מייקל כהן, פרקליטו האישי לשעבר של נשיא ארה"ב, אמר אמש (יום ג') לשופט פדרלי שבמהלך הקמפיין לנשיאות ב-2016, הורה לו דונלד טראמפ לארגן תשלומים לשתי נשים, על מנת למנוע מהן לחשוף בפומבי את הרומנים שניהלו לכאורה בעבר עם טראמפ.
כהן הצהיר את הדברים במסגרת עסקת טיעון שבה הודה באשמה בגין שמונה עבירות פליליות שונות, בכללן עבירות שימוש אסור במשאבי בחירות. לדבריו, הוא שילם 130,000 דולר לשחקנית הפורנו סטפני קליפורד, הידועה גם כסטורמי דניאלס, וארגן, באמצעות מו"ל העיתון "נשיונל אינקוויירר", תשלום של 150,000 דולר לדוגמנית "פלייבוי" לשעבר קרן מקדוגל. כהן טען שאת שני התשלומים העביר "על מנת להשפיע על מהלך הבחירות", ושהוא פעל כשליח עבור "המועמד", כשהוא כמובן מתכוון לטראמפ.
עם הודאתו של עורך דינו לשעבר, נראה כי הנשיא טראמפ הסתבך לכאורה בפלילים, מכיוון שעל פי טענות הפרקליטות, הכספים שכהן שילם, ושעל פי עדותו הוחזרו לו במרמה על ידי ארגונו של טראמפ לאחר מכן, היוו תרומה לקמפיין הנשיאותי, ובכך עברו על חוקי מימון הבחירות, שקובעים כי אסור לאדם לתרום יותר מ-2,700 דולרים לקמפיין במהלך בחירות גנרליות.
כמעט במקביל להודאתו של כהן, הורשע יו"ר הקמפיין לשעבר פול מנפורט בשמונה עבירות פליליות, שכולן קשורות לפשעים כספיים שונים. אף אחת מההאשמות לא היו קשורות לקמפיין הנשיאותי, אך מדובר במשפט הראשון שהחל כתוצאה מהחקירה המיוחדת של התובע רוברט מולר על ההתערבות הרוסית בבחירות 2016. ההרשעה נותנת לגיטימציה מסוימת לחקירה שספגה אש כבדה מהצד הרפובליקני כבר תקופה ארוכה. בעוד חודש יעמוד מנפורט למשפט נוסף, והפעם הדיון יהיה גם בפשעים שביצע לכאורה בקשר לקמפיין הנשיאותי.
בסוף השבוע פורסמה כתבה ב"ניו יורק טיימס", שם נכתב כי פרקליט הבית הלבן דון מקגן שיתף פעולה עם החקירה המיוחדת של מולר, וחשף מידע ופרטים בנוגע לכל הסוגיות שנמצאות במוקד החקירה. על פי הכתבה, מקגן החליט לדבר מכיוון שחשש כי טראמפ עמד לגלגל עליו את האשמה על בעיותיו המשפטיות. הנשיא יצא נגד הפרסום, שלטענתו היה שקרי, אך אין ספק שבין כל האירועים, מתגבשת חזית מאוחדת נגדו.
המפלגה הדמוקרטית, ובעלי בריתה בתקשורת האמריקנית, חגגו על הבשורות האחרונות. כל אתרי החדשות הגדולים פרסמו כותרות גרנדיוזיות וכתבות נרחבות שמשמעות כולן: סוף סוף הנשיא נתפס על חם בעבירה פלילית, ומכאן ועד הדחתו הדרך קצרה מאוד.
אם המשפט הנ"ל נשמע מוכר, זה מכיוון שאותם דברים נאמרו לגבי אותו האדם כבר יותר משנתיים. נראה שבכל פעם שישנו פרסום שלילי לגבי דונלד טראמפ, המחשבה הראשונה שעוברת בראשיהם של מתנגדיו היא "הנה, תפסנו אותו, הוא לא יכול להתחמק הפעם". ההקלטות הסקסיסטיות שפורסמו לפני הבחירות, התבטאויות לא מוצלחות בשלל נושאים רגישים, אנשי צוות שהואשמו בפלילים ועוד עוד, הסיפור אף פעם לא נגמר.
כמובן, נראה לכאורה כי הפעם המצב שונה: אם דבריו של כהן אכן נכונים, טראמפ עלול להסתבך בפלילים. אך הדברים אינם פשוטים כלל. ראשית, משפטית החשדות אינם כל כך בעייתיים. מועמדים לנשיאות, ואף נשיאים, הואשמו בעבר בעבירות מסוג זה, כאשר בדרך כלל העונש שלהם היה קנס ממוני כלשהו. בשנת 2013 פורסם כי ועדת הבחירות הפדרלית הטילה קנס של 375,000 דולר על הקמפיין של הנשיא אובמה, בגין האשמות שבשנת 2008 לא דווחו על מיליוני דולרים בתרומות וגררו את רגליהם כשהיו צריכים להחזיר עוד מיליונים שהגיעו כתרומות לא חוקיות. אובמה הוא לא היחיד כמובן, עם חוקי המימון המורכבים, לא נדיר במיוחד שמועמד פוליטי יפר אחד או יותר.
