גדעון אלעזר הגיע לסין במקרה. לאחר שירות צבאי בשריון נסע לטיול של שנה במזרח, ונקלע לסין כתחנת מעבר בין לאוס למונגוליה. "מהרגע הראשון משהו שם לכד אותי", הוא מתאר. "הכול היה דומה אבל שונה. באוטובוס השינה מוכרים לך גלידה בטעם שעועית וגרעינים מתוקים. מלצרים במסעדה לא מדברים איתך אלא כותבים לך. זו תרבות שמרחף מעליה סוד".
לאחר שנתיים בהם למד בכולל בצפת, נרשם ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה. "לקראת סוף התואר התחתנתי, ונסענו לסין לשנה כדי לחזק את השפה. חזרתי למסלול ישיר לדוקטורט, והבנתי שאני לא רוצה לחקור היסטוריה אלא אנשים. החלטתי להתמקד במיסיונרים שפועלים בסין. בהמשך נסענו לשנה ורבע נוספות למחקר שדה".
במסגרת תפקידו כמרצה וחוקר בחוגים למזרח אסיה באוניברסיטאות בר־אילן ואריאל, עוסק ד"ר גדעון אלעזר, באנתרופולוגיה של סין ובחקר הדתות והמיעוטים שבה.
לצד הסוגיות הכלכליות, וכוחה העולה של המעצמה הסינית במאזן הסחר המאיים על ההגמוניה של המשק האמריקני, סין מרתיעה את המערב בגלל היחס שלה לחלק מהמיעוטים בקרבה ובני דתות שונות ושמירה על זכויותיהם. הפרות הזכויות הבולטות של המשטר הסיני נובעות לא רק מהדפוס הקומוניסטי, אלא גם מהתסביך של הסינים עם הדתות.
"המדינה הסינית מוכנה להכיל דתות רק בתחום האפור, כל עוד זה נעשה בצורה שקטה ולא בולטת", אומר ד"ר אלעזר.
"סין לא רוצה להפוך לעוד מדינה מערבית, כי מבחינתה היא מביטה מערבה ולא מקנאת במודלים שהיא רואה. באמריקה יש חופש ביטוי אבל המחיר הוא תקשורת שלילית ומלאת ביקורת. הסינים לא אוהבים את זה, הם מעדיפים חדשות טובות. הם גם לא אוהבים את פירוק המשפחה והערכים הקהילתיים. הנראות חשובה לסינים, ולכן כפרט אתה יכול לשגשג כל עוד אתה לא עוסק בפוליטיקה מתסיסה".
במה זה בא לידי ביטוי?
"אם תפתח עיתון סיני, 80 אחוז ממנו יהיו חדשות טובות. גם כשמסקרים תאונת רכבות, במקום לכתוב 'קרה אסון נוראי' יכתבו 'המדינה מטפלת באסון שקרה. הכול בשליטה והכול בסדר'. כשאתה קורא עיתון בישראל או בארה"ב התחושה שלך היא שאתה חי במקום איום ונורא. אז נכון, הסינים הם קוראים ביקורתיים. הם יודעים שמשקרים להם ושאם כתוב שמתו איקס אנשים כנראה מתו כפול שלוש, ובכל זאת הם מעדיפים גישה חיובית. לפני עידן הרשתות האלחוטיות הייתי נכנס ל'קפה אינטרנט' ומצפה לגלות צעירים המחפשים מידע על הממשלה. הבנתי ש־99 אחוז מהם רוצים אינטרנט בשביל משחקי מחשב. הם לא רוצים לשאול שאלות קשות ולקבל תשובות לא נעימות".
