אז כן, הוא עשה את זה. אחרי תקופה ארוכה של שמועות והכנות שקטות, חתם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על צו נשיאותי המכיר בזכותה הריבונית של מדינת ישראל על רמת הגולן. האווירה בוושינגטון הייתה חגיגית, התגובות בעולם הרבה פחות. בין הראשונים לגנות היו האירופים. מבריסל, בירת האיחוד האירופי, יצאה הודעה שלפיה "אין שינוי בעמדת האיחוד. בהתאם לחוק הבינלאומי איננו מכירים בריבונות ישראל על שטחים שנכבשו על ידי ישראל מאז יוני 1967, כולל רמת הגולן, ואיננו מחשיבים אותם כחלק משטח ישראל".
גם חמשת החברות האירופיות במועצת הביטחון של האו"ם – צרפת, גרמניה, פולין, בריטניה ובלגיה – פרסמו הודעה משותפת המגנה את ההצהרה האמריקנית: "עמדתנו ביחס למעמדה של רמת הגולן ידועה. בהתאם למשפט הבינלאומי והחלטות מועצת הביטחון 242 ו־497, איננו מכירים בריבונותה של ישראל בשטחים המוחזקים על ידה מאז יוני 1967, הכוללים את רמת הגולן, ואיננו רואים בהם חלק משטחה של מדינת ישראל. סיפוח שטחים בכוח אסור על פי המשפט הבינלאומי. אנו מביעים את חששותינו העמוקים הן בנוגע להשלכות הרחבות יותר של הכרה בסיפוח בלתי חוקי, והן בנוגע להשלכות האזוריות".
לגינוי הצטרפו גם הרוסים. הודעת משרד החוץ הרוסי הייתה קצרה וחד־משמעית: "כל שינוי במעמדה של רמת הגולן יהיה הפרה ישירה של החלטות האו"ם". דוברת משרד החוץ הרוסי, מריה זכרובה, הזהירה מפני "גל חדש של מתיחויות במזרח התיכון", אך לא הנשיא פוטין וגם לא שר החוץ סרגיי לברוב טרחו לצאת בהודעות משלהם.
כתבות נוספות בנושא:
– "איזה ראש ממשלה שפוי ינהל עכשיו משא ומתן על הגולן"
– "נקבע העיקרון שאדמה שנכבשה במלחמת מגן היא אדמה שלנו"
– "ההכרה בריבונות ישראל בגולן מבטלת את הסכמי סייקס־פיקו"
הגורם הבכיר ביותר ברוסיה שהתייחס השבוע בפומבי למהלך של טראמפ היה חבר ועדת החוץ של הפרלמנט הרוסי, איגור מורוזוב, שאמר כי "רוסיה לעולם לא תסכים להכרה בריבונות הישראלית על רמת הגולן". למהלך של טראמפ, העריך מורוזוב, יש שלוש מטרות: "לקרב את ישראל עוד יותר לחיקה של ארה"ב כדי שתראה בה לא רק בעלת ברית קרובה אלא היחידה; ליצור פיצול בעולם הערבי בנושא רמת הגולן; ולהכות בסוריה ובשותפותה עם רוסיה". האבחנה של חבר הפרלמנט הרוסי לא הייתה מופרכת, במיוחד בכל הנוגע למטרה השנייה.
התגובות בעולם הערבי היו אמנם ביקורתיות, אך מדודות. לא נרשמה התלהמות. מזכ"ל הליגה הערבית, אחמד אבו אל־רייט, אמר כצפוי כי "כל הכרה בריבונות של ישראל בגולן הסורי אינה רלוונטית ולא מסתמכת על חוקים בינלאומיים". בסוכנות הידיעות הסעודית הרשמית הוצהר כי "ניסיונות לקבוע עובדות בשטח לא ישנו את האמת. רמת הגולן היא שטח סורי ערבי כבוש". משרד החוץ של בחריין הצטרף אמנם לקביעה הסעודית, אך בהודעה בטוויטר הסתפק בנוסח ש"בחריין מביעה צער על ההחלטה להכיר בריבונות הישראלית ברמת הגולן". באיחוד האמירויות פרסמו נוסח דומה.
בשורה התחתונה אפשר לומר כי למרות הגינוי הברור להחלטה האמריקנית, התגובות הערביות לא הכילו שום התנסחות בוטה או יוצאת דופן. מדינות המפרץ, חברותיה החדשות של ישראל, לא יצאו מגדרן כדי לגנות את המהלך או יזמו מהלכים דחופים כמו כינוס הליגה הערבית. שם מודאגים פחות מההשפעות של ההכרה האמריקנית על עתיד הפלסטינים, ויותר מן האיום האיראני.
