו", כתב הרב קוק באיגרת־הברכה ששלח לביאליק לרגל ביקורו בארץ ב־1909; "שירה נא, משורר אהוב לנו, מעתה על ישע גוי־וא־לוהיו. העירה כינורך, המלא עוז ועדנה, לשיר לנו שירת הארץ, שירת התחייה".
כנגד התפיסה הרבנית הגלותית של הספרות היפה כטומאה אפיקורסית, כתב הרב קוק: "את מגדל־תרמית זה אנו חייבים להרוס, ולהראות לכל באי עולם את ההוד השירי והנועם הספרותי, אשר יפרחו בהיותם מושקים ממקור חיי האומה הטבעיים והנאמנים" (אגרות א, קצה). בשירו "לחשי ההוויה" (1913) הוא ביטא את תקוותו ש"דור יָקום וחי ישיר ליופי וחיים", ומילים אלו דומות מאוד, כמובן, לשירו של טשרניחובסקי "אני מאמין" (1892), המביע את התקווה ש"בארץ יקום דור" אשר "יחיה, יאהב, יפעל, יעש", ושאת שירת חייו יכתוב משורר שלבו ער ליפה ולנשגב.
השינוי ביחס לאמנות שעשה הרצי"ה
לא רק על תחיית הספרות דיבר הרב קוק, אלא גם על תחיית האמנות החזותית. "אחד מסימני התחייה המובהקים", כתב אל הנהלת בית הספר לאמנות "בצלאל", "היא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם הנכבדה: 'תחיית האמנות והיופי העברי בארץ ישראל'. מלבב המחזה ומרהיב לראות את אחינו רבי הכישרון, גאוני היופי והאמנות, המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החיים הכלליים, ורוח מרום נשא אותם להביאם ירושלימה, לעטר את עירנו הקדושה"; ירושלים חולה ב"מחלת הגלות המרה, הזעומה והממושכה", המשיך הרב קוק, והנה עתה, בזכות המעשה התרבותי החלוצי של "בצלאל", "זרם חיים מרעיד ברעד נעים את העצמות המדוכאות והחולות" של העיר אשר "דורשת יופי, אמנות, מלאכת מחשבת" (אגרות א, רג־רד).
למרבה הצער, אין זו תורתם של הרב בן נון ושאר יוצאי מרכז הרב. תורתם היא תורת הרב צבי־יהודה, שהרשה לעצמו לצנזר ולשכתב את כתבי אביו. אביו כתב: "הספרות, הציור והחיטוב [הפיסול] עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים המוטבעים בעמקי הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז במעמקי הנפש שלא יצא אל הפועל, עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו". כך כתב הראי"ה במאמר שפורסם לראשונה ב־1903, והנה, אחרי מותו, בא בנו, עורך המהדורה הרשמית של כתביו, ושִכתב את תחילת המשפט הראשון. במקום "הספרות, הציור והחיטוב", הוא העמיד את הנוסח המשופץ: "הספרות, ציורה וחיטובה" (עולת ראיה ב, ג).
כך העלים הבן־הצנזור ממאמרו של אביו לא רק את האמנות החזותית, אלא גם את הספרות עצמה במובן האמנותי של המילה (ספרות יפה), שהרי בלא ההקשר המקורי של המשפט, המונה את הספרות בין שאר האמנויות, המילה "ספרות" ניתנת להתפרש ככתיבה עיונית ("ספרות מדעית", "ספרות תורנית"), ותלמידי מרכז הרב יכולים אפוא לנשום לרווחה: לא צריך להחיות שום ספרות ושום אמנות, כי גם כתיבה עיונית־ישיבתית היא "ספרות".
ואכן, מיד לאחר שנשא לשווא את שמו של הראי"ה כמורה־דרכו בשדה התרבות והספרות, מסגיר הרב בן נון את דעתו האמיתית על התרבות והספרות העברית המודרנית: "אפילו את ברנר קשה להבין מבלי להכיר את שרשרת היצירה התורנית שממנה יצא ובה מרד, וכל שכן שאי אפשר להבין את ביאליק ועגנון, וגם לא את אלתרמן, מבלי להיות בקי בתלמוד ובמדרשים. לכן הדורות הבאים אינם מתחברים עוד ליצירות אלה". זה נכון כמובן, אבל יש גם צד שני למטבע הזה.