ד"ר גדעון אלעזר: " אחרי 30 שנות הסתגרות סין החליטה לפתוח את עצמה לעולם, וזה דו־כיווני. המחיר הוא השפעה ורעיונות שמחלחלים פנימה"
כדי להבין מדוע דתות מאתגרות כל כך את הסיבולת הסינית צריך ללכת אחורה. עד שנת 1911 נוהלה סין בידי קיסרים אלמותיים. הקיסר נתפס כמי שמחבר בין שמיים וארץ, ופעם בשנה היה מקריב קורבן במקדש השמיים בבייג'ינג כדי להוריד שפע לכל העולם. הפקידות הממשלתית מונתה לתפקידה בדרך מריטוקרטית ייחודית: המועמדים היו נבחנים על הטקסטים הקלאסיים של התרבות הסינית, והטובים ביותר היו נבחרים לפקידי המדינה. הייתה זו פקידות אינטלקטואלית שקידמה את האזרחים המחונכים ביותר בתרבות הקלאסית של האומה. נסו לדמיין מקבילה יהודית: כדי להתקבל למשרת עובד מדינה, המועמד חייב לשלוט בש"ס ופוסקים.
המשבר החל במלחמת האופיום ב־1840 – מלחמה על זכויות סחר בין בריטניה לשושלת צ'ינג, שעקב הנחיתות הטכנולוגית של הסינים הפכה לתבוסה מהדהדת ובישרה על תחילתו של האימפריאליזם האירופי בסין. ההשפלה שחטפה שושלת קיסרי צ'ינג טלטלה את האומה הסינית: סין סבלה מרעב קשה, התפוצצות אוכלוסין וחדירה בלתי פוסקת של מדינות המערב בניסיון להשיג השפעה במדינה.
במהלך השנים היו ניסיונות לאחד את סין תחת משטר לאומני, אבל התקוממות ווצ'אנג באוקטובר 1911 בישרה את סוף השלטון הקיסרי. בהמשך, עלייתו של מאו דזה־דונג הקומוניסט לשלטון ב־1949 בישרה על שינוי תרבותי עמוק. מאו סילק את המעצמות הזרות, אבל בדרך הנחיל לעמו את המאואיזם (או בשמו הרשמי "מחשבותיו של מאו דזה־דונג") – תיאוריה מרקסיסטית רדיקלית שהונחלה כדת לכל דבר, עם טקסים וטקסטים מקודשים. הקשר של המאואיזם לתרבות הסינית המסורתית היה על דרך השלילה. בעשור שבין 1966 ל־1976 הגיע מאו למסקנה שהמהפכה הקומוניסטית הסינית לא הושלמה. האדמות ואמצעי הייצור אמנם חולקו מחדש, אולם מבנה־העל התרבותי לא השתנה. מטרתו הייתה לחסל את התרבות הסינית הקלאסית, והוא פצח בהרס מסיבי של מקדשים ומסורות ששימרו את העבר. רק החרבת הישן עד היסוד, האמין, תוביל לכינון קומוניזם אוטופי.
"הבעיה היא שאתה לא יכול להחריב בעשור תרבות מושרשת של אלף שנה", אומר ד"ר אלעזר.
"מצד שני, למהפכה של מאו היה בסיס. הוא נשען על תרבות סינית שבאמת מאמינה באפקטיביות של חינוך מחדש. זו תרבות שהנחילה את מורשתו של קונפוציוס, מגדולי הפילוסופים הסינים, שהאמין שהאדם טוב מנעוריו אבל רק חינוך קפדני יכול להוציא את איכויותיו מהכוח אל הפועל. אצל מאו זה היתרגם לשטיפת מוח להמונים: מחנות של אינדוקטרינציה משולבת בלחץ נפשי בלתי אפשרי, שגרמו להמוני בני אדם ליישר קו או להתאבד. השאיפה הייתה שכל נתין במחנות יכתוב ביקורת על עצמו שוב ושוב עד שיפנים את 'הביקורת הנכונה'. מיליונים אחרים מתו מרעב בעקבות הניסויים שהוא ערך בכלכלה ריכוזית".
