העיירה הברזילאית הנידחת פקריימה רגילה לארח זרים: תיירים מלאי סקרנות המעוניינים בהרים המופלאים הסמוכים. אבל ים של פליטים מוונצואלה דוחף לנקודת שבירה את רגש הכנסת האורחים של המקומיים.
בעבר, מוקד המשיכה העיקרי של פקריימה היה מיקומה סמוך להר רוריימה, שלפי הסברה היה מקור ההשראה לספר הפנטזיה ההרפתקני 'העולם שאבד' של ארתור קונאן דויל. אבל כעת הפכה העיירה למוקד בריחה מהקריסה הכלכלית והאלימות הפוליטית שמעבר לגבול.
מדי יום חוצים את הגבול לפקריימה בין 500 ל־1,200 אזרחי ונצואלה מוכי עוני, ומציפים את הקהילה העצלה. האורחים, שמוגדרים על ידי האו"ם כפליטים, ישנים ברחובות, מצטופפים בתוך מקלטים ללא תנאים מתאימים, ומוטחת בהם האשמה בשלל בעיות ובהן העלייה בזנות. "זה יוצא משליטה", אומר הכומר הקתולי חזוס לופז, המנהל בית תמחוי לתושבי ונצואלה בפקריימה.
לפי ההערכה, הפליטים הגדילו בשליש את אוכלוסיית פקריימה, שעמדה על כ־12 אלף איש. למרות התנועה המוגברת, הכלכלה המקומית דווקא סובלת. "יש הרבה מאוד תנועה ומעט כסף. המכירות שלי נפלו כי יש פחות תיירים – הם אלה שהביאו את הכסף", מספרת זילמה רושה, שבבעלותה מטבח המגיש ארוחות בוקר.
האנשים היחידים כמעט שרואים גידול בסחר הם החלפנים המקומיים, שמוכרים ריאל ברזילאי לשכניהם. כמה מרכולים נהנים אף הם מתנועת הקונים, שכן תושבי ונצואלה חוצים את הגבול רק כדי לקנות מזון שהם לא יכולים להרשות לעצמם בבית.
"הכול זול יותר כאן. שם שמונים ריאלים – השווים כ־25 דולרים – לא יכולים לקנות דבר, אבל בסכום הזה אני יכול להשיג כאן אורז, סוכר, קמח, חמאה, מרק, ביסקוויטים, מיץ ומוצרי היגיינה", מסביר ג'ונתן דה־סנטוס, שיוצא אל העיירה לעיתים קרובות. "המחסור במזון בוונצואלה יוצר הזדמנויות כאן, והעסקים שלנו מנצלים זאת", אומר רואן סילבה, שהמרכול שלו בפקריימה הוא אחד היחידים שמקבלים את מטבע הבוליבר הוונצואלי, שהוא חסר ערך כמעט.
לדברי לופז, ממשלת ברזיל לא עשתה די בסיוע לקהילות כמו זו כדי להתכונן לזרם הפליטים. עם זאת, הוא טוען שהוא מבין את הייאוש שמניע את הפליטים: "האנשים הללו בורחים מרעב וממוות".
מרבית תושבי ונצואלה שמגיעים לפקריימה מנסים להתקדם ישירות לעיר הגדולה הקרובה ביותר במדינת רוריימה שבברזיל, בואה־ויסטה, שבה ניתן סיוע רב לפליטים. אך לחלקם המסע בן 215 הקילומטרים – ועלות הנסיעה במונית, 16 דולרים – קשה מדי. "תכננו להגיע לבואה־ויסטה, אבל הדברים נשמעים נוראיים שם", מספר חוזה פנה, שנסע למעלה מ־1,500 קילומטרים עם משפחתו מקרבובו שבוונצואלה. "אנחנו מעדיפים להישאר כאן", הוא מוסיף בזמן שהוא מתקין אש לבישול. "לפחות כאן יש לנו מה לאכול".
אביליו מנדז (46), שנסע כל הדרך מפוארטה לה־קרוז בחוף הקריבי של ונצואלה, פשוט אינו יכול להרשות לעצמו לנסוע רחוק יותר מפקריימה. "זה כל שנותר לי בחיי", הוא אומר, ומצביע על שתי מזוודותיו. איך בכל זאת יגיע לבואה־ויסטה? הוא יצא לדרך ברגל, תחת השמש הקופחת.
