אם זה הפרומו, איך לעזאזל ייראה הדבר האמיתי? חילופי המהלומות המילוליות בין נשיא איראן חסן רוחאני לבין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בשבוע שעבר הם שלב נוסף בתהליך ההסלמה בין ארה"ב לרפובליקה האסלאמית. מאז הודיע טראמפ על פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן, נמצא גרף המתח בין המדינות בעלייה מתמדת.
אז מה בדיוק היה לנו? רוחאני ניצל את סוף השבוע הקודם למפגש עם דיפלומטים ובכירים בשירות החוץ האיראני כדי להעביר לארה"ב את המסר שארצו לא תכוף את ראשה בפני הסנקציות על ייצוא הנפט. ככל שחולף הזמן, מתברר כי הלחץ על איראן עובד. היטב. חברות בינלאומיות רבות, החוששות כי הן עצמן יהיו נתונות לסנקציות אמריקניות אם ימשיכו בעסקים עם הרפובליקה האסלאמית, כבר הפסיקו או השעו את פעילותן. שער הריאל, המטבע האיראני, נמצא בנסיקה מתמדת לעומת הדולר, ובשבועיים האחרונים אף היו מהומות בבזאר הגדול, הנחשב כאינדיקטור רגיש במיוחד למצב הרוח הלאומי.
רוחאני, המסומן בידי השמרנים כמי שנפל בפח של הסכם הגרעין, נתון ללחץ גובר והולך מבית. אין תמה שהוא התיישר עם אמירתו של המנהיג העליון חמינאי, שלפיה "אם איראן לא תוכל לייצא נפט, שום מדינה אחרת באזור לא תוכל". במקרה כזה, איים, תסגור איראן את מְצרי הורמוז.
באותו מפגש עם דיפלומטים איראנים גייס רוחאני לטובתו את הפולקלור, ופנה ישירות אל טראמפ. "אדוני הנשיא", אמר, "אל תשחק בזנב האריה". הדימוי שרוחאני השתמש בו, הנפוץ באזור שמאיראן עד פקיסטן, הוא המקבילה של "אל תשחק באש" היותר מוכר במערב, אבל נושא בתוכו קונוטציות נוספות, של טיפשות וקלות דעת. התבטאותו הציורית תפסה כותרות באיראן ומחוצה לה, ולראשונה זה זמן רב קיבל רוחאני תקשורת אוהדת גם מבית.
בארה"ב, לעומת זאת, מאוד לא אהבו את הדברים. במיוחד את אמירתו של רוחאני שלפיה "על אמריקה לדעת כי מלחמה עם איראן תהיה אם כל המלחמות". דונלד טראמפ, שהתעורר לבוקר של מצב רוח לא חגיגי במיוחד, הגיב בציוץ שכל כולו באותיות גדולות, מה שנחשב ברשת כדרך להביע קול צעקה. "לעולם, אבל לעולם, אל תאיים שוב על ארה"ב", צייץ טראמפ, "או שתסבול מתוצאות שמעטים סבלו כמותן לאורך ההיסטוריה. אנחנו כבר לא אותה מדינה שתקבל את דברי האלימות והמוות המופרעים שלך. היזהר!"
לכאורה, חילופי מהלומות מילוליות מן הסוג הזה אמורים היו להגעיש בשבוע שעבר את שוק הנפט העולמי. בכל זאת, 30 אחוז מתצרוכת הנפט העולמית עוברת דרך מצרי הורמוז. אבל ראו זה פלא: מחירי הנפט נותרו יציבים. שום קפיצות דרמטיות. הקהילה הבינלאומית אינה קונה כנראה, לפחות לא בשלב זה, את האיומים לסגירת המצרים. מה שעוזר מאוד לרגיעה היחסית הזו הוא העובדה שסעודיה, בתיאום עם ארה"ב, הגבירה מאוד את ייצור הנפט בחודשים האחרונים. יתרה מכך, הסעודים אף החלו באחרונה להשמיש נמלים בים סוף כמוצאים חלופיים לייצוא נפט.
ובכל זאת, עד כמה יש לאיום האיראני שיניים? לא יותר מדי, כנראה. לאיומים בסגירת מצרי הורמוז יש היסטוריה ארוכה, והיא מראה שכל ניסיון לסגור את המצרים צפוי להסתיים במפלה צורבת של הצי האיראני. הפעם האחרונה שהאיראנים ניסו את התרגיל הזה הייתה לפני 40 שנה. ב־1988 זרעו האיראנים מוקשים ימיים לאורכו ולרוחבו של המפרץ הפרסי. זה נגמר מהר מאוד במבצע 'גמל שלמה', שבו חיסלו האמריקנים את הצי האיראני.