אחרי מותו של מאו עלה לשלטון דנג שיאופינג, שחתר להחזיר את סין לאיזון. הוא שמר על המפלגה אבל פצח בפיתוח כלכלי אדיר המאפיין את סין עד היום. "הסינים אומרים 'מאו שחרר אותנו, אבל שיאופינג האכיל אותנו'", מצטט ד"ר אלעזר. "מהלכיו יצרו רווחה בסדרי גודל שלא הוכרו קודם. בסין התפתח מעמד ביניים ענק של 300 מיליון איש שחי בשגשוג, אבל נושא זיכרונות של עוני. בד בבד נקלעה החברה הסינית למשבר זהות ענק. בתקופה הקיסרית הייתה מסורת דתית רוחנית של אלפי שנים, אחריה היה קומוניזם, ומה עכשיו?"
חוזרים הביתה לבודהיזם?
"בתוך השוק האפור הענק של מוצרי דת בסין יש בהחלט חזרה מסיבית לבודהיזם, במיוחד הטיבטי, כשלא פעם הוא מגיע מתוך ביקורת על תרבות הצריכה המופרזת".
למה לא לבודהיזם הסיני?
"הטיבטי נתפס כיותר אותנטי, רציני וטוטלי. הבודהיזם הסיני שטחי יחסית. אנשים הולכים למקדש לפני מבחן או ריאיון כסוג של קמע, מקטירים קטורת והולכים הביתה. כמו אנשים אצלנו שהולכים למקובל כדי לפתור בעיה רפואית או כלכלית. זו דתיות פונקציונלית, לא עמוקה, שמגויסת למטרה העיקרית – הגדלת העושר. לעומתה, הבודהיזם הטיבטי מכוון יותר לדרך חיים ולדבקות רוחנית שאין בעולם הסיני. לצד הבודהיזם יש חזרה לפרקטיקות סמי־דתיות שמציעות בריאות ולייף־סטייל עם טוויסט רוחני, כמו צ'י־קונג. בשנות התשעים הייתה פריחה גדולה בז'אנר הזה, אבל במקרה של הפאלון־גונג זה נגמר רע".
הנושא שאתה חקרת הוא הנצרות בסין.
"הנצרות פופולרית מאוד בסין. אנשים מחפשים דת מודרנית המותאמת לשוק החופשי ומגיעים לפרוטסטנטיות, שמעודדת ערכי משפחה וקהילתיות ללא אג'נדה פוליטית. היא מאפשרת למדינה להעלים עין ולא להתערב. בתפיסתה הבסיסית המדינה הסינית עוינת דתות, אבל היא מוכנה להעלים עין כל עוד התופעות הדתיות לא מתחזקות מדי ולא מאיימות. לסינים חשוב לשלוט על המנגנון הדתי. עד לאחרונה לא היו יחסים דיפלומטיים בין הסינים לוותיקן, כי הסינים לא יכלו לסבול את הרעיון שגורם מחוץ לסין ימנה בישופים סינים. המדינה הסינית רוצה להכתיב מה מקובל מבחינה דתית ומה לא, והמבחן המרכזי הוא האם הדת משרתת את המאמץ המרכזי של המדינה שהוא גלובליזציה ומסחור. בעבר היה קמפיין סיני להורדת צלבים מכנסיות כי פקידי הממשל לא רצו לראות צלבים ברחובות. במזרח המדינה הוקמה כנסיית ענק, אבל הממשלה רצתה להסב את האזור למרכז מסחרי והרסה את הכנסייה, ולא הועילו כל התחינות".
"רוח אנושית חזקה"
"סין היא מקום מיוחד מאוד, יש בה רוח אנושית חזקה", אומר ד"ר אלעזר כשאנחנו שואלים מה משך אותו לשם מלכתחילה. "המרחב הציבורי תוסס מיצירה, הפארקים מעוררי השראה, אפילו בשווקים המזעזעים של מזון מן החי יש אנרגיה מיוחדת. זו מדינה עם קסם אנושי מיוחד, אבל כן, היא נתונה במשבר זהות רציני. הגלובליזציה משחקת תפקיד: אחרי שלושים שנות הסתגרות סין החליטה לפתוח את עצמה לעולם, וזה דו־כיווני. המחיר הוא השפעה חיצונית ורעיונות שמחלחלים פנימה".
מה היחס של הסינים למיסיון?
