אמצע הדרך: איתמר זלצמן שורד מחוץ לאזור הנוחות

איתמר זלצמן (31)

מאיפה בארץ: ראשון–לציון, איפה בהודו: מדוראי, טאמיל נאדו

מטייל בהודו בפעם השלישית, כרטיס לכיוון אחד

תפנית

