מזה שנים עוסק פרופ' דן מירון בכתביו של מנדלי מוכר ספרים, כחוקר, כמבקר וכמרצה באוניברסיטה. הסופר, שנולד בשם שלום יעקב אברמוביץ ונחשב ל"סבא" של הספרות העברית וספרות היידיש המודרנית, כתב יידיש, אך לאחר זמן פרסם את יצירותיו גם בעברית. עברית מליצית רוויה דימויים תלמודיים, מדרשיים ומקראיים היא העברית שדרכה התוודע הקורא העברי והישראלי למנדלי, מחבר "ספר הקבצנים" ו"מסעות בנימין השלישי".
כעת, כשהוא בן 84, החליט מירון לעשות מעשה רדיקלי – הוא עצמו טוען שמדובר ב"מעשה שלא ייעשה" – ולתרגם לעברית־ישראלית את "הסוסה": אחת מיצירותיו הנודעות של מנדלי, שראתה אור ב־1873 ביידיש, ושמנדלי עצמו פרסם ב־1909 את גרסתה העברית תחת השם "סוסתי". מירון בחר לעקוף את הגרסה העברית של מנדלי, להניח אותה בצד ולהגיש לקורא הישראלי את "הסוסה" – במקור: "די קליאטשע" – היישר מן היידיש, בעברית עכשווית, שתצליח, כך הוא מקווה, להחזיר את הסופר היהודי בן המאה ה־19 אל מחזור הדם של הספרות הישראלית, ולהציל את כתביו משכחה ומכיליון.
גשר למה שהיה
"הספר הזה נכתב בעברית על ידי מחברו", מסביר מירון כשאנו נפגשים בדירת העבודה שלו בתל אביב, סמוך לכיכר המדינה. "אני משתמש בעובדה שיש מקור יידי שקדם לעברית ומתרגם את היצירה מיידיש לעברית־ישראלית, פוסח על העיבוד הקלאסי של המחבר עצמו, וזה מאוד לא נהוג. אני סבור שבמקרה הזה, אם יש לנו כוונה ליצור רצף תרבותי ולהציל את היצירות האלה מאבדון, אין ברירה אלא לנסות. אחרת, היצירות הללו ייסוגו וישקעו, ולא יהיה מגע בינן לבין הקוראים של היום. כמבקר וכמתרגם, אם אני רוצה ליצור קשר חדש עם יצירה שבעיניי היא קלאסית ושייכת לנכסי צאן הברזל של הספרות, זה משהו שהייתי חייב לעשות".
אתה כותב במבוא שזה מעשה שלא ייעשה, והוא אכן לא נעשה עד היום.
"נכון. אתן לך דוגמה. כשהוצאת דביר רצתה להוציא מהדורה של כתבי י"ל פרץ, שגם הוא כתב עברית ויידיש, אספו את כל מה שהוא פרסם בעברית, והוסיפו תרגומים של היצירות שכתב ביידיש. המתרגם שמשון מלצר ניסה ליצור עברית של לפני מאה שנה, דומה לזו של פרץ. ואני אומר: לא. צריך לחזור אל המקור היידי, שהוא שוטף וזורם וחי הרבה יותר, ולנסות להעביר אותו לישראלית. עברית־ישראלית היא למעשה היידיש של ימינו. הרי יידיש היא שפה שהמוני יהודים, משכילים ולא משכילים, מדברים בה, ברחוב ובאוניברסיטה, ממש כמו העברית שלנו. ולכן אפשר ליצור קשר בין השטף והעסיסיות של היידיש לבין העברית של ימינו, וכך להציל במידה מסוימת את החומרים הקלאסיים האלה מלהפוך ליצירות במוזיאון, שמי יודע מי יזדקק להן".
למה אתה מתכוון כשאתה אומר עברית־ישראלית?
"העברית הישראלית היא שפה שהתחביר שלה הוא לא תחביר של שפה שמית. התחביר שלה קרוב הרבה יותר ליידיש ולשפות יהודיות אחרות, וכך נוצר שלד בסיסי, תחבירי, שלתוכו זרם אוצר מילים עצום שיצר את השפה החדשה שאותה אנחנו מדברים. העברית הזו היא כבר מזמן לא רק שפת דיבור, אלא גם שפת ספרות, ולכן אפשר להבדיל אותה מן העברית החדשה שיצרו המשכילים, ולנסות להשתמש בה. העברית שמנדלי מוכר ספרים כותב בה ממזגת מקרא ותלמוד ומדרש, והיא זרה לקורא בן ימינו שמדבר שפה אחרת, קרובה הרבה יותר ליידיש.