מי שטרח להביע גינוי חריף הוא נשיא טורקיה ארדואן, שכינה את ההכרה "מתנת בחירות" לנתניהו והבטיח להעלות את הנושא באו"ם. דאגתו לשלמותה הטריטוריאלית של סוריה אכן נוגעת ללב. איכשהו ארדואן הצליח להתעלם מכך שכוחות של הצבא הטורקי יושבים בפקודתו כבר חודשים ארוכים בעומק השטח הסורי, ללא כל סימן שהם מתכוונים לצאת משם.
בכוח הזכות
מול החזית הרחבה הזו, השאלה המתבקשת היא אם לישראל יש מענה לטענה שמדובר בשטח כבוש, שכל הכרה בו מנוגדת לאושיות החוק הבינלאומי. על פניו נראה שקשה מאוד להתמודד עם הטיעון הזה, ולא משנה מאין הוא מגיע. ככלות הכול זו הייתה גם עמדתה של ארה"ב במשך שנים ארוכות, עד שהגיע עידן טראמפ ושינה אותה מן היסוד. התשובה היא שדווקא יש כלים להתמודד עם הטענה, אבל צריך להעלות אותם מתהום הנשייה ולנער מעליהם את אבק השנים.
כדי לקבל תצוגת תכלית, כל שעלינו לעשות הוא לחזור 11 חודשים בלבד לאחור, לפברואר 2018 ברוסיה. שם, על גדות אגם ולדאי, מארח נשיא רוסיה פוטין מדי שנה ראשי מדינות, שרים, פוליטיקאים, אנשי עסקים ואקדמיה מרחבי העולם. כנס ולדאי היוקרתי הוא התשובה הרוסית למפגשים בינלאומיים כמו ועידת מינכן לביטחון והכנס השנתי בדאבוס.
בין המוזמנים לכנס בשנה שעברה היה דורי גולד, נשיא המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה ומנכ"ל משרד החוץ לשעבר. גולד מספר שהוא התבקש לדבר על הכורדים בסוריה, אך חשב שזו צורה מתוחכמת למנוע ממנו להתייחס לנושא הריבונות הישראלית על רמת הגולן. "לכן", הוא אומר, "עשיתי מה שהרוסים ביקשו, אך בסיום התעקשתי לחזור לדבר על רמת הגולן, ואמרתי כי בשום מצב רמת הגולן לא תחזור לידיים סוריות".
בין הנוכחים באולם היה גם ויטאלי נאומקין, נשיא המכון ללימודי המזרח התיכון באקדמיה הרוסית למדעים והסמכות המובילה ברוסיה בכל הנוגע לסוריה, שלא נותר אדיש לפינאלה של גולד. "מדוע", שאל נאומקין, "אתה קובע שרמת הגולן לא תחזור לידיים סוריות? הרי מדובר בהפרה ברורה של החוק הבינלאומי".
"לא בהכרח", הפתיע גולד. "פרשנים משפטיים בינלאומיים גדולים כבר קבעו כי יש הבדל בין שטח שנכבש במהלך 'מלחמת מגן', לשטח שנכבש במהלך 'מלחמה יזומה'. בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים היו מומחים מובילים במשפט בינלאומי שעשו את האבחנה הזו, שלפיה כיבוש שטח במלחמה יזומה הוא הפרה של החוק הבינלאומי, בעוד שתביעת זכותך על שטח במלחמת מגן הוא עניין אחר לגמרי.
"המקור העיקרי שאני מסתמך עליו", המשיך גולד, "הוא סטיבן שוובל, נשיא בית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג. עוד לפני היבחרו למשרה הרמה כתב שוובל מאמר ב'אמריקן ג'ורנל אוף אינטרנשיונל לאו', כתב העת היוקרתי ביותר למשפט בינלאומי, שבו עשה את האבחנה בין שני סוגי המלחמות. ואיך אנחנו יודעים שמלחמת ששת הימים אכן הייתה מלחמת מגן ולא מלחמה יזומה? כי בזמנו בריה"מ עשתה מאמצים אדירים באו"ם להגדיר את ישראל כמדינה התוקפת, אך הם נכשלו גם בעצרת הכללית וגם במועצת הביטחון. הקהילה הבינלאומית הבינה אז שישראל פעלה מתוך הגנה עצמית, ולכן יש בסיס חוקי איתן לסיפוח רמת הגולן".
במאמר של שוובל, שנכתב ארבע שנים אחרי מלחמת ששת הימים, יש התייחסות מפורשת לעניין זכויותיה של מדינת ישראל לגבולות חדשים. לשיטתו, כאשר פורץ משבר בין מדינות ונתפסים שטחים כתוצאה ממלחמה, הנסיבות סביב פרוץ המשבר משפיעות באופן ישיר על הזכויות המשפטיות של שני הצדדים לאחר סיומו. שתי עובדות בולטות במלחמת ששת הימים השפיעו על עמדתו: ראשית, ישראל פעלה בתוקף זכותה להגנה עצמית. כלומר, השטחים לא נתפסו כתוצאה ממעשה תוקפנות אלא כתגובה למתקפה מזוינת.
