אמצע הדרך: משפחת מנוסי נחתה לפסח בהודו

משפחת מנוסי: ניר (45), נעמה (42), יונתן (14), תמר ואסתר (13), חן (10) והללי (4.5)

מאיפה בארץ: ירושלים  איפה בהודו: רישיקש

מטיילים כבר שבועיים, טסו לחודשיים

רעיון

נעמה: אחרי שנים שניר היה אומר לי "בואי ניסע להודו", ואני אמרתי "גם אם ישלמו לי מיליון דולר זה לא יקרה, להודו אני לא מתקרבת" – בוקר אחד קמתי עם אורות על זה שאנחנו הולכים לעשות את פסח בהודו. ההסבר המיסטי שלי לזה הוא שהיינו אצל הרבי בתשרי, ואני מרגישה שהברגים התברגו מחדש, משהו השתנה ופתאום היה לי ברור שאנחנו הולכים לעשות את הפסח בהודו. ניר נדלק על זה, והנה אנחנו פה.

ניר: אחרי שהחלטנו, היינו צריכים חודשיים להכנות, זה היה די מטורף. גם לעצור את החיים, גם להשכיר את הבית. זה גם לארוז, באנו עם עשרים מזוודות. היינו באובר ווייט קיצוני, נאלצנו להשאיר בשדה התעופה המון דברים, בנס מטורף הבן הגדול של נעמה בא להגיד לנו שלום ומצא את עצמו חוזר עם מזוודה ומלא שקיות של דברים שהשארנו. כמובן הבאנו לא רק דברים לנו אלא גם למסעדה של בית חב"ד – 44 קילו מצות, 33 קילו טחינה, 20 ליטר יין ושמן זית.

יונתן: ואחרי כל זה עדיין שילמנו 600 דולר על אובר ווייט.

תשובה

ניר: שני בתי חב"ד בהודו מנוהלים בידי חברים מאוד טובים שלנו, אז תמיד הייתה לנו הזמנה פתוחה לבוא, וזה נראה לי דבר מאוד חשוב וגם חוויה מופלאה, להיות השליחים. אני מבית חילוני ונעמה מבית דתי, ושנינו מגדירים את עצמנו חוזרים בתשובה – במובן של תשובה כתנועה של התחזקות. אני באתי מעולם של החבר'ה הנודדים, הנוודים והמחפשים, אז מאוד טבעי לי ומתבקש עבורי להיות במפגש מחודש איתם ולראות מה מתגלגל משם, ועכשיו זה פתאום קורה.

תפקיד

נעמה: לא שמים לב שהיום עובר. הבית כל היום מלא תנועה ומלא אנשים. אני יושבת בבוקר לברור קצת אורז ואני קמה רק בשלוש בצהריים מהשולחן, כי ביליתי את כל היום בשיחות עם מי שהתיישב איתי ליד השולחן. זה גם מאוד יפה שכל הילדים משתתפים בשליחות, זה הכיף פה. אני ממש מרגישה שמהרגע שהגענו לכאן כל אחד מתחבר לנשמות אחרות, כל אחד עושה תפקיד אחר. חנצ'וק על משחקי הקלפים, הבנות על האורז והנפות, והן גם יושבות ועושות חברותות עם מטיילים ומנהלות איתם שיחות, ניר נותן שיעורים, יונתן עושה חברותות בגמרא עם הבחורים הדתל"שים.

ניר: יונתן מחזיק את כל הבית עם הלימוד שלו.

הפתעה

אסתר: אני הופתעתי מהודו, יכול להיות שזה בגלל שאנחנו במקום יותר מתויר ועירוני, אבל דמיינתי בעיקר כפרים כאלה, בלי כל הרעש והבלגן שיש פה של האופנועים. דמיינתי את הודו כמקום יותר שקט, הודים עובדי אדמה ומייצרים דברים מהטבע וכאלה וגיליתי שזה לא בדיוק ככה, לפחות באזור הזה.

יונתן: אני הופתעתי מהמטיילים עצמם, חשבתי בהתחלה שמטיילים הם טיפוסים רוחניים כאלה, ובתכלס זה סתם חבר'ה ישראלים שבאו לטייל, כי הודו היא ארץ זולה עם נופים מטורפים. יש את החבר'ה שבאים לגורואים ולאשראמים, אבל הם לא הרוב, לפחות לא אלה שבאים לבית חב"ד. מי שבא לבית חב"ד הם סתם חבר'ה חמודים שבאו לטייל.

ניר: הבוקר פנה בן של גורו מאיזה אשראם, אמר שאבא שלו מתעניין ביהדות והוא רוצה לדעת אם אני יכול להמליץ לו על ספרים, אמרתי לו שיבוא ישירות לפה. הגורו הוא ראש אשראם בהארידואר, ליד רישיקש. כבר כמה שנים הרב יצחק גינזבורג מדבר על מהפכה של לימוד יהדות לאומות העולם, ובשבוע הבא אנחנו מתחילים סמינר קבלה באנגלית שפתוח לכולם, אור לגויים.