"גם הצרפתים בני זמננו מדברים צרפתית שונה מזו של פלובר, אבל אין צרפתי משכיל שלא יכול לקרוא את פלובר. לעומת זאת, ישראלי שינסה לקרוא את העברית של מנדלי מוכר ספרים מסוף המאה ה־19 לא יבין דבר. בחלקה הגדול, העברית שלו היא משחק עם טקסטים מקודשים שהוא הופך אותם לחילוניים, וכך יוצר סאטירה או בדיחה. אולי תלמידי ישיבה יכולים להבין אותה, אבל עבור הקורא הישראלי החילוני מדובר בספר חתום.
"מנדלי יכול לכתוב, למשל, על הקבציאלים שנמצאים יחד כל הזמן ומבקשים נדבות אחד מהשני ש'האי חברותא להם מיתותא'. רוב הקוראים הישראלים, גם המשכילים שבהם, לא מזהים את המקור של המשפט הזה או את ההקשר שלו, וכך כל ההדהוד המדרשי, התלמודי, איבד את האוזניים שהיו מסוגלות לשמוע אותו. אז אפשר לשבת באוניברסיטה, לקרוא כל משפט של מנדלי העברי ולהבין מה הוא רומז ומה עומד מאחוריו. עשיתי את זה במשך הרבה מאוד שנים. אבל זה לא מאפשר קריאה של קורא ישראלי מן השורה".
אתה מרגיש שלא היית יכול לעשות את הצעד הזה לפני שלושים שנה, נניח? מה השתחרר בך עכשיו, ואפשר לך לפסוח על הגרסה העברית של מנדלי?
"העובדה שאני בן 84, ואני מתבונן במצב הספרות העברית ובהרגלי הקריאה של הישראלים ומבין שצריך לעשות משהו. זה חייב סוג מסוים של בגרות. לפני 30 שנה הייתי חסיד נאמן יותר של הטקסט שבידינו, חשבתי שזו הספרות העברית ואיתה אנחנו צריכים להתמודד, כמות שהיא. היום אני מבין שהעברית שלנו השתנתה, ויהיה זה ילדותי להתעלם מהשינוי הזה. אי אפשר להמשיך ולומר: 'אני רוצה את הטקסט כמו שהוא היה, וזהו'. רוב הציבור בין כה וכה מנותק מהטקסט הזה, אז אולי אני יכול לעשות משהו שייצור רצף. זה מה שהתרגום הזה מנסה לעשות. הוא רוצה ליצור גשר למה שהיה, על ידי מעשה רדיקלי מאוד של חידוש. את זה כנראה שלא הבנתי לפני שלושים שנה".
מנדלי כתב את אותה יצירה ביידיש ובעברית. אתה טוען שהעברית לא נגישה לקוראים של היום ולכן אתה בוחר לתרגם מן היידיש. מהו אם כן המעמד של היצירה העברית שלו בעיניך? האם התרגום שלך לא מייתר אותה?
"אני לא אומר שהתרגום שלי מייתר את היצירה העברית של מנדלי. יש לה ערך בפני עצמה כקלאסיקה. התרגום שלי נועד לציבור רחב של קוראים ישראלים שרוצים לקרוא את הסיפור, לעמוד על הרעיונות שבו וליהנות ממנו. צריך לזכור שמנדלי עיבד את היצירות שלו לעברית כמה וכמה שנים אחרי שהן כבר יצאו ביידיש, והוא ידע שהקוראים שלו קראו אותן ביידיש. לא מדובר היה בספר חדש שקראו אותו בפעם הראשונה בעברית. מנדלי לא ידע כיצד תיראה התרבות היהודית המודרנית, האם היא תלך לכיוון של יידיש או עברית. הוא חשב שאפשר לרכוב על שני הסוסים, ויצר מערכת כפולה.