"המיסיון איננו חוקי בסין, אבל הוא מתרחש בהיקף נרחב. היחס הסיני למיסיונרים מורכב: הם שליחי האימפריאליזם המזוהים עם מאה שנות ההשפלה שעברה סין מאמצע המאה ה־19, מצד שני הם הביאו לסין את החינוך המערבי, הרפואה והאוניברסיטאות. הפתרון של סין הוא לאפשר למיסיון לפעול בתחום האפור. מי שיעמוד ברחוב ויחלק פלאיירים יעוף, אבל ארגוני רווחה נוצריים שאוספים את השברים של המדיניות הכלכלית הסינית משגשגים. השוק הסיני הדורסני גובה מחירים לא פשוטים. יש בעיות קשות של זנות וסמים, ובמשך הרבה שנים לרוב האזרחים לא היה ביטוח רפואי. הסינים פוחדים לחלות יותר משהם פוחדים למות, כי מחלה רצינית יכולה לגרום למשפחה לפשוט את הרגל".
בעוד הנצרות נהנית מיחס סובלני, אנשי הפאלון־גונג נרדפו. "הם קמו בתחילת עידן האינטרנט, והציעו תמהיל מודרני של בודהיזם ודאואיזם", אומר אלעזר. "הם השתמשו באינטרנט להפצת הרעיונות שלהם כשהסינים עדיין לא הבינו את פוטנציאל הכוח של הרשת. הרשויות החלו להיאבק בהם בטענה שהם מפיצים מסרים לא רציונליים. הארגון עשה את טעות חייו וארגן ב־1999 הפגנה במרכז בייג'ינג. עשרת אלפים איש הגיעו, והתברר שיש להם עוד 30 מיליון תומכים בסין. הרשויות היו בהלם מהעוצמה והפריסה של הארגון, שהיה בגודל המפלגה הקומוניסטית בערך. הרתיע אותם גם שהמאסטר שלהם יושב בניו־יורק והוא ביקורתי מאוד כלפי הסינים. הייתי שם כשהפרשה התפוצצה. עיתון מכובד כמו הצ'יינה דלהי נראה כמו העיתונות בתקופת מאו, ותיאר את הפאלון־גונג כארגון רצחני נגד האנושות. חיסול הארגון נעשה באמצעים נוראיים ובאלימות קשה".
רדיפה או שליטה
גם לקהילות יהודיות לא קל שם. קהילת קאיפנג לדוגמה.
"קאיפנג אינם יהודים על פי ההלכה אלא צאצאי יהודים שהגיעו מבוכרה בדרך המשי לפני כאלף שנה, ועם הזמן התבוללו. לפני שלושים שנה התעורר אצל צאצאיהם עניין ביהדות וכמה מהם אפילו הגיעו ארצה והתגיירו. שלחו אותי לשם פעם בסוכות והיה מאוד מיוחד. הקהילה שם התחילה לפרוח, עד שיום אחד סגרו להם את השאלטר".
למה זה קרה?
"סיפור דומה. התחילו להגיע המון יהודים אמריקנים ולעורר עניין ציבורי בולט מדי סביב הקהילה הזו. הקש ששבר היה צעיר מהקהילה שפנה לשגרירות ארה"ב, קבל על הפיקוח הממשלתי וביקש ויזה על רקע רדיפה דתית. במונחים אמריקניים זו אכן רדיפה, אבל מבחינת הסינים לא מדובר ברדיפה אלא בשליטה שהם לא מוכנים לוותר עליה. הסינים הובכו מהפנייה לחו"ל וזה גרם להם לחסל את כל הפרויקט. הטעות הקלאסית שנוטים לעשות ארגונים דתיים במצוקה היא להפעיל לחץ על ממשלת סין. מבחינתה, ברגע שהנושא הופך לשאלה של כבוד לאומי היא חייבת לנצח. הקונגרס האמריקני מעביר חוקים לטובת הטיבטים, אבל החוקים הללו רק מרעים את מצבם".
מה קורה במחוז האוטונומי שינג'יאנג?
