בפני מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט, , עומדות שלוש דרכים בכל מה שקשור לכתב ההדחה שבית הנבחרים ישלח במוקדם או במאוחר לסנאט. הדרך הקצרה: ביטול מהיר של ההאשמות שיעביר בית הנבחרים. הדרך הארוכה: משפט ממושך, שיאפשר לנשיא ולתומכיו לחשוף את עוולותיהם של הדמוקרטים דווקא, וסייעניהם ב"בירוקרטיה הקבועה" או "הדיפ סטייט".
הדרך השלישית – שברור שהיא שגויה, אך היא גם בעלת הסבירות הגבוהה ביותר – תהיה משפט מצומצם בהרבה, שיתגמל את הדמוקרטים על התנהגותם הפסולה לפני שיגיע למסקנה הידועה מראש: הנשיא לא יועבר מתפקידו.
"משך הזמן של המשפט תלוי רק בכמות הזמן שהסנאט רוצה להשקיע בו", אמר מקונל לכתבים השבוע, כשנשאל על הפרוצדורה הצפויה בסנאט. "כן אגיד שאני די בטוח כיצד הוא יסתיים. לו המשפט היה נערך היום, לא נראה לי שיש ספק: הוא לא היה מוביל להדחת הנשיא. אז השאלה היא כמה זמן הסנאט רוצה להשקיע. כמה זמן המועמדים לנשיאות רוצים לבלות כאן בסנאט, במקום באייווה ובניו־המפשייר?"
ננסח אחרת את השאלות הללו: מה יועיל לחוקה, לסנאט ולנשיא דונלד טראמפ? כשמסתכלים על העניין כך, הטענות בעד הגישה הראשונה והגישה שנייה מתחזקות, בעוד שהסיכונים הטמונים בשלישית הופכים לברורים יותר.
בחינה עמוקה וממושכת של המערכת הבירוקרטית שהנשיא טוען ארוכות שפועלת לרעתו תיטיב את סיכוייו להיבחר מחדש. הבחינה הזו תכלול מבט מקרוב על פעילותו של האנטר ביידן באוקראינה, ותצרף גם את ממצאי חקירתו של התובע הכללי לשעבר ג'ון דורהאם בכל מה שקשור לשערוריות הבחירות בשנת 2016. טראמפ – באישורו של מקונל והרוב הרפובליקני – לא ייקח שבויים, ידרוש את זכותו של נאשם להגנה מלאה, וייתכן שיצליח לכפות פרוצדורה שתהפוך את הקערה על פיה ותפריך את הטענה האידיוטית שהציג "תיק סטיל", שלפיה הוא סוכן רוסי.
יש הרבה מה לאהוב בצלילה כזו אל לב העניינים, ותמכתי בה בעצמי. אך אני גם מתלבט לגביה, מכיוון שהיא באה עם תג מחיר כבד: מתן לגיטימציה לתהליך שניהלו חבר הקונגרס אדם שיף והדמוקרטים האחרים. המהלך שלהם כבר נפגע באופן בלתי הפיך כתוצאה ממגעים נסתרים לכאורה עם מגיש התלונה נגד טראמפ, משימועים סודיים ומקיצוץ זכויות המיעוט הרפובליקני בבית הנבחרים והנשיא עצמו. המתקפה הזו על ההליך הנאות, שהואצה בעזרת הדלפות והונעה בכוחם של מאגרי שנאה עמוקים כלפי הנשיא מצד רוב התקשורת, מתקדמת מכדי לעצור אותה.
אך אפשר לנזוף בה. וכדי לעשות את זה, מיץ' מקונל רק צריך ללמוד לקח ממיץ' מקונל. כאשר שופט בית המשפט העליון אנטונין סקליה מת ב־13 בפברואר 2016, עברה שעה בלבד עד שמקונל הכריז שהסנאט לא ידון במועמד חלופי עד לאחר הבחירות לנשיאות בנובמבר. המהלך הנועז והחוקתי הזה ייזכר תמיד כהצלחתו הגדולה ביותר של מקונל כמנהיג: הוא נתן לעם לקבוע את כיוון בית המשפט. הכיסא הריק של סקליה הפך לגורם חיוני בניצחונו המפתיע של טראמפ.
מקונל יכול לסמוך על כך שאמריקנים שתמכו בו אז יתמכו בו גם היום, אם הרפובליקנים בסנאט יחליטו שכתבי ההדחה המזויפים לא ראויים לתשומת ליבו הממושכת של המוסד. ביטול ההדחה מראש ישרת נשיאים עתידיים משתי המפלגות, גם אם הוא ייקח מטראמפ את האפשרות לתיאטרון הפוליטי שהוא אוהב כל כך, ושהוא כמעט תמיד מצליח בו.
הייתי רוצה לראות צוות הגנה מוצלח מפרק את "ספייגייט" או "רוסיהגייט" או איך שלא תרצו לקרוא למאבק הגרילה שמנהל השמאל בשלוש שנים האחרונות. אבל המחיר יהיה גבוה מדי. האמירה "מה שזוכה לתגמול יחזור על עצמו בעתיד" אינה קלישאה, היא חוק ברזל בפוליטיקה. אם הדמוקרטים בבית הנבחרים יצליחו – בעיני עצמם ובעיני מצביעיהם – בקבלת לגיטימציה מהסנאט לצעדיהם, אזי סיעות הרוב בבית הנבחרים בעתיד יקבלו מפת דרכים לתוכניות הנקמה וגיוס התרומות שלהן בעתיד. אם מקונל יאמץ את הכלל שקבע מנהיג הרוב הדמוקרטי בעבר הארי ריד, שלפיו סיעת הרוב קובעת את חוקי הסנאט ויכולה לשנות אותם לפי הצורך, הוא יוכל להוביל את החוקה לנחיתה בטוחה, אם לא רכה. שוב.
אם הוא יעשה כך, מקונל יותקף שוב ללא מעצורים על ידי הדמוקרטים ובני בריתם בתקשורת האליטיסטית. אך יו"ר סיעת הרוב ישרת כך את החוקה, שוב.
הדרך היחידה שאסור לו לבחור בה היא לאפשר לסנאט לקיים משפט שבו בית הנבחרים שולח את תובעיו לנאום על שיחת הטלפון של הנשיא ועל יחסי קח ותן, במשך כמה שבועות, ולאחר מכן הסנאט, במהלך צפוי לחלוטין, לא יתקרב בהצבעה לרוב שני השלישים הנדרש כדי להרשיע את הנשיא ולהסירו מתפקידו. הדרך הזו עמוסת צרות. היא נטולת רווח. היא רק תעניק לגיטימציה למשפטי סרק. אדוני היו"ר, לך עד הסוף, או אל תלך בכלל.