"כשהוא עיבד את היצירות שלו לעברית, הוא רצה להוסיף אלמנט חדש, לשעשע את הקורא העברי ולהוסיף עניינים לשוניים שנשענים על התרבות התלמודית והמדרשית. זה היה נכון אולי לפני מאה שנים, אבל מאה השנים שעברו מאז היו דרמטיות. אתה יכול לומר שמאה שנים הן הרבה זמן גם ביחס לצרפתית ולאנגלית, אבל שוב, המרחק בין ספר באנגלית מהמאה ה־19 לבין האנגלית של ימינו הוא זעיר לעומת המרחק בין העברית של המאה ה־19 והעברית של היום. הצרפתית והאנגלית הן שפות של חברות שמתפתחות באופן אורגני, והעברית היא שפה של חברה שעברה במאה השנים האחרונות שואה, מפלה, תקומה, גאות ושפל. זה סיפור אחר לגמרי.
"המקרה של העברית והיידיש הוא מקרה ייחודי. יש בתרבויות שונות לא מעט יוצרים דו־לשוניים, אבל הם פועלים בדרך כלל באופן דיפרנציאלי: לכל אחת מן השפות יש תפקיד אחר. יש שפה של מדע ושל דיון רציני, כפי שהלטינית הייתה בעבר שפת המלומדים, שפת האינטליגנציה החושבת, ויש שפה לסיפורים. אבל במקרה של היידיש, יוצרים יהודים השתמשו בשתי השפות כדי לכתוב ספרות, וניסו לעצור מערכת כפולה, ספרותית, של יידיש ועברית".
אם ממשיכים הלאה עם הטיעון שלך על הקורא שהולך ומתרחק מהטקסט, למה בעצם לעצור ביוצרים שכתבו גם יידיש וגם עברית? בני נוער מתקשים להבין היום גם את ביאליק ועגנון. האם גם אותם אתה מציע לתרגם לעברית־ישראלית?
"אני לא יודע. יכול להיות שכן. צריך לחשוב באופן מאוד רדיקלי, ואולי הגיע הזמן ליצור מחדש את סיפורי עגנון בעברית של זמננו. היא יכולה להיות עברית קשה, אבל היא צריכה להדהד את ההקשרים העכשוויים. אני חושש ממצב שבו אם לא נעשה את זה, נאבד את כל המורשת שלנו. השאלה היא עד כמה רדיקלי אפשר להיות כאן".
ועד כמה רדיקלי אתה מוכן להיות כאן?
"יש מספיק יצירות של יוצרים דו־לשוניים שאפשר להתחיל בהן. קח למשל את אורי ניסן גנסין. עסקתי בו כל חיי, ואני מאוהב במוזיקה שלו. גנסין כתב עברית, אבל יש סיפור אחד שלו ביידיש. אני רוצה לעשות ניסוי: לקחת את הסיפור הזה ולתרגם אותו לעברית־ישראלית. מה יישאר מהמוזיקה של גנסין בתרגום מיידיש לעברית? אני לא יודע. זה ניסוי. אבל אני חושב שמבחינה תרבותית, הגיע הזמן לניסויים מן הסוג הזה. אי אפשר להמשיך ולהפטיר שהכול בסדר וכולם יכולים לקרוא הכול, כי לא קוראים, וכך אנחנו דנים חלקים עצומים של הספרות לגניזה, או לאוניברסיטה. טוב ויפה שיש מומחים שיודעים לפענח את הטקסטים האלה, אבל הם צריכים להגיע גם לקהל רחב של קוראים, אחרת הם ייעלמו".
העם היהודי מורכב מכמה לשונות
במרכז "הסוסה" עומד סיפור התמוטטותו של סרוליק, צעיר יהודי מוכשר שפוגש סוסה עלובה – אלגוריה למצבם העלוב של היהודים במזרח אירופה של התקופה – שמדברת אליו, וממשיך משם לרצף של התקפים פסיכוטיים, כולל מפגשים עם השטן ודמויות מפוקפקות אחרות. תהליך התרגום, אומר מירון, העמיד לא מעט אתגרים: החל מן העובדה שחלק מן הדמויות מדברות בשפה שקרובה לאוקראינית, וכלה בעיסוק הנרחב של מנדלי־אברמוביץ בפוליטיקה של התקופה.