בחוץ

יונתן: יצאתי רק פעמיים מחוץ לבית חב"ד, כך שאני מרגיש כמו בישראל. אני מדבר עברית כל היום עם חבר'ה ישראלים ולא מרגיש בהודו.

תמר: מה שתפס אותי כאן זה שאני מעדיפה להיות בפנים ולא בחוץ. פה זה כמו אי של שפיות. בחוץ זה שוני גדול מאוד, המולה, רעש, בלגן, לכלוך, זוהמה, אנשים, חיות ופסלים בכל פינה. זה קשה, חוץ מטיול לבת מצווה באוקראינה לא הייתי בחו"ל, פה אני הכי בתרבות זרה.

יונתן: דווקא את אבא זה מאוד מעניין התרבות והדתות, ההינדו והבודהיזם.

אסתר: אבא מגיע ממקום אחר, הוא עבר חוויות אמונה עם הבודהיזם וההינדואיזם.

ניר: לא ממש. למדתי את זה באופן יותר עיוני, לא ממש הייתי בתוך זה, אבל זה עדיין מעניין אותי. מעניין אותי להבין.

קושי

ניר: לחן קצת יותר קשה. היא מאוד מתגעגעת, אנחנו מנסים לסדר לה שתהיה בבית ספר האינטרנטי של ילדי השליחים, כדי שיהיה לה עיסוק יומי.

נעמה: אנשים ניסו להגיד לנו שהילדים יחשפו לכל מיני תופעות, לכל מיני מראות, אבל אנחנו במקום של שקט, יש לנו ביטחון שהכול יהיה בסדר.

ניר: אנחנו מאמינים מאוד שילד מחובר להורים שלו, לאמונה ולאווירה שיש בבית. המחנך של יונתן חשש שבגלל שהוא בגיל 14, בהתחלה של ישיבה קטנה, כל הסיפור לא יהיה לו טוב. שאלנו את הרב גינזבורג והוא בירך ואמר ששלוחי מצווה אינם ניזוקים.

מטיילים

אסתר: ישבנו תמר, אני ועוד כמה חבר'ה, שאחת מהם בעלת תשובה חב"דניקית, ואחד אתאיסט שגדל בבית דתי ועזב את הדת בגיל 12, וקילפנו תפוחי אדמה לשבת.

תמר: התגלגלה שיחה, והם רצו לשמוע את סיפור התשובה של אבא. זה היה בשישי בצהריים, ובזכות זה אבא סיפר בערב שבת את הסיפור לכל המטיילים, וכשנגמר הסיפור, אותו בחור ניגש אלינו ואמר, בואו נלמד משהו, ואז הגיע עוד דתל"ש ולמדנו יחד.

יונתן: אותו אחד שביקש לשמוע את סיפור התשובה, קבע איתי אחר כך ללמוד גמרא יחד.

תמר: כשאת מגיעה להודו, את פתוחה גם ליהדות וגם, לא עלינו, לעבודה זרה. את רואה גם אנשים שעזבו את היהדות, בכל מיני נסיבות, והם פתוחים לשמוע, לקלוט שוב.

יונתן: אבל לא מיד. אותו בחור בפורים לא רצה לשמוע את המגילה, ועכשיו הוא רוצה ללמוד גמרא תוך יום בערך. זה מדהים שמסיפור התשובה של אבא נפתח בו רצון ללמוד.

הגומל

נעמה: אתמול התעוררתי בארבע וחצי לפנות בוקר, וראיתי הודעה ממטיילת שהייתה פה אתמול ודיברתי איתה, ישבנו יחד כמה שעות והייתה לנו שיחת נפש. פתאום היא כתבה לי באמצע הלילה שהייתה להם תאונה בדרך לדלהי.

היא מצאה בי כתובת באמצע הלילה, בתוך התאונה, אחרי שהנהג נרדם בדרך ולה היו הרבה רגשות אשמה, וכל כך שמחתי על הזכות להיות שם בשבילה ולעזור לה ליישר את הראש ואת הלב. אחרי התכתבות ארוכה איתה, אמרתי לה שצריך להגיד הגומל אחרי נס כזה, והיא סיפרה לי אחר כך שהיא הגיעה לבית חב"ד ואמרה הגומל והיא אפילו לא ידעה מה זה, אז היא ביררה ואמרה. זה מרגש.

חוף ים

ניר: איזה נשמות מדהימות עברו פה. לנעמה יש דימוי נורא יפה – שבית חב"ד הוא כמו חוף ים, ובאים הגלים ונשטפות אל החוף כל מיני נשמות, ונמצאות פה כמה זמן, ואז עוד גל בא ושוטף אותן ומביא נשמות אחרות, ואנחנו על החוף.

אסתר: אני לא מבינה איך שליחים עושים את זה כל החיים, זה טלטול נפשי, במיוחד לילדים קטנים. מגיעים אנשים, נקשרים אליהם. אחרי שבוע הם הולכים ובאים חדשים.

נעמה: אני כבר חווה את ההמשך של ההיקשרות הזו. היה לנו בשבוע הראשון קשר מרגש עם איזה זוג וכבר הבחורה שלחה לי הודעה מהארץ.