אך העיסוק בשאלת העבירה עצמה הוא קצת לא במקום. בניגוד לישראל, שבה קל יחסית להעביר ראש ממשלה מכהן מתפקידו, הדחת נשיא ארה"ב מתפקידו היא פעולה קשה ומורכבת. מומחים חוקתיים חלוקים בשאלת הגשת כתב אישום נגד הנשיא, ובכל מקרה ישנה (כמעט) דרך אחת "לפטר" נשיא – הדחה דרך בית הנבחרים והסנאט (impeachment).
על פי החוקה האמריקנית, על מנת להדיח נשיא מכהן נדרש תהליך ארוך, שבמהלכו הקונגרס צריך קודם כל להצביע בשאלת קיומה של סיבה מספקת לדיון על הדחה, ורק אז הדיון עצמו מתחיל. על כל האשמה נגד הנשיא (או בעל התפקיד המועמד להדחה, כמו חבר קונגרס, סנאט, או שופט) נצרכת הצבעת רוב. במצב בו אכן הייתה הצבעה להדיח את הנשיא בבית הנבחרים, העניין עובר לסנאט, שמתפקד כמעין בית משפט, שבו שני הצדדים מציגים את טענותיהם. על מנת להוביל להדחה סופית, יש צורך ברוב של שני שליש מחברי הסנאט (67 מתוך 100).
בכל ההיסטוריה האמריקנית אף פעם לא הודח נשיא מכהן. בשני מקרים (ביל קלינטון ב-1998 ואנדרו ג'ונסון ב-1868) הדחתו עברה הצבעה בקונגרס, אך לא בסנאט, ובמקרה נוסף (ריצ'רד ניקסון ב-1974) הנשיא התפטר לפני שהתהליך הספיק להגיע למקום משמעותי. אפילו שאלת המניע להדחה נחשבת מורכבת. בחוקה האמריקנית נכתב כי אם הנשיא מואשם ב"פשעים גבוהים ועוונות" שהקונגרס מחשיב אותם לחמורים מספיק, אזי ניתן לפתוח בתהליך, אך מעולם לא סוכם על דרך מדויקת לקבוע אלו מעשים עונים להגדרה הזו.
כמובן שבמצב הנוכחי, שבו הרפובליקנים שולטים הן בקונגרס והן בסנאט, ההדחה היא מעשה בלתי אפשרי. גם אם הקונגרס יעבור לידיהם של הדמוקרטים, הגעתם לרוב בבית הנבחרים בשאלת הדחת טראמפ כלל איננה ברורה. ואפילו אם בכל זאת יצביעו על הדחתו – סיכוייהם להשיג שני שליש בסנאט נמוכים מאוד, לפחות על בסיס מה שידוע על טראמפ עד היום.
ולכן נשאלת השאלה – מה יש לדמוקרטים להרוויח? נראה שהתשובה הפשוטה לשאלה הזו היא – כוח. כלף ה"אימפיצ'מנט", גם אם אינו מציאותי כלל, עדיין נשמע טוב וגורם לתסיסה בקרב האלקטורט, תסיסה שהמפלגה הדמוקרטית זקוקה לה בדחיפות. הם מאמינים שהצגת טראמפ כפושע ונוכל תסייע להם בבחירות האמצע הקרבות, וכמובן גם בבחירות הנשיאותיות ב-2020.
מעבר לזה, אם הדמוקרטים אכן יזכו בבית הנבחרים, הם יוכלו להפוך את חייו של טראמפ לקשים ומרים. זכיה ברוב בקונגרס תיתן להם שליטה על כמה ועדות חשובות, ודרך הוועדות הללו יהיה להם הכוח לזמן את אנשי צוותו של טראמפ בבית הלבן ולחקור אותם שוב ושוב, הן כדי לנסות ולתפוס אותם במעשים מעוררי מחלוקת והן כדי להמשיך בליהוק טראמפ כפושע.
אין ספק שההתפתחויות האחרונות בחקירות הדמויות סביב הנשיא האמריקני צריכות להדאיג אותו – במיוחד כאשר עדיין לא ידוע אם יש עוד סיפורים שעוד לא פורסמו. אך מכאן ועד לטענה כי עדותו של מייקל כהן היא היא ה"סילבר בולט" שיפיל את טראמפ – הדרך רחוקה.