"כמעט כל הספרות היידית של המאה ה־19 כתובה כשיחה, כמונולוג, כסוג של דיבור, ולכן גם המתרגם חייב לייצר שטף דיבורי. אם אתה מאבד את השטף הדיבורי, איבדת את החוט והקורא הלך לאיבוד. אבל מכיוון שהספר הזה עוסק לא רק ביהודים אלא גם במגע בין יהודים ללא־יהודים, יש מקומות שבהם היידיש מאוד סלאבית, ובחלקים מסוימים כמעט אוקראינית, בעיקר בפי השוטרים והשדים. הבאתי את האוקראינית בטקסט, כיוון שהיא מופיעה גם בטקסט המקורי, ולצדה הבאתי את התרגום, ולצורך כך הלכתי לאנשים שמדברים אוקראינית ושאלתי אותם מה כתוב בטקסט. אחר כך תרגמתי את המשפט באוקראינית לדיבור של שוטר ישראלי. הכול נעשה במטרה ליצור קשר בין הקורא של ימינו והרגישויות שלו. אני מרשה לעצמי הרבה סלנג ישראלי, אבל לא סלנג שהיום בא ומחר חולף, אלא כזה שכבר השתרש. היו מקומות שבהם מנחם פרי (עורך הספרייה החדשה, א"ה) חשב שהמשלב עדיין גבוה מדי, אז הורדנו אותו עד כמה שאפשר".
איך הייתה העבודה המשותפת עם מנחם פרי?
"טובה מאוד. מנחם פרי הוא עורך בחסד, לא ראיתי עורך כזה. הוא באמת יושב ורואה כל מילה, ובא עם הצעות ומחשבות, ולרוב זה לטובה".
ב"הרפיה לצורך נגיעה", מסה שפרסמת ב־2005, אתה מדבר על העברית והיידיש כשתי תרבויות שנמצאות במגע זו עם זו, ועל היציאה מהמסגרת המצומצמת של הספרות העברית לעבר מה שאתה מכנה "ספרויות היהודים". אבל יש כאן מצב ברור של א־סימטריה: בסופו של דבר, במאבק ההיסטורי בין שתי השפות האלה, היידיש הובסה וכמעט נעלמה. העברית ניצחה.
"זה נכון. ישנו האתוס הציוני, שביטא אותו בין היתר אחד העם, שאמר שכל מה שלא נכתב בעברית דינו ללכת לאיבוד, ושעתידה של התרבות הלאומית הוא כזה שרק מה שנכתב בעברית או יתורגם לעברית יישאר. אבל יש גישה הפוכה, שמצביעה על כך שמתקופה מוקדמת מאוד, אולי כבר במקרא, העם היהודי הוא לא עם חד־לשוני. בתקופת המשנה, העברית לא הייתה השפה המדוברת ברחוב. מאז לפני חורבן הבית כתבנו ודיברנו בכמה לשונות, ועד היום העם היהודי מורכב מכמה לשונות. זו עובדת חיים שצריך להכיר בה. אפשר לצעוק ולמחות על זה, אבל זה לא עוזר: כך אנשים חיים. ולכן צריך ליצור מגעיות, נקודות השקה בין השפות.
"היידיש והעברית התנגשו ביניהן בראשית המאה העשרים, וההיסטוריה הכריעה ביניהן בצורה נוראה וטוטאלית. היידיש סוחבת איתה הרבה פצעים, בראש ובראשונה את העובדה שדובריה נהרגו. חמישה מיליון יהודים באירופה דיברו יידיש כשפת אם, והם נרצחו. זו שפה שרצחו אותה. היא סוחבת גם את הדימוי שהעברית העניקה לה, דימוי לועג ומתנשא, שמזכיר את ההתנשאות על בני עדות המזרח. הצבריות דיכאה את אלה וגם את אלה".
אתה עצמך רכשת את היידיש בגיל מבוגר יחסית.
