מפגש של מלך ויתום

אתמול נודע לי דבר מוזר. איש בשם ג'ורג' הזמין אותי לארוחת ערב עם משפחתו. ג'ורג' מחזיק בכפר פדולאס בחנות ספרים. יש לו גם עסק של חלוקת פרי שגדל אצלם בבוסתן לפי העונה, אבל נראה שיש לו אג'נדה כלשהי מקפת, פוליטית, חתרנית. למרות היותו מתקדם מאוד, וירטואלית הוא מחזיק בפלאפון־לא־חכם במתכוון, ומנסה לשקם את חבל הארץ שנקרא עמק מאת'אראסה שבהרי הטרודוס, שעיקר נכסיו נטושים. לאחר המשבר שפקד את הכלכלה היוונית, הבנקים תפסו חזקה על בתים ממושכנים, וכיום בתים ומלונות עומדים כאן למכירה באין קונה.

ג'ורג' מנסה להביא תושבי קבע בשכירות או בממכר, שיפיחו בעמק שוב חיים, ואגב כך לספק מגורים לאנשים שמבקשים לרדת מהגריד. להיות עלומים. אבל הסיבה שבעטיה אני מספר כל זה היא אחרת. במהלך ארוחת הערב הפתיע אותי ג'ורג' בפיסת מידע שבשבילי היא מעניינת: בדרך אגב סיפר שהסופר עמוס עוז ישב כאן פעם לכתוב ספר. באמת, שאלתי, היכן? והמקום שעליו הצביע ניצב במרחק 110 מטר מהיכן שכרגע אני יושב וכותב. זהו הספר "אותו הים". ידעתי שעוז פעם ישב על אי יווני לכתוב אותו, אבל לא ידעתי שבאי הזה, בכפר הזה דווקא. במורד הרחוב!

אספר כמה מילים על "אותו הים". מלבד העובדה שזה אולי הספר שעוז הכי אהב, לספר הזה חשיבות מיוחדת כי הוא הציל את חיי כותבו. בשנת 2000, עוז היה סוג של חליפת סופר חנוטה וחנוקה בארון. מחויטת אמנם, מדודה ומוצלחת, אבל גם בלתי משומשת. הוא היה הסופר החשוב שכותב רומנים לא־בלתי־מוצלחים, אך במידה מסוימת, חסרי חשיבות. לא־פורצים. לא משני תודעה בכלל. בשקדנות ובמסירות הוא המשיך במלאכת הרומן שלו, אבל בשביל איזה עולם? בשביל איזה אדם?

הייתי אומר שהוא היה תקוע בפאזה הזאת סדר גודל של 15־20 שנה, וקנה לו אגב כך לא מעט ממעיטי ערך בתוך הקהילה. הסופר הממחזר, הסופר הממוחזר, סופר הממסד, הסופר של תנועת העבודה, שגם היא נעשתה בלתי רלוונטית בשכבות העומק של ההיסטוריה והעם. הוא היה בבעיה, ואז נסע לאי הזה, לכתוב ספר קליל, ים־תיכוני, כתוב בצורת שיר כמעט מחורז. מין חגיגת קיץ כזו, על אנשים מתגלגלים, מתקרבים ומתרחקים, בין צער לעונג, לתחושת הגורל. הספר הזה זרק בו זריקת חיים, שמורתי, רות קרטון־בלום, טוענת שלולא הוא לעולם לא היה מגיע לידי כתיבת "סיפור על אהבה וחושך", שבו סיפורו האישי הפורמטיבי ותשליל הסיפור הישראלי הקולקטיבי מונחים זה על גבי זה, ספר אשר מיצב מחדש את מקומו כחשוב שבסופרים הישראלים.