לא רק אדם שאינו מכיר את שרשרת היצירה התורנית יתקשה בהבנת יצירותיו של ברנר, אלא, באותה מידה עצמה, גם אדם שאינו מכיר את שרשרת היצירה העברית המודרנית שברנר צמח מתוכה ואת הספרות הרוסית שהוא גדל על ברכיה והתמודד עם המודלים שלה. אינך יכול להבין את מפעלו הספרותי של ברנר אם לא קראת את קודמיו ואת בני דורו בספרות העברית ואם לא קראת, למשל, את "החטא ועונשו" של דוסטויבסקי או את "בעל הבית והפועל" של טולסטוי – שניהם בתרגומו של ברנר עצמו.
כך עם ברנר, וכך עם כל סופר, משורר או הוגה עברי אחר. אדם שאינו מכיר, למשל, את השירה האקספרסיוניסטית הגרמנית שעלתה משדות הקטל של מלחמת העולם הראשונה, אינו יכול להבין את ההקשר הרוחני והפואטי של שירת אצ"ג, כשם שאדם שאינו מכיר היטב את השירה ואת ההגות האירופית של המאה התשע־עשרה אינו יכול להבין לא את שירתו של ביאליק ולא את הגותו של הרב קוק.
דיכוטומיה מעוותת
שורש הבעיה הוא התיוג המקובל של תרבות המערב כתרבות "חילונית", כאילו אפשר להפריד את תרבות המערב מיסודותיה הדתיים. התיוג הכוזב הזה נחוץ לשומרי חומות המגזר משום שהוא מציב בפני האדם הדתי את הבחירה המדומה בין דת לתרבות – כלומר, מעניק לו פטור מתרבות. דוגמה אופיינית לכך מספק מוטי קרפל במאמרו "העידן האמוני", המופיע באותו הספר שבו נכלל גם "שו"ת אנטיגונה" בגרסתו המלאה (הספר "ממשגיח הכשרות לנהג הקטר: הציונות הדתית והחברה הישראלית" בעריכת יאיר שלג, בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה). וכך כותב מוטי קרפל:
"דע את עצמך" הוא המשפט שלפי האגדה היה רשום מעל פתח האקדמיה של אפלטון כצו המוסרי העליון. ואכן, זהו המוטו היסודי של התרבות המערבית המודרנית, שהגותו של אפלטון משמשת בסיסה עד היום. חז"ל, לעומת זאת, עיצבו אדם בעל אוריינטציה שונה: "דע לפני מי אתה עומד". בניגוד לאדם המערבי המודרני, שרואה את עצמו כמרכז הבריאה ולכן מחפש משמעות בתוך עצמו ואינו מוצא כזאת, חז"ל פתחו לפני האדם את שערי השמים ואת הקשר אליהם.
יש רק שלוש בעיות עם התזה של קרפל. ראשית, המשפט שהיה רשום מעל פתח האקדמיה של אפלטון לא היה "דע את עצמך" אלא "אין כניסה למי שלא למד גיאומטריה"; המשפט "דע את עצמך" היה רשום מעל פתח הכניסה למקדש אפולו בדלפי. על הטעות הזאת בנויה כל הדיכוטומיה שקרפל מייצר בין היהדות לבין התרבות המערבית החילונית והאגוצנטרית – דיכוטומיה המתמוטטת לנוכח העובדה שהמשפט "דע את עצמך" התנוסס על פתחו של מקדש, ובתור שכזה הוא אמר לכל יווני עולה־רגל: "דע לפני מי אתה עומד".
שנית, הצגתו של אפלטון כניגודה של היהדות מתעלמת מן היסודות האפלטוניים והניאו־אפלטוניים הכלולים בתמונת העולם של חז"ל, במיסטיקה היהודית ובפילוסופיה היהודית של ימי הביניים; אבן גבירול ואבן עזרא, למשל, הושפעו מאפלטון, כשם שהרמב"ם הושפע מאריסטו.