"כן. היו לי כמובן סבתא וסבא שדיברו יידיש ושמעתי את השפה הזו מילדותי, אבל רק באוניברסיטה למדתי יידיש באופן רציני, והשקעתי בכך הרבה מאוד עבודת לימוד. כשהגעתי לכתיבת דוקטורט, החלטתי לנסוע לאמריקה ולכתוב על ספרות יידית. אמרו לי שאני יורה לעצמי ברגל, ושלא תהיה לי אפשרות למצוא עבודה בארץ, אבל הייתי חצוף ואמרתי, נראה מה יהיה. הגעתי לייווא (המוסד המרכזי לחקר היידיש שנמצא בניו יורק, א"ה), וקיבלו אותי שם בזרועות פתוחות כמי שעבר אליהם מהמחנה השני. כשסיימתי את הדוקטורט הציעו לי להישאר בארצות הברית וללמד יידיש, אבל בחרתי לחזור לישראל. לימדתי בתל אביב ואחר כך בירושלים. לא שעיתי לאזהרות לא מכאן ולא מכאן, משום שלא רציתי לאבד דבר אחד ולאמץ דבר אחר, אלא לקרב, למצוא נקודות מגע. להרבה אנשים לא היה קל לקבל את זה. אני זוכר שכשהחלטתי לעשות דוקטורט על יידיש, היה לי קשר עם המשורר יונתן רטוש (מן הדמויות הבולטות בתנועה הכנענית, א"ה). רטוש, שנעזר במקל הליכה, הרים אותו וכמעט היכה אותי, ואמר: 'דני, דני, מה אתה עושה לנוער העברי?'".
מלחיץ. מה ענית לו?
"עניתי לו שהנוער העברי הוא גם יהודי. אני לא כנעני, אני לא יכול להאמין שאני בן לעם חדש. אני בן לעם ישן, עם שקיים מדורי דורות, ואי אפשר לעקור ממני את ההרגשה הזו. אני זוכר שאמרתי לו: תסתכל על נערי הפלמ"ח, תסתכל על המצח שלהם, על הכרס – מתחת לכולם מסתתר האבא מן העיירה. אי אפשר למחוק את העניין היהודי, לטוב ולרע. אני גם לא רציתי למחוק אותו ממני. להפך".
לאמץ את מודל הקולג'
מירון נולד ב־1934 בתל אביב, סיים את התואר הראשון בספרות עברית, מקרא והיסטוריה של עם ישראל, באוניברסיטה העברית בירושלים, ואת הדוקטורט כתב באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. את רוב שנותיו באקדמיה עשה כפרופסור בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, ולימד גם באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטת קולומביה. הוא פרסם עשרות ספרי מחקר וביקורת בתחום הספרות העברית, ערך מהדורות של כתבי משוררים וסופרים, תרגם מיידיש את שלום עליכם ויעקב גלאטשטיין ופרסם מאמרי ביקורת והגות בעיתונות. ב־1993 זכה בפרס ישראל לחקר הספרות העברית.
לאור עשרות השנים שעשה באקדמיה, מירון מפתיע כשהוא אומר שההחלטה ללמוד ספרות באוניברסיטה נראית בעיניו כיום כהחלטה לא אחראית. "אי אפשר להתייחס לספרות היום כאל מקצוע", הוא אומר. "אדם שילך ללמוד ספרות עברית כדי לעסוק בזה כמקצוע, אם הוא לא ברמה שמאפשרת לו להיות חוקר או מרצה באוניברסיטה, לא יֵדע מה לעשות עם עצמו. זה לא מקצוע, אין מה לעשות עם זה, לא תוכל עם תואר בספרות עברית למצוא משרה שתאפשר לך להקים משפחה ולפרנס אותה. זו הסיבה שסטודנטים לא באים ללמוד ספרות. המספרים הולכים ומצטמצמים, משום שצעירים מבינים שהלימודים האלה לא ייתנו להם מקצוע, ושזה לא אחראי ללמוד ספרות עבור מי שרוצה לעבוד ולפרנס את עצמו ואת משפחתו".
אז מה העתיד של החוגים לספרות? כולם צריכים להיסגר?