פרובינציית אריק אינשטיין

אנסה להסביר. בבית שגדלתי בו, כל דבר ישראלי, מאריק איינשטיין ועד מטוס הלביא, היה תמיד מזולזל – נחשד, פרובינציאלי, עממי, חסר משמעות וסתמי. תרבות שטחית של חבר'ה על הדשא מתגוללים. ואבי, שאף פעם לא היה בחבר'ה, מצא בתרבות הזו פסול. בדרנים ושטויות. זה היה מקיף מאוד, לבד מעמוס עוז. בו אבי זיהה רצינות שקולה לזו של תרבות המערב, הכבדה, הטרקלינית. עטורת היושנה.

עמוס עוז, אם כן, היה אצלנו שם דבר. האחד הראוי, חיצוני לרצף הקולני הריקני המתרברב. לא שכן, לא חבר. סופר. כך פיתחתי אובססיה מסוימת לדמות שלו. כלומר אם אי פעם ארצה אני להיות סופר, זה הסרגל שנמדדים מולו, זה המשקוף שנכנסים בעדו. המצחיק בכל זה, שבכלל לא קראתי בו. הוא היה רק פיגורה, בספרים לא מצאתי ממש עניין. עד שדרך מקרה הפכתי למבקר. כתבתי על ספרים חדשים שיוצאים לאתר וואלה, וכך נחת על שולחני הספר הנודע לשמצה "חרוזי החיים והמוות".

שם הספר לא תבע כבוד רב. הספר היה קצר, דק, קטן. עיקריו, סופר שהולך להרצות במעין חוג תרבות מקומי באיזו עיירה ישראלית זוטרה ואומללה. הסופר חש עצמו אומלל בדיוק כמו העיירה, החוג הנואל והטקס השדוף החוזר על עצמו תמיד, של קריאה בפני קהל. זה בערך הספר: כולו טבול בקטנוניות הזאת, בחמיצות, במלוגלגות העקרונית של יחסי קורא־כותב. אבל אני זוכר גם שמשהו תפס אותי בספר הזה, אפילו שכולו הדיף אנטי־קליימקס. שלאחר היצירה המונומנטלית "סיפור על אהבה וחושך" היה בו איזה חוזק, איכות כלשהי, פריכה ככל שתהיה, אבל בלתי מתפוררת, בלתי מתפוגגת.

היה לספר תוקף. אני חושב שעוז אולי טיפל בעשרים השנים הלא־טובות באמצעות הספר הזה. הוא אמר אמת, העיד אמת על עצמו, וזה עניין בלתי־מבוטל. ועל כך כתבתי מאמר קטן ראשון עליו.

במרוץ השנים כתבתי על כל ספר שיצא מספריו. בסופו של הסיפור הזה יֵשבו שניהם יחדיו על שולחן בית קפה מכוער בנווה אביבים הישנה. אבל לזה אגיע יותר מאוחר. כי מה שמעניין במעמד הזה הוא ההכפלה, ההתכנסות של החיים אל תוך הסיפור שמדמה אותם, בתורו. ההכפלה האינסופית הזו, שבה מראה מציגה בבואה של מראה.

ספרו הבא היה קודר למדי, ונחתם בקדרת מקיפה. אוסף סיפורים על כפר קטן בשם "תל אילן", שנשזרות בו דמויות שחולפות מסיפור אל סיפור, פעם כדמות ראשית, פעם כדמות משנה, מאכלסות כפר חקלאי לשעבר שהפך פושט רגל, ועתה נמכר כנדל"ן לכל המרבה במחיר. בינתיים מתנגנת מנגינה של גוויעה, רקוויאם, לאיזו ישראליות שורשית, שסופה להיעקר, להתאבד, להחמיץ. בן שכנים שהתאבד, איש מבוגר, איש שייטת לשעבר, ישן במיטת אמו הגוססת, לצידה. הכול הולך לאבדון.