יחד עם זאת, אין שום סיבה לזלזל ביכולות האיראניות. גם אם אין בכוחם לנצח במערכה על מצרי הורמוז, בהחלט יש באפשרותם לעקוץ ולהכאיב נקודתית. לצי האיראני צוללות ננסיות, ספינות טילים וסירות סיור מהירות. על חלקן הותקנו משגרי רקטות, ויש בהן איום שאין לזלזל בו על ציר הנפט. אבל כאמור, זהו איום נקודתי ולא איום שיש ביכולתו להכריע את המערכה. הגנרל ג'יימס סטוורידיס, לשעבר מפקד נאט"ו וראש פיקוד אירופה של הצבא האמריקני, העריך בריאיון לרשת CNBC כי "אם תבחר איראן לסגור צבאית את מצרי הורמוז, ארה"ב ובנות בריתה במפרץ הפרסי יוכלו לפתוח אותם מחדש בתוך ימים ספורים".
סטוורידיס העריך כי כמו בעבר, האיראנים ינסו בעיקר לזרוע מוקשים לאורך ציר הנפט ולשלוח סירות מתאבדים נגד ספינות של הצי האמריקני. יהיה לכך אימפקט מסוים, אבל לא יותר מדי. להערכתו, "סוללות הטילים האיראניות יושמדו בזריזות, סירות התקיפה ימצאו את עצמן בקרקעית המפרץ וציר הנפט יפונה ממוקשים מהר מאוד".
יתרה מכך, אם יסגרו האיראנים את המצרים, הם יאבדו את שארית התמיכה הבינלאומית. האיחוד האירופי, שעדיין מקיים דיאלוג עם האיראנים בניסיון להציל את הסכם הגרעין, יפנה להם עורף. גם לסינים, שתלויים מאוד בנפט האיראני, אין שום עניין במהלך תוקפני שעלול לסכן את רציפות האספקה, וכך גם ההודים. אבל כדאי להקשיב גם לרמטכ"ל האיראני מוחמד בחארי, שאמר כי "לאיראן יכולת להתמודד עם כל מצב נתון במפרץ הפרסי". להתמודד, לא לנצח.
מדינה שמתנהגת כמאפיה
אז מדוע בכל זאת נשמע קול הרעם מטהרן? התשובה המתבקשת: הם מבלפים. מאז הכריז טראמפ על שובן של הסנקציות, בטהרן מתחבטים מה לעשות: האם לקבל את המצב הנוכחי של חצי עסקת גרעין עם האירופים, לבטל לגמרי את העסקה, או להיכנס מחדש למשא ומתן כמו שהציע להם טראמפ? האם להפעיל כוח, או אולי לנסות לסחוט את המערב באיומים, כפי שכבר עשו בעבר? בטהרן יודעים היטב שאם יקיימו את האיום להפר את הסכם הגרעין ולהתחיל להעשיר מחדש אורניום, הם יאבדו את שארית התמיכה הבינלאומית שעוד נותרה להם.
לכן, נכון לעכשיו, הם מעדיפים לאיים. דיבורים זולים יותר ממעשים. והאיום ב"אם כל המלחמות" נועד לא רק לאוזני טראמפ, אלא בראש ובראשונה ללקוחותיהם. זו הטקטיקה המועדפת על האיראנים מאז ומעולם. המטרה היא להכריח את לקוחותיהם להמשיך לסחור עמם, אף כי בכל יום שעובר מתקרב הדד־ליין האמריקני לסנקציות נפט חדשות על איראן. והמסר המקופל באיומים הוא שאם האירופים ייכנעו לתכתיב האמריקני ויפסיקו לקנות נפט מאיראן, מחירי הנפט יזנקו לשמיים.
בעניין הזה יש שני תאריכי מפתח, הראשון יחול בעוד כשבוע. ב־4 באוגוסט ייכנסו לתוקף העיצומים האמריקניים על סחר בזהב ובמזון עם איראן. זו כנראה העצבנות שמסתתרת מאחורי אזהרתו של רוחאני לבל ישחק טראמפ בזנב האריה. התאריך הבא הוא ה־4 בנובמבר, אז ייכנסו לתוקף סנקציות הנפט על איראן. המשמעות היא מצור נפט אמריקני על איראן. אז יגיע רגע האמת: האיראנים יצטרכו אז לבחור אם פניהם לעימות, או שהאריה הזקן מטהרן ייסוג כשזנבו בין הרגליים – ויחכה לבחירות הבאות באמריקה. כל זאת, בתקווה שטראמפ הוא נשיא של קדנציה אחת. ובינתיים ינסו בטהרן להערים על טראמפ, לפגוע בו לקראת בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס בסתיו הקרוב, לעולל תעלולים בסוריה ולייצר פיגועים באירופה.