"זה סיפור קשה באמת. מדובר במחוז ענק בצפון־מערב סין, עם אוכלוסייה אויגורית־מוסלמית דוברת טורקית. חוץ ממשאבי הנפט שיש שם, הם יושבים במערב – שם ממוקם הפרויקט הסיני הגדול להחייאת דרך המשי לאסיה ואירופה, כחלק מהמאמץ להפוך למעצמה באמצעות השקעות בתשתיות בינלאומיות. האויגורים דרשו עצמאות כמו אחיהם במערב, האוזבקים והקזחים. בעבור הסינים הם עצם בגרון, והם החליטו לחסל את הבעיה האויגורית".
איך עושים את זה?
"מחנות לחינוך מחדש. זה התחיל בקמפיין שבו הסינים מיתגו את האויגורים כאסלאמיסטים קיצוניים. הם הקימו מחנות עבודה וחינוך המוניים שבהם אוסרים על האויגורים לצום ברמדאן, אוסרים על גברים לגדל זקן ועל נשים לעטות רעלות, ומכריחים אותם להשתתף באינדוקטרינציה אנטי־מוסלמית. כל השדרה האינטלקטואלית והתרבותית של האויגורים נעלמה, וההערכות מדברות על מיליון אויגורים שחיים במחנות הללו מתוך אוכלוסייה של 8־9 מיליון. האויגורים שחיים מחוץ למחנות חייבים להוריד לטלפון אפליקציה המאפשרת מעקב וניטור מסביב לשעון. בנוסף, הסינים שולחים פקידים 'להתארח' במשך שבועות בבתים של אויגורים ולדווח".
ואיך מגיבים לכך בעולם?
"יצאו דיווחים ועדויות מהמחנות הללו, אבל העולם בכללו שותק כי אף אחד לא רוצה להסתכסך עם הסינים. אפילו הטורקים – שאמורים להיות הפטרונים של האויגורים – שותקים, כי יש להם מה להפסיד. האקדמיה במערב שותקת כי הסינים מממנים לא מעט מהתוכניות ללימודי אסיה באמצעות 'מרכזי קונפוציוס', ושום אוניברסיטה לא תרצה להפסיד מענקי מחקר מפנקים או להיכנס לרשימה השחורה בסין בגלל מחוז נידח אחד. לפני שנתיים הסינים דרשו מנשיא מצרים א־סיסי לעצור סטודנטים אויגורים באוניברסיטה מצרית. א־סיסי נענה אף שמדובר בסטודנטים מוסלמים, כי אף אחד לא אומר לא לזהב הסיני".
איך הסינים עצמם מצדיקים את זה?
"הם באמת מאמינים בחינוך מחדש כאמצעי אפקטיבי ל'תיקון' האדם. גם את הדיכוי הטיבטי הם רואים כהישג: הנה, שחררנו את טיבט מהתיאוקרטיה של הלָאמות הבודהיסטים. החלופה שהם מציעים – מדינה רב־לאומית שמציעה רווחה ושגשוג כלכלי – טובה יותר להשקפתם. הכלכלה היא חזות הכול, ושליטה באזרחים מבולבלים הכרחית כדי לכוון את השוק ליעד של צמיחה ושגשוג. בתודעה הסינית הם 'גונג וור', ממלכת המרכז, המקום הכי חשוב בעולם. לב העולם הוא כמובן מזרח אסיה. בתקופת המהפכה התעשייתית הייתה להם נפילה מול אירופה, אבל זו הייתה אנומליה. עכשיו הם חוזרים לבכורה הטבעית".
והיחס שלהם לישראל?
"פרגמטי לחלוטין. אין להם שום זיכרונות או תסביכים ביחס למזרח התיכון, לא תנ"ך ולא מטען תרבותי. רוב הסינים לא יודעים בכלל מה ההבדל בין היהדות לנצרות. הם תומכים בנתניהו כי רואים בו מנהיג חזק המקושר למעצמות. אם נהיה החזקים הם יהיו איתנו, ואם נהיה חלשים הם יהיו עם הפלסטינים".