ואז פתאום, לאחר עשרה סיפורים במתכונת אחודה זו, שברירית או מודולרית לפחות, מגיע הסיפור החותם. מסופר בו על כפר שכולו רקב. קללה רובצת לפתח הכפר, שכולו סיאוב ואמונות טפלות, ובו פקיד אחד, רשם מטעם הביורוקרטיה הממלכתית, שמתעד תיעוד יבש את רשומות הכפר, בשם מרכז כלשהו עלום. הוא רואה את התולע האוכל בכול, ורושם רשומותיו בדייקנות. הוא נשלח לשם, נטוע שם, בבזות ובזוהמה, אינו מתערב, אף אינו קובל, הוא מתאר את מה שעיניו רואות, הוא מחויב. לשם כך נשלח, זו שליחותו.

הכפר כולו מעוצב כתמונה של ברויגל האב, ואפילו הירונימוס בוש, אפלה מדייוואלית, סירחון קדמוני. יצירי בלהות כולם. חוץ מהפקיד, ואיזו תמונה דמיונית של איש לבן שעתיד לפקוד אולי את המקום ולמגרו. והפקיד יושב, ומספר, שהוא ישב שם לעולם. או לפחות עד שיבוא אדם ראוי וחזק ממנו שיוכל להחליפו. שוב מספר לנו עוז על הנכפות של כל המעמד הזה, הסופר ומקומו. או לפחות כך אני קורא את זה. זה היה ספר מוצלח מאוד וכתבתי עליו מאמר די נרחב.

אני זוכר את השבוע לאחר פרסום המאמר  במוסף זה, כי ביום ג' לשבוע הזה נתקלתי במקרה בסופר, עוז, במסדרון באוניברסיטת בן־גוריון. רציתי לפנות אליו, לשאול: "קראת במקרה את המאמר שלי?". לא ידעתי מה לעשות עם זה בדיוק. כיצד לפנות. אותו הזמן הוא חיטט בתיבת המרצה שלו, ליד המזכירות, בודק אם הגיעו עבודות להגשה, או משהו פרוצדורלי כגון זה. נעמדתי מאחוריו, במרחק מה, שני מטר אולי. ניסיתי לקרוא לו: "מר עוז", אבל הקול לא ממש נחלץ מגרוני, ויצא ככמעט לחישה. עוד פעם, שניתי, מר עוז, ועדיין הוא לא הסתובב, כי עדיין לא היה ממש בקריאתי.

אבל באיזה רגע הוא כמו חש שמשהו נלחש מאיזה מרחק, והסתובב לראות מי מאחוריו עומד.  עמדתי שם, מעט נכלם, וחזרתי, "מר עוז, קראת במקרה את המאמר שפורסם על 'תמונות מחיי הכפר?'".

"לא", ענה.

"אני כתבתי", אמרתי כמו אידיוט.

"תודה שכתבת", הושיט לי יד בלחיצה, והלך.

וזה היה הסוף. עמדתי שם מגוחך, חושב, מה עבר במוחי שפניתי אליו בכלל. מצד שני, הוא ממש היה כאן. סופו של עניין זה הפך לי למעין סיפור קומי, על הרצון שלי לפגוש סופר, ותחת זה המפגש עם הסגן השלישי של מחלקת הדוברות בתאגיד בין־לאומי. זו לא אותה הישות, האיש עצמו ופרסונת הסופר המדומיינת. פגשתי עובד זוטר במחלקת הדוברות של המפעל, וזה מעט הצחיק אותי כרעיון, וכסוג של אמת גם כן.

הספר עם החתימה

אחר כך פקד אותי נס ההכפלה הראשון. הנס הזוטר. כי שנתיים אחר כך עוז כתב ספר־תאום לספר הקודם. "בין חברים", נקרא הספר השני, שנענה לאותו הנוסח, לקט סיפורים על דמויות שהמשותף להן הוא המקום, וצרת היות האדם, אבל לכל זה הפעם הייתה תכלית אחרת. היה בו חסד, או "חסד פצוע", כפי שמורתי רות קרטון כינתה זאת במאמר מאוחר יותר. שוב הדמויות לא הצליחו לתקשר ממש את צרתן זו לזו, אך הייתה כמעט־נגיעה.

