ההתייפחויות שנשמעו בבית הלוויות שמגר בליל חמישי שעבר פילחו את הלב. מאות נשים ביכו את הסתלקותו בטרם עת של הרב שמואל דוד מרזל, האיש שליווה אותן בארץ התשובה זרועת המוקשים והבלבולים בביטחון גדול ובחיוך ענק. נשים רבות, חלקן כבר בשנות ה־50 וה־60 לחייהן, איבדו באותו יום את מי שהיה עבורן מקור לביטחון.
וביטחון זה לא עניין פשוט עבור בעלי תשובה. חברת המהגרים הזאת, שמונה היום למעלה מרבע מיליון בני אדם, נתונה פעמים רבות לחסדיהם של רבנים שלא בהכרח רואים את צורכיהם, ומתייחסים לעצם החזרה בתשובה כאל נתון סטטיסטי. רבנים שלא בהכרח יודעים למתן את ההתלהבות הגדולה שאיתה באים החילונים לשעבר, ומאפשרים להם לעיתים לדבוק באורחות חיים שכלל אינם מתאימים להם. בתוך המציאות הזאת היה הרב מרזל קול שפוי, תרכיז של נורמליות. הוא ראה בתנועת התשובה חלק מתהליך הגאולה של עם ישראל, ואת עצמו ראה כמי שצריך לעזור לו להתרחש בשפיות.
הגישה הייחודית שלו, שנחשבה לחריגה מאוד בשנים שבהן התחיל לפעול, התבססה על כמה עקרונות פשוטים, ובראשם הצורך של בעל תשובה להישאר בסביבתו המוכרת – בין אם מדובר במקום עבודה, סביבת מגורים או קשר עם המשפחה החילונית. מבחינתו, חיים בריאים ומאוזנים רוחנית הם מפתח להקמת בית של תורה. בעל תשובה אינו חרדי מבית, תמיד היה מבהיר לנו, יש לו את התפקיד שלו בעולם. העובדה שגילית שיש בורא לעולם שמסר לנו תורה מן השמים לא אומרת שחייך כפי שהכרת אותם הסתיימו. כשתלמידיו, ביניהם רופאים, משפטנים, עיתונאים, אמנים, מוזיקאים ואנשי צבא, שאלו – הרב, כיצד נשלב יראת שמים בסביבה היומיומית החילונית שלנו, הוא ענה שבעזרת השם נצליח, וביקש שנישאר שם, בשליחות.
היום העיקרון הזה נראה כמעט מובן מאליו. עבור אדם מן היישוב "חוזר בתשובה" הוא לצורך העניין אביתר בנאי. זה שמשלב בין קודש לחול, זה שלא זנח את העבר מאחוריו והמשיך בעשייתו המקצועית, זה שנשאר בסביבה. בשנות ה־70 היה זה אורי זוהר ששימש מודל לתשובה – כזו שמתבדלת, מנסה להידמות לחרדיות, גודעת את העשייה והקשר לעולם הישן. הרב מרזל היה חלוץ בהשקפה הזאת, והתעקש שנמשיך איפה שאנחנו, רק עם יראת שמים.
כשפגשתי אותו לראשונה הייתי חיילת בגלי צה"ל בעיצומו של תהליך התחזקות. אמנם כבר שמרתי שבת וסממני דתיות החלו לבצבץ בי, אבל החושך הרוחני שהייתי שרויה בו ביומיום היה קשה. הרב לא נבהל. הוא הציע שאגיע למדרשה כמה פעמים שאצליח במהלך השבוע, שאתארח מדי פעם בשבתות ובמקביל אלמד בחברותא עם בוגרת המדרשה סמוך לביתי. הלימוד היה מבחינתו הכלי המשמעותי ביותר ליישוב הדעת. והמדים בשכונה החרדית קריית מטרסדורף? מה הבעיה שתבואי על מדים? אדרבה, הפציר בי.
שיעור עם הרב הראשי
כדי להבין את הגישה הייחודית והמכילה של הרב צריך לחזור למקום שבו גדל. הרב נולד בשנת 1950 ברוצ'סטר ניו־יורק. בן בכור לרב נתן יחזקאל ולביאה, ואח לתשעה אחים ואחיות. המשפחה הליטאית חיה בהרמוניה עם שכנים חילונים, רפורמים וקונסרבטיבים. תהליכים שונים בשנות ה־60 גרמו לאב המשפחה לעקור את חייהם הנוחים והפסטורליים ולעלות לארץ ישראל השרויה במיתון. היעדר מוסדות חינוך ברוח היהדות, לצד התחזקות ממסדית של הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים מחד והתבוללותם של בני אותם זרמים מאידך, דחפו את המשפחה לעלות על אונייה בקיץ 1967 ולהשתקע בירושלים.
עם הגעתם ארצה השתלב הרב שמואל דוד בישיבת "בית התלמוד". עוד בטרם נישא החל בפעילותו הציבורית, כפעיל בארגון "חבר הפעילים", גלגולו הראשון של ארגון "יד לאחים" המוכר לנו כיום. פעילותם המרכזית נסבה סביב ילדים ממשפחות מצוקה, בעיקר בפריפריה, הרחקתם מעולם הפשע וקירובם לחיים של תורה באמצעות שילובם במוסדות חינוך דתיים. כחלק מהפעילות הוא הקים את פנימיית "נווה אור" לבנות מסורתיות.