"לא אמרתי את זה. יש תרופה למצב שאני מתאר, והיא תרופה שמיושמת בהצלחה בחצי ממדינות העולם: חלוקת הלימודים האקדמיים לשניים – קולג', ובית ספר גבוה. הקולג' הוא מעין הרחבה או המשך של התיכון, והוא קובע תוכנית במדעי הרוח, שכוללת את כל מה שאדם צריך לדעת לפני שהוא פורש ללמוד את המקצוע שהוא בחר. אוניברסיטת קולומביה למשל קובעת שכל סטודנט חייב לקרוא מבחר טקסטים פילוסופיים מיוון העתיקה ועד ויטגנשטיין, ומבחר טקסטים ספרותיים מהדרמות היווניות ועד המאה העשרים. אלה קורסים מאוד צפופים שכל הסטודנטים חייבים בהם, והם מגיעים לשיעורים וקוראים טקסטים משבוע לשבוע. כתוצאה מכך, הקולג'ים מכשירים רופאי שיניים ועורכי דין שקראו קצת אפלטון וקאנט, אבל הם גם יוצרים אלפי מקומות עבודה, כיוון שיש מאות קולג'ים באמריקה שדורשים מורים לספרות שילמדו את הקורסים האלה. מתוך אלפי המורים האלה יֵצאו חוקרי הדור הבא.
"בישראל, האוניברסיטה מחייבת אותך לבחור מקצוע כבר בגיל 21, וכך מעמידה בפניך מראש אפשרות לא ריאלית. אנשים רוצים ללמוד ספרות, הם רוצים לשמוע, רוצים לקרוא, אבל הם לא רוצים מסגרת שתחייב אותם לעסוק בזה כל החיים ולהתפרנס מזה, ובצדק. האוניברסיטאות בישראל מכירות את המודל של הקולג' ומכשילות אותו, כיוון שבתי הספר לרפואה ולמשפטים לא רוצים לוותר על שנות הלימוד שלהם לטובת מדעי הרוח. הם נבנים מחורבנם של מדעי הרוח, ומסכלים את היוזמה הזו פעם אחר פעם, אבל זה מה שצריך לעשות: ללמד מדעי הרוח בצורה שלא תחייב שימוש מקצועי בהם, לצורך פרנסה, מלבד קבוצה קטנה שתלמד באוניברסיטאות או בתיכונים. אני לא מצפה היום מבחור או בחורה, מוכשרים, נורמליים, שחושבים על החיים במונחים חיוביים, שילמדו ספרות או מקרא כמקצוע. מה הם יעשו עם זה אחר כך?".
מפתיע לשמוע את הדברים האלה דווקא מפרופסור לספרות.
"אבל אני שם, ואני רואה מה קורה. החוגים מידלדלים, לא רק במספרים אלא גם בסוג האנשים שלומדים בהם. האוכלוסייה של הסטודנטים לספרות היום פחות חזקה. התלמידים הטובים, הפיקחים, הביקורתיים, לא הולכים לשם, אלא בוחרים ללמוד תחום שיעניק להם מקצוע משתלם. זו המציאות".
מה חשבת על ההחלטה של האוניברסיטה העברית ללמד קורסים מתקדמים בשפה האנגלית?
"זו טעות נוראה, בראש ובראשונה מבחינה מעשית. מי צריך את הקורסים האלה באנגלית? האם דוברי אנגלית חייבים לבוא עד ירושלים כדי ללמוד באנגלית? קצת מצחיק שהאוניברסיטה העברית חושבת שאם המרצים שלה ידברו אנגלית – משובשת, מן הסתם – הרווארד תתרוקן. אבל מעבר לכך, יש כאן פגיעה ברעיון שלשמו קמה האוניברסיטה העברית. מבחינה ציונית, יש כאן ניהיליזם, איבוד כל יחס לתפקיד הרוחני והאידיאולוגי של ההשכלה הגבוהה. האם האוניברסיטה העברית רוצה להכין אנשים לירידה מהארץ? הרי לשם זה מוביל.
"לאוניברסיטה יש תפקיד ויש שליחות. בשנותיה הראשונות, האוניברסיטה העברית הייתה בעיקר מכון למדעי היהדות. הנטייה הטבעית הייתה ללמד בשפה הגרמנית. כל החומר הרלוונטי היה בגרמנית, המלומדים דיברו גרמנית והתלמידים דיברו יידיש ויכלו בקלות לאמץ את הגרמנית. אבל האוניברסיטה החליטה שילמדו בעברית. כתוצאה מההחלטה הזו, חוקרי מדעי היהדות בכל העולם נאלצו ללמוד עברית, משום שכאן, בירושלים, כתבו את ספרי המחקר שהם רצו לקרוא. היה כאן מעשה תרבותי, חלוצי, ציוני במובן העמוק ביותר. ועכשיו מה, ילמדו באנגלית? למה?".