היה הרצון לשתף, חרף הבלתי אפשריות שבכאב הפרטיות היחסית שבכל נפש. וכנגד הכפר הרקוב, ההתבוססות בביצה ובחולי, פה הייתה החתירה העגומה לשפת הלב. השפה שכל הדוברים בה שווים, האספרנטו – משקל הנגד של הכאב – הידיעה שלכולם כואב. השפה הנשאפת של הלב. אז החתימה הייתה הפוכה. המורה לאספרנטו אולי בסוף מתפוגג ומת, אבל הוא העמיד לו תלמידה, והיא אולי תצליח במה שלא עלה יפה, מי יודע. העיקר הכוונה. כי זה היה ספר של כוונות, של התכוונות. אבל הקדמתי את המאוחר.

כשיצא הספר לא קיבלתי אותו. מאמרים החלו להתפרסם במוסף זה ואחר, ורק אצלי בתיבה הספר לא הופיע. כתבתי דוא"ל לעורך המדור לשאול, הוא אמר שיברר. אבל הספר עדיין מיאן. עד שבוקר אחד, לקראת צהריים, הופיע ספר בתיבה, לא עטוף מעטפה. חמסתי אותו ביד רעבה וניגשתי לדלת ביתי לבדוק את תוכו. אבל מחוץ לדלת משהו עצר אותי, כי בעמוד הראשון הופיעה חתימה, בכתב יד, בעט. שם המחבר: "עמוס עוז".

חתימתו הופיעה סנטימטרים מתחת לשם הנדפס. זה עורר בי תימהון גדול. מי חתם את שמו? הבנתי שמוכרח שזה יהיה הוא, אבל מדוע זכיתי אני ביחס הזה? זה הצית את דעתי ומעט הטריף אותה עליי. מצד אחד האיחור הרב של שבוע או שבועיים בהגעה, מצד שני העותק החתום. ידעתי שיש קשר בין הדברים. הנחתי לזה, וניגשתי מיד לקרוא בספר.

ישנתי אז באיזו דירה משונה ברחוב ידעיה הפניני בשכונת שפירא. הרבה לפני שמישהו שמע על השכונה הזו להוציא כמה חלוצי קניית בתים. כמעט כל שכניי בהמשך הרחוב היו פליטים מדארפור. זה היה מחזה. הרחוב היה מלא בסבל. כמעט בכל יום היו ילדי הפליטים הופכים את הפחים, וזה לא היה פשוט כל כך להיות להם שכן. אני בדרך כלל בחרתי להתעלם מהם, כי באמת שלא הבנתי מה לחווייתם ולחווייתי, עד שיום אחד חרגתי ממנהגי והענקתי לילדים זוג אופניים עם גלגלי עזר. ביום הבא גנבו ממני את הזוג החדש שקניתי לבנותיי. ללמד שהחיים לא לגמרי פשוטים, כפי שנדמה לפעמים ממרחק אוהד. וגם מושג החסד הוא מסובך יותר משנדמה.

אבל באותו יום החיים היו בשבילי מסעירים, כי הגיע ספרו החדש החתום של עוז, ואני מיד טיפסתי למיטתי שבגלריה לקרוא בו. קראתי בו בישיבה אחת, שכיבה גם, ובשתיים וחצי בלילה סיימתי לקרוא. הייתי אפוף התרגשות, באמת שלא ידעתי את נפשי מיופיו העדין של ספר זה, ועלתה בי בשעת הסיום תמונה מנטלית, כעין חיזיון, שאני לוקח יד מלך זקן, ונושק לה, נושק בידו. זו התמונה שעלתה בי בלילה בעת שסיימתי את הספר, כמו הקרנה דקה מסף ההכרה, תמונת חלום. אני נושק את ידו של המלך הזקן.

