משפחת גולדמן
אריאל (35), איילת השחר (33), אלישע (12.5), צורית (10), יוחאי (7.5) ואורי (3)
מאיפה בארץ: פני קדם גוש עציון, איפה בהודו: האמפי, קרנטקה
ארזו תיק לחצי שנה, מטיילים כבר שלושה שבועות.
תזמון
אריאל: היה לנו חלום לנסוע, והוא כל הזמן נדחה. רצינו לקחת הפסקה מהשגרה, וחשבנו שזו יכולה להיות חוויה חזקה לטוס עם הילדים לפני שהם יגדלו. התחלנו לברר וגילינו שלא מעט משפחות טסות לתקופה. כולם אמרו שמוצאים דרכים להסתדר, ושהחוויה מדהימה.
איילת השחר: הרגשנו שהשגרה נהייתה מרוץ שלא ברור לאיפה הוא מוביל. רצינו פסק זמן להתבונן, ואפשר לומר שנוצר חלון הזדמנויות. הבנו שתמיד יש סיבות למה לא, אז אמרנו יאללה, פשוט נעשה את זה, אחרת זה לא יקרה לעולם.
מיני ישראל
איילת השחר: נורא הצחיק אותנו שההודים פה מדברים עברית. אנחנו בסירה, וההודי שמשיט אותה מתחיל לשיר "אל המעיין". זה קרע אותנו. הוא סיפר לנו על חברים שלו, דודו ושלומי, וקלטנו שאנחנו לא מבינים את הממדים של התופעה. גם כשמספרים לך שהכול ישראלי מסביב, אתה עדיין קצת מופתע שהשלטים בעברית ושלהודי שפגשת קוראים "יענקלה". אריאל קצת מתבאס שאנחנו רק במקומות תיירותיים, כאילו ההודים פה בשבילנו ולא אנחנו הגענו אליהם.
אריאל: רצינו משהו לא מערבי. להרגיש איזושהי תרבות אחרת, צורת חשיבה שונה, להיחשף למשהו אחר. רציתי להגיע לווראנסי, אבל המליצו לנו לא להגיע לשם כמשפחה כי זה קצת קשוח.
בגואה ראינו מלא משפחות שאשכרה עברו לגור שם, או אנשים שעושים משהו דומה למה שאנחנו עושים – מחצי שנה עד כרטיס פתוח לגמרי. פגשנו טייס שסיים את השירות אחרי הרבה שנים ופסיכיאטר שבא עם המשפחה. כל מיני אנשים שהם כביכול לא הטייפ־קאסט שיחתכו ויבואו עם המשפחה להודו, אם כבר לאירופה. כנראה אנשים מחפשים משהו אחר. ראינו גם כמה זוגות מאוד מבוגרים, שאמרו לנו ש"בדיעבד אולי היינו באים עם הילדים".
זמן איכות
אריאל: גם בארץ אנחנו די הרבה ביחד, לא מהמשפחות שיוצאות בשש בבוקר ונפגשות בשש בערב. אבל פה זה כמובן יותר אינטנסיבי. זה כל הזמן, 24/7. אם לאלישע בבית יש חדר לבד, אז פה הוא ישן עם האחים שלו וכל מיני הרגלים כמו לישון בחושך הרמטי כבר לא אפשריים.
אלישע: אני מצליח להירדם פה, אבל אחרת. לא בגלל זה אני אשאר בבית. אני גם מפסיד איזה שבע בר מצוות בארץ, ומתגעגע לחברים. אבל זה שווה את זה.
יוחאי: ישנים כולם במיטה אחת וזה בסדר. אפילו כשישנים בקצה המיטה, לא מרגישים. והאוכל טוב, חוץ מזה שאין בשר.
צורית: אני מאוד אוהבת את שדות האורז. זה מראה מיוחד שלא ראיתי בארץ. גם הלבוש והאיפור של ההודים לפעמים מצחיק מאוד. עליי פחות מסתכלים, אבל על האחים שלי מסתכלים הרבה. כיף להיות כל המשפחה יחד וכיף לקום מאוחר, אבל אני קצת מתגעגעת לבית הספר ולחברות.
חששות
איילת השחר: לפני הטיול ממש חששתי מהלא נודע ומה יהיה ואיך נסתדר. האם נגיע למקומות נורמליים, או שהכול יהיה ג'יפה ברמות? ואיך נסתדר עם הריח ואיך נסתדר עם האוכל. בינתיים רק בישלנו או שאכלנו בבתי חב"ד. בהתחלה הגענו למומביי והייינו בשוק. ישנו שם לילה אחד, ואז המשכנו לסליפר (אוטובוס עם מושבי שינה). היה סיוט. זה היה אמור להיות סליפר של 12 שעות כולל עצירה של שעתיים. בסוף זה לקח 17 שעות, בלי עצירה ארוכה. חוץ ממני כולם דווקא ישנו, וזה היה ממש קשה. חיכיתי שיעלה האור, כי היה לי בראש שאז נגיע. אבל הבוקר הגיע, ואנחנו לא. הגענו בצהריים ולקחנו עוד מונית של שעתיים. ניסיתי להיזכר, למה אנחנו עושים את זה?
כל שלב בהודו הוא קצת ככה. כשהגענו לגואה היה ים והיה סבבה, אבל אנשים כל הזמן אמרו לנו: "רק שתדעו, זאת לא הודו האמיתית". זה הלחיץ אותי. אוקיי, אז למה לצפות? עכשיו אנחנו בהאמפי, ודווקא יותר טוב לנו. מאוד נחמד לנו כאן.
סלפי
איילת השחר: ההודים נורא נרגשים לראות ילדים בהירים, אז הם כל הזמן רוצים לעשות סלפי עם הילדים. כשהיינו בשוק וגם בסליפר, אנשים נעמדו לידנו והתחילו לצלם. בשלב מסוים זה כבר מעיק. די, שחררו אותנו, תנו להתאפס על הסיטואציה ועל הריח של הנפטלין.
לימודים
אריאל: אנחנו באנו לתקופה קצרה יחסית, חצי שנה, זה לא הרבה חומר לימודי והילדים גם לא בתיכון, אז אני מאמין שיהיה בסדר. בסוף כשזה אחד על אחד, לא צריך הרבה זמן. חוץ מזה, הם נורא מוכשרים.
איילת השחר: הבאנו קצת חומרי למידה, מבחנים מסכמים של עברית, חשבון, אנגלית. אלישע לומד גם את הפרשה שלו ולומד גמרא. זה לא קורה בשעות קבועות, אין לנו לו"ז לזה, נראה כמה נתמיד. אנחנו חוזרים בתחילת יוני ואני לא יודעת אם הם יחזרו השנה לכיתות. מקסימום ישלימו בקיץ.