אבל בוושינגטון מכירים את הרפרטואר האיראני היטב. במיוחד כשבממשל יושבים שני ניצים כמו מזכיר המדינה מייק פומפאו והיועץ לביטחון לאומי ג'ון בולטון. פומפאו כבר נתן בראש עם נאום 12 התנאים שלו, שהכה את האיראנים בתדהמה. זה היה באביב, בסוף מאי, ובשבוע שעבר הוא נתן את נאום הקיץ שלו. בנאום לפני קהל של איראנים גולים התייחס מזכיר המדינה לעושרם המופלג של האייתוללות, באומרו כי "איראן נשלטת בידי משהו הדומה יותר למאפיה מאשר לממשלה". את נשיא איראן חסן רוחאני ואת שר החוץ ג'וואד זריף כינה "אנשי הקש של המזימות הבינלאומיות של האייתוללה", ובמסר לעם האיראני אמר המזכיר כי "גורלה של המדינה תלוי בעם האיראני", וכי "ארה"ב עומדת לצד קולו המושתק של העם".
פומפאו לא רק אמר, אלא גם הודיע כי ארה"ב משיקה מעתה כלי תקשורת בפרסית שיפעל 24 שעות ביממה, ויפנה לעם האיראני בשידורי רדיו, טלוויזיה ורשתות חברתיות באינטרנט. למסרים של טראמפ ופומפאו הצטרף שר ההגנה ג'יימס מתיס. במסיבת עיתונאים מנה מתיס אחד לאחד את מפגעי הפעילות האיראנית, מסוריה ועד תימן. "על איראן להתעשת ולהתחיל לפעול כאומה אחראית", אמר. "איראן אינה יכולה להמשיך להתנהג כארגון מהפכני המייצא טרור ומייצר אי יציבות אזורית. נראה לי שהנשיא הבהיר מעבר לכל ספק שהאיראנים נמצאים על המסלול הלא נכון", סיכם מתיס.
ועדיין, אחרי כל המסרים האלו, אחרי חילופי האיומים בין וושינגטון לטהרן, הפציע שוב טראמפ ביום שלישי וחזר על הצעתו לדון מחדש על הסכם הגרעין. "נראה מה יקרה", אמר. "אנחנו מוכנים לעסקה אמיתית. ולא, זו לא העסקה האסונית של הממשל הקודם". מישהו צריך לבדוק את זה סטטיסטית, אך נראה כי בכל פעם שטראמפ מקדים את צירוף המילים "נראה מה יקרה", משהו אכן קורה.
וכפי שזה נראה כרגע, פניו של דונלד טראמפ לעסקה חדשה עם האיראנים. הוא מאוד היה רוצה בכך. אבל מבחינתו, אם באיראן לא מוכנים לשבת עמו, לא תהיה לו בעיה להפעיל את הארסנל העומד לרשותו. אחרי ה־4 באוגוסט יגיע ה־4 בנובמבר, ועד אז הלחץ על איראן רק ילך ויגבר. בוושינגטון רוצים להגיע למצב שהיה ב־2003, לאחר כיבוש בגדד: האיראנים, שראו את האמריקנים עומדים על סף דלתם נבהלו והיו מוכנים לדיאלוג, אלא שאז האמריקנים לא היו מעוניינים.
הפעם המצב שונה. טראמפ מעוניין בעסקה חדשה, הוא לא מסתיר זאת, אך האיראנים לא מעוניינים. מבחינתם, הם יתעקשו עד הרגע האחרון לא לפתוח את הסכם הגרעין. אבל המכבש האמריקני פועל ומתגלגל. ובינתיים, כמו סוחרים ממולחים, האיראנים מתגרים. הם רוצים להראות שטראמפ הוא הצד המעוניין. שהוא זה שמשתוקק לעסקה חדשה. לכן, באקט מתגרה, חשף בשבוע שעבר דובר משרד החוץ האיראני כי במהלך העצרת הכללית של האו"ם בשנה שעברה היו לא פחות משמונה פניות למשלחת האיראנית למפגש בין טראמפ לרוחאני. בממשל עצמו, חשוב לציין, לא הכחישו אלא נמנעו מתגובה, מה שאומר שיש משהו בטענה האיראנית. ולא מן הנמנע שזה, בתוספת משל זנב האריה, פגע בנקודה רגישה אצל טראמפ, ומשם גם התגלגלה דינמיקת חילופי האיומים.
בשורה התחתונה, השאלה היא עד כמה רחוק יצטרך טראמפ ללכת כדי להגיע לדיאלוג כלשהו עם איראן. ואם כך, לא מן הנמנע שבטהרן יהיו מוכנים להסתכן בעימות קצרצר, מוגבל, שיגרום לזעזוע עולמי, ולו כדי להראות שלא נכנעו לתכתיב האמריקני. אך בעקבותיו יוכלו להרשות לעצמם לשבת לעסקה חדשה עם ארה"ב כמי שכבודם נשמר. בהליכה הזאת על הקצה יצטרכו בוושינגטון, בטהרן וגם בירושלים עצבים חזקים מאוד. החורף הקרוב עומד כנראה להיות חורף חם. 