אין לי ספק שכל זה יישמע לאדם הסביר כסף־מטומטם. מה לנו ולמבקר הוזה ותמונת חלום, חיזיון מעריץ ופתטי כאחד? אלא בשביל להבין את כל זה עליכם לדמיין איש לא־צעיר כל כך, אב לשתי בנות, הגר ברחוב הכי זול בשכונה הכי מלוכלכת כמעט, הולך בינות פחי־זבל שפוכים ועושה למחייתו כשומר בחברת קבלן, שבוקר אחד בא לו ספר חתום מהאיש שכבר בילדותו סומן כישות האחת בעלת הערך הלא־מבוטל שבכל המחוז הזה. ואז, בתמורה לנס הקטן הזה של החתום מידי האיש הזה שנחת על מפתנו, עולה בו התמונה של היחס הזה, הייחוס הזה, שותפות כלשהי בין־דורית במעשה הספרותי. איש צעיר נידח ודלפון, שבביתו הוא נתפס ככישלון, ואין לו הרבה להעיד אחרת מזה.

פגישת בעלי מלאכה

בערך חמש שנים מאוחר יותר אני עובר על הודעות בטלפון שלי, לחץ 1 להשמעת ההודעה, 3 למחיקה, 6 לשמירה ומעבר להודעה הבאה. לוחץ אחת ושומע: "אורין שלום, זה עמוס עוז מדבר (במלעיל הוא אומר), אשמח אם תתקשר אליי למספר הבא".

קבענו פגישה. קבענו אותה חודש קדימה, כי אמר שבדעתו לקרוא קודם את ספרי לפני שנשב. הבעתי תנחומיי הכנים, מבעוד מועד, ואמרתי שבאמת הוא לא חייב. הוא אמר לי לא לדאוג לו, כבר קרא מספר ספרים בעבר. וגם ביקש שלא אקרא לו "אדוני", כשאמרתי, "תודה לאדוני" בסוף השיחה.

הגעתי עשר דקות לפני הזמן, במכונית, מסודר למראה באופן יחסי. הבאתי את ספרו החתום מאז, לבקש הפעם גם הקדשה. הוא הופיע דקה אחרי תשע, עם שקית ביד שהוציא מתוכה את ספרי. הספר היה מלא סימונים ואזורים שהעביר עליהם טוש־מארקר צהוב בוהק. עם כוכביות והפניות לעמודים הרלוונטיים להערה.

"אכפת לך אם נדבר כבעלי מלאכה", שאל.

"בטח", אמרתי, "תודה. אשמח".

ואז הוא החל מונה השגותיו פה, מחמאותיו שם, דעתו על זה, ומחשבותיו על זו. זה ארך אולי ארבעים דקות, ומיותר לומר שהקשבתי קשב־רב, עם הערות פה ושם גם כן. ואז הגענו לפרק האחרון בדבריו. סיפור בשם "התן והארצות", שכמובן הוא פרפרזה על ספרו שלו הראשון והמצוין "ארצות התן".

"ראה", הוא אמר, "הסיפור הזה בעיניי הוא סיפור על מפגש של מלך ויתום". כשאמרתי ששקלתי להקדיש לו את זה עוד בדפוס, אמר: "מי שמבין יבין". אולי גם אמר שהסיפור בעיניו יפה. אבל אני בשלב הזה חדלתי להקשיב, כי הייתי נתון בפליאה, משתומם נוכח הנס. הנה הסיפור שכתבתי, שכולו הומאז', מחווה, התנגדות והמשך לספרו שלו המוקדם, התחלה שלי נוגעת בהתחלה שלו, מכפילה עצמה בתוך הסיטואציה כשהמלך אומר ליתום, כן. אני מבין. זה הסיפור שכתבת עלינו, והנה עכשיו הוא התרחש.