היידיש והעברית התנגשו ביניהן בראשית המאה העשרים, וההיסטוריה הכריעה ביניהן בצורה נוראה וטוטאלית. חמישה מיליון יהודים באירופה דיברו יידיש כשפת אם, והם נרצחו. זו שפה שרצחו אותה
אופציות אינטלקטואליות חיות
מירון סבור שהבעיה של החוגים לספרות נעוצה לא רק במבנה של האקדמיה; גם מן החוגים עצמם הוא לא רווה נחת. "בחוגים לספרות עברית מלמדים היום כמעט רק ספרות ישראלית. בארצות הברית לא יעלה על הדעת שלא ילמדו את הרומן של המאה ה־18 או את שייקספיר, ואילו כאן מלמדים מעט מאוד מנדלי, במאה ה־19 בכלל לא נוגעים, ואפילו את ביאליק, טשרניחובסקי ואלתרמן לא לומדים. מתחילים מנתן זך והלאה.
"אין לי שום התנגדות לכך שילמדו ספרות ישראלית, אבל לא הכול מתחיל ונגמר שם. החוגים לספרות עברית משאירים עושר עצום במחסן, לא נוגעים בו, לא משתמשים בו, לא מקרבים אליו, וכך לא ממלאים את תפקידם. זה חלק מנמיכות הרוח של חוגים שלא מקבלים מספיק תלמידים, ותוהים למה בכלל לטרוח. החוגים סיגלו לעצמם תודעה של קרוב עני שלא מכניסים אותו לסלון, שנותנים לו לאכול אבל מושיבים אותו במטבח, והאוניברסיטה מתייחסת אליהם בהתאם, ומתחילה לדפוק על השערים שלהם ולהציק להם בשאלת מספר התלמידים".
זו לא שאלה לגיטימית בעיניך?
"לא. ואגיד לך מדוע. אוניברסיטה היא מקום שבו לומדים גם דברים שלא הרבה אנשים נזקקים להם, ועם זאת, חייבים אנשים שיודעים אותם. מעט מאוד אנשים צריכים אגיפטולוגיה, אבל אם לא יהיו בארץ חוגים לאגיפטולוגיה, לא תהיה לנו שום אפשרות לבוא במגע עם התרבות המצרית הקדומה, שקשורה גם אלינו. לאחרונה נחשפים בישראל הרבה ממצאים מצריים, וצריך את האגיפטולוג שמכיר את ההיסטוריה ואת הדת ואת התרבות המצרית וידע לפרש אותם. אז צריך לחנך עשרה אגיפטולוגים בישראל. ובאותה מידה, צריך את מאה החוקרים שיכירו את הספרות העברית של המאה ה־19. האוניברסיטה צריכה לשמור על האופציות האינטלקטואליות והמדעיות חיות, שהן תהיינה אפשריות, שיהיה מגע".
טענה נוספת שעולה מפעם לפעם כלפי מחקר הספרות בארץ נוגעת לקשר בין ספרות ותיאוריה. הטענה היא שפעמים רבות נקודת המוצא של חוקר הספרות היא התיאוריה הביקורתית, אפילו הפוליטית, והספרות הופכת להיות מין קולב שעליו נתלית התיאוריה.
"אני לא אוהד את המגמה הזו, ואני לא רואה שהיא הצמיחה חוקרים רציניים. הפיכת התיאוריה לעיקר לא הביאה טובה להוראת הספרות. ספרות היא בראש ובראשונה טקסט. מצד שני, אי אפשר להתנגד לתיאוריה וגם לפרשנות. זה תרתי דסתרי. הפרשנות הטקסטואלית עתיקה כימי המחשבה על ספרות. אי אפשר לקרוא טקסט ולא לפרש אותו. חוקר שניגש לטקסט ספרותי צריך לעשות שלושה דברים: לתאר אותו, לפרש אותו ולהעריך אותו. אלה הדברים הבסיסיים. אי אפשר בלי פרשנות, הפרשנות היא האלמנט שבתוכו אתה נע. כל מי שעוסק בספרות עוסק גם בפרשנות. אבל כשהחוקר ניצב מול התיאוריות, הוא צריך לחשוב באופן מבוגר וסלקטיבי על העולם התיאורטי שהוא מכיר, לחשוב מה לקחת משם ובמה להשתמש כדי שהטקסט ייפתח בפניו. התיאוריות הן כלים בארגז: החוקר צריך לשלוט בארגז הכלים, לא שהארגז ישלוט בו. היחס לתיאוריה צריך להיות אינסטרומנטלי – האם היא עוזרת לי להבין את מה שאני רוצה להבין, או לא.