ושלישית, השפעתו של אפלטון או של כל יווני אחר על תרבות המערב אינה מכרעת יותר מן ההשפעה היהודו־נוצרית. לא על כתבי אפלטון התחנכה אירופה אלא על הברית החדשה (וגם על התנ"ך, מאז הרפורמציה), ודווקא משום כך היא טיפחה את האמנות – בעוד אפלטון, כידוע, התנגד לאמנות. האמנות האירופית לא עמדה בסתירה לדתיות האירופית; אדרבה, היא ביטאה אותה. הקתדרלות של אירופה היו מרכזי האמנות. קהל המתפללים היה אפוף במיטב הציור, הפיסול והמוזיקה האירופית.
יתר על כן, גם מורשתה היוונית, הקדם־נוצרית, של אירופה, לא הייתה חילונית. האפוסים של הומרוס ושל שאר המשוררים הקדומים שימשו כערוצי הנחלה של מסורות מיתולוגיות, והטרגדיות של אייסכילוס, של סופוקלס ושל אוריפידס הן דרמות דתיות שהתפתחו ממזמורי מקהלה ליטורגיים; דרמות שהוצגו במסגרת פולחן דתי ונועדו לחנך להכנעה דתית, לענווה בפני האלים ובפני המסתורין של הגורל; דרמות שאינן מעמידות את האדם במרכז הבריאה, כפי שמוטי קרפל רוצה לחשוב על התרבות היוונית, אלא להפך, משליכות את האדם היהיר, המתיימר לשלוט במציאות, ממרומי האשליה וההיבריס אל ההכרה באפסותו.
ברור שתרבות המערב עברה חילון בתקופה המודרנית, וברור שעוד לפני התקופה המודרנית נוצרו באירופה יצירות חילוניות ולא רק דתיות; אבל מהי תרבות המערב בלי סופוקלס, דנטה, מיכלאנג'לו, אל־גרקו, באך, דוסטויבסקי ושאר ענקי היצירה הדתית? מהו אולם הקונצרטים בלי המיסות והאורטוריות שמבוצעות בו בהתמדה? הרי אפילו גדולי המלחינים החילונים הגיעו לשיאיהם דווקא במוזיקה דתית – ודי להיזכר ברקוויאם של מוצרט, במיסה סולמניס של בטהובן, ברקוויאם של וֶרדי או בסימפוניית התהילים של סטרווינסקי.
התרבות הישראלית זקוקה לכם
ואם לדבר ברחל בתנו: מהי היהדות מראשיתה, אם לא ספרות? מהו התנ"ך, מהו התלמוד ומהו הסידור בלי אמנות־הסיפור המקראית והתלמודית ובלי השירה העברית הקדומה לסוגיה, כולל שירה אירוטית שקודשה בדיעבד על ידי ר' עקיבא כקודש־קודשים? ומהי היהדות של אלף השנים האחרונות בלי שירת הקודש והחול של משוררי תור הזהב בספרד, מחזותיו הפיוטיים של רמח"ל או סיפוריו של ר' נחמן מברסלב?
בקיצור, הסתירה בין יהדות לאמנות – ובכלל, בין הדתי לבין האסתטי והפואטי – קיימת רק בדמיונם של שומרי חומות המגזר.
המאמר "שו"ת אנטיגונה" לא בא לגעור בקוראיו הדתיים ולא בא להפוך אף דתי לדתל"ש. הוא בא לקדם את היווצרותה של יהדות ישראלית שורשית ועדכנית, שתחליף את ההתבצרות המגזרית החילונית והדתית ואת הבורות התהומית של כל מגזר במורשתו הספרותית והתרבותית של המגזר האחר. הוא נכתב כדי להעשיר את היצירה הישראלית ואת השיחה הישראלית על היצירה הישראלית – בתקשורת, באקדמיה ובמוסדות התרבות. לא על דתל"שים הוא נועד להשפיע (מעשה מיותר; הם כבר השתחררו מאימתם של מצמיתי היצירה ושוללי התרבות), אלא על קוראיו הדתיים, מתוך הנחה שיישארו דתיים. אמנם, הדתל"שים של ימינו, כמו הדתל"שים של דור התחייה לפני מאה שנה, הם ככל הנראה בעלי הפוטנציאל הגדול ביותר להובלתם של תהליכי התחדשות יהודית בתרבות הישראלית, אבל יוצרים כמו עגנון וזלדה הוכיחו שיהודי דתי יכול להיות אמן – ואמן גדול.
ההצבעה על המחדל התרבותי המתמשך של הציונות הדתית אינה הטפת מוסר, אלא בקשת עזרה. התרבות הישראלית זקוקה לכם.