שוובל התייחס גם לבעייתיות בטענתה של ירדן לבעלות חוקית על השטחים שהפסידה. הפלישה הירדנית ליו"ש ולירושלים ב־1948 הייתה לא חוקית, קבע, וסיכם: "לישראל תביעת בעלות חזקה יותר" על שטחים שהשתייכו למנדט הבריטי על ארץ ישראל, מאשר לכל מדינה אחרת שהשתלטה עליהם בכוח הזרוע. הוא אף ציין שלישראל טענה משפטית חזקה יותר על "כל ירושלים". אבחנותיו היו שיקוף של החלטה 242 של מועצת הביטחון של האו"ם, שלא דרשה מישראל נסיגה מוחלטת לקווי 1967. הוא הסביר שקווי 67' מעולם לא היו גבול בינלאומי אלא קווי שביתת נשק, שישראל זכאית להחליף בגבולות בטוחים ומוכרים.
קשה לדמיין היום משפטן בעל שיעור קומה שישמיע טיעונים מן הסוג הזה ויגיע לצמרת המשפטית הבינלאומית, אך הטיעונים של שוובל לא חסמו את דרכו לצמרת המשפטית. לימים הוא אף מונה ליועץ המשפטי של מחלקת המדינה האמריקנית, ובהמשך, כאמור, לנשיא בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. כעת, עם ההכרה של הנשיא טראמפ בזכותה הריבונית של ישראל על רמת הגולן, יש היגיון רב להוציא את הטקסט של שוובל מן הנפטלין ולשלב אותו בדיאלוג שישראל מנהלת מול הקהילייה הבינלאומית.
דורי גולד: "בריה"מ עשתה מאמצים אדירים להגדיר את ישראל כמדינה התוקפת ב־67', אך הם נכשלו. הקהילה הבינלאומית הבינה שישראל פעלה מתוך הגנה עצמית, ולכן יש בסיס חוקי איתן לסיפוח הגולן"
לחנך את הדיפלומטים
מה גם ששוובל לא היה קול בודד. במאמר מ־2011 מזכיר גולד שני ענקים נוספים. האחד הוא פרופ' אליהוא לוטרפאכט מאוניברסיטת קיימברידג', שכיהן כיועץ המשפטי של אוסטרליה, וטען שאיחודה של ירושלים ב־1967 חוקי ובעל תוקף. השני הוא פרופ' יוג'ין רוסטאו, שכיהן כדיקן בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל וכסגן מזכיר המדינה בתקופת הנשיא לינדון ג'ונסון. נקודת המוצא של רוסטאו לניתוח המצב הייתה המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שהתייחס ל"זכויות ההיסטוריות של העם היהודי" להקים מחדש את ביתו הלאומי. רוסטאו טען שהזכויות המשפטיות שהוטמעו במנדט על ארץ ישראל שרדו את התפרקות חבר הלאומים, והשתמרו במסגרת סעיף 80 למגילת האו"ם.
"לעמדות הללו יש חשיבות רבה", אומר גולד. "המשפט הבינלאומי שונה מהמשפט המקומי מכיוון שאין ממשלה בינלאומית שמחוקקת את החוקים – אך יש גורמים הקובעים מה חוקי ומה לא, כמו הסכמים בינלאומיים ונוהג בינלאומי. האמנה של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג למשל היא עוד מקור למשפט הבינלאומי, וכך גם 'תורותיהם של מלומדים בכירים מרחבי תבל'. כלומר, יש משקל למה שכתבו גדולי המשפט הבינלאומי אחרי מלחמת ששת הימים. עמדותיהם בזכות ישראל אמנם לא שללו את האפשרות שהעצרת הכללית תעביר בעתיד החלטות מנוגדות לזכויותיה המשפטיות של ישראל, אולם כשמשווים את המשקל של החלטות לא מחייבות בעצרת הכללית נגד הקביעות של גדולי המשפט הבינלאומי, הרי שהאחרונים מנצחים באופן מכריע".
הטיעונים של שוובל, לוטרפאכט ורוסטאו, מוסיף גולד, היו מוכרים היטב לדיפלומטים ישראלים לאחר מלחמת ששת הימים, והופיעו בנאומיהם של שגרירי ישראל לאו"ם בשנות ה־70 וה־80. אך בשלב מסוים נראה שהזיכרון ההיסטורי של מערך מדיניות החוץ הישראלי החל להתעמעם, וידיעת זכויותיה המשפטיות של ישראל, הנחוצות לה במסגרת המו"מ לשלום, נותרה נחלתם של קומץ מומחים.
לדברי מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, "צריך לחנך דור חדש של דיפלומטים ישראלים, שיכירו את הטיעונים שהשמיעו אבא אבן וחיים הרצוג לפני כמה עשורים. ולא פחות חשוב, שגם תהיה אותה מידה של שכנוע עצמי בצדקת הדרך".