"בסופו של דבר, מי שמשאיר את החותם העמוק על חקר הספרות הוא לא מי ששקוע בעולם התיאוריות. חקר הספרות הוא חקר של ספרויות קונקרטיות, של דבר שקיים בעולם, שאנשים עשו אותו, לצרכים תרבותיים ואישיים אנושיים. חוקר צריך לדעת לבחור ולברור, וזה עניין של אינטליגנציה וביטחון עצמי. לפעמים התיאוריה היא הגדר שחוקר הספרות נעזר בה כי הוא מפחד ליפול. עדיף שילך חופשי, ולא יחזיק בגדר כל הזמן".
מירון מתכוון להמשיך את מפעל תרגום כתבי מנדלי לעברית, ועמל כעת על "פישקה החיגר", שידוע יותר בשם העברי שהעניק לו מנדלי – "ספר הקבצנים". הוא משתעשע גם ברעיון לכתוב ספר על סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב. "סיפורי רבי נחמן מסקרנים אותי מאוד", הוא אומר. "ברובם, הסיפורים האלה הם אלגוריות על מצב העולם, שהוא כאוטי ורחוק מאוד מהישועה, מביאת המשיח. בסוף המשיח יבוא והכול יסתדר, אבל זה כמעט אף פעם לא קורה בסיפור, ולא ברור כיצד זה יקרה. לפעמים הסיפור נקטע, לפעמים הוא נגמר בצורה לא ברורה. הסמלים הם קבועים, אבל הוא עושה בהם דברים מוזרים ונפלאים. ישנו הסמל הקבוע של מלך ובת מלך, שמפורשים כקב"ה וכנסת ישראל, אבל יש סיפורים שבהם גם המלך מסיים בחרפה, ורק בזכות תביעתה של בת המלך לא מרחיקים אותו לגמרי.
"היה לו דמיון מופלא, לרבי נחמן, והוא ידע להשתמש בסמלים קבליים, אך בצורה עשירה ופתוחה, ובעיקר מודרנית. המקומות שהוא חי בהם ומתאר אותם קרובים מאוד לווינה ולברלין. הוא לא מכיר במרחק. הוא משתמש בגיאוגרפיה של המאה ה־18, שבה גילו יבשות שלמות של מדבר וריק, והופך אותה לסמל מטפיזי על אנשים שנזרקים למדבר.
"רבי נחמן הוא גם אחד מענקי התרבות היהודית המודרנית שמתמודד עם השאלה מה זה להיות יהודי בעולם של הרג, ממון ומיניות. הוא כותב שהרג, כסף ומיניות אינם דבר רע כשלעצמם: הכול תלוי באיזו מערכת הם משתלבים. במערכת המלכותית הנכונה, לפני השיבוש, שר הכסף באמת עסק בכסף והאישה היפהפייה באמת עוררה תשוקה, אבל המצב הגלותי שיבש את הסדר האלוהי ופירק את ההיררכיה. זה מרתק.
"אני קורא כמובן גם את ליקוטי מוהר"ן, כדי להבין מה רבי נחמן חשב. אני מוצא זיקות בין התורות לבין הסיפורים, אבל גם אם אין זיקות ברורות כאלה, צריך להתייחס לסיפורים כשלעצמם ולא רק כהמחשות של דעות. יש שם דברים כל כך חכמים וכל כך נפלאים, כמו הסיפור עם התרנגול, או התבואה המשוגעת, או החלום על האדם שמת ואומרים לו שמחפשים אותו כי הוא צריך להשתתף בחתונה של עצמו. אני מנסה לקרוא את הסיפורים שלו לפי השנה שבה הם נכתבו, לפי המחלות של אשתו, של בנו, ואחר כך שלו־עצמו. זה מרתק אותי".