אחרי שנישא לרבנית נחמה, בתו של ח"כ אברהם ורדיגר מראשי פועלי אגודת ישראל, הגדיל הרב את עשייתו בתחום. עם התפתחותה של תנועת התשובה בשנות ה־70 הוא מצא שהיא לא מספקת מענה לרווקות המעוניינות להתחזק, והקים מדרשה לבנות בירושלים יחד עם הרב נפתלי ארנפרויד.
בימיה הראשונים למדו במדרשה ארבע בנות בלבד, והרב כיתת רגליו על מנת למצוא רבנים שיסכימו ללמדן יהדות. באחד הימים הצליח להביא למקום את הרב הראשי דאז, הרב עובדיה יוסף, שפינה את לוח הזמנים שלו על מנת למסור שיעור במשך שלוש שעות תמימות בפני אותן ארבע בחורות. עם השנים ביסס המוסד את מעמדו והפך לשם דבר בעולם התשובה: מדרשת "נתיב בינה". בחלוף השנים למדו בה אלפי נשים, בין המוכרות שבהן אלונה איינשטיין ז"ל, רמה בורשטין ונועה ירון. הרב דרש מהרבנים שמלמדים במדרשה שיקפידו על רמת לימוד גבוהה, הזהה לזו הנלמדת בישיבות.
במקביל ל"נתיב בינה" קמה מדרשת "נווה ירושלים" של הרב חיים מצגר, שהתנהלה כמעין פנימייה עם מערכת שעות הפרושה על פני יום שלם. אולם כחלק מהשקפתו הייחודית, שאף הרב מרזל לתת מענה לחוזרות בתשובה מבלי לפגוע בשגרת חייהן בעבודה ובלימודים האקדמיים ולאפשר להן ללמוד יהדות בשעות הערב.
יעברו כמעט שלושים שנה עד שהרב יקים שני כוללים לגברים חוזרים בתשובה. הדבר נבע תחילה מצורך השעה, אולם אין ספק שהוא ראה בלימודן של נשים בסיס חשוב לקיומו של עם ישראל, כחלק מתפיסת עולמו שהאישה היא עמוד התווך של הבית היהודי.
הבונקר בסורוצקין
יותר מהכול, הרב מרזל היה איש אמת. לקראת גיל חמישים הוא התוודע לשיעוריו של הרב יצחק שלמה זילברמן, ודרכו לנושא גאולת ישראל על פי תורת הגר"א. הלימוד מסביר את התהליך שעם ישראל עובר בשנים הללו כגאולה א־לוהית וכקיום דברי הנביאים, אולם מפריד בין המגמה הכוללת החיובית לבין המדינה כמוסד חילוני. אותה גישה רואה חשיבות גדולה בנטילת חלק בבניין ובעלייה לארץ, תוך התמודדות עם מציאותה של החברה החילונית.
כשלמד, לדוגמה, במסגרת אותם שיעורים על חשיבותה הגדולה של התכלת בציצית, קיבל על עצמו את השינוי ועטה מאז ציצית ובה פתילי תכלת. שינוי מרחיק לכת שכזה במובנים רבים קשה יותר מחזרה בתשובה מאפס.
מהרגע הראשון היה הרב שקוף בנוגע לדרך הלא־קלה של בעל תשובה בעולם החרדי. הוא לא חשש להאיר לנו, תלמידותיו, את היתרונות האדירים של הציבור החרדי אך גם את החולשות שלו. הוא הכין אותנו לרגע שבו ניתקל גם בצדדים הפחות נעימים, ונדע להתמודד איתם מבלי להיכנס ללחץ. הוא הדגיש כל הזמן שאמנם החברה החרדית היא הפלטפורמה הכי קרובה לאמת עבור בעלי תשובה, אבל החרדיות היא לא המטרה, אלא רק האמצעי.
המציאות לא הפחידה את הרב. הוא לימד אותנו להפעיל שיקול דעת, ובמידת הצורך להשתמש בעצתו. והיא תמיד הייתה עצה, ולא גזרה. אחרי שהוא הציג את כל האפשרויות, התרחישים והבעיות ההחלטה עמדה לפתחנו. הוא מילא את "חנוך לנער על פי דרכו" באופן מושלם לחוזרים בתשובה. הוא ליווה אותנו בהתמודדות עם האורות הגבוהים שחשנו בתחילת הדרך, ובנחיתה לחיים האמיתיים, היומיומיים והאפורים. הוא תמיד הכניס את הכול לפרופורציות, ועשה זאת בענווה, באהבה ובמסירות אין קץ.
את המדרשה הוא כינה "הבונקר בסורוצקין" במבטא אמריקני כבד. מבחינתי שעות הלימוד בין הקירות המתפוררים זהרו באור גדול לעומת השירות הצבאי הנכסף בגלי צה"ל. הייתי משתוקקת לימים שיכולתי לברוח עם אוטובוס מיפו ולעלות על אוטוסטרדה של קדושה עד לבונקר. הוא תמיד היה שם, מתפנה לכל מי שצריך אוזן קשבת, בירור סוגיה בהלכה או שיחת חיזוק בנושאי השקפה. ועכשיו הוא איננו, ואני מרגישה כאילו התייתמתי שנית.
ייסוריו של הרב הסתיימו אחרי מאבק ארוך במחלה, אבל הבכי ההוא שלא מפסיק להדהד באוזניי, ומתעורר בי מפעם לפעם, הוא בכי של רחמים על מי שנשאר בעולם הזה. ואפילו יותר משאני מרחמת עלינו היום, אני מצטערת בשביל כל אותם בעלי תשובה לעתיד שלא הספיקו להכיר אותו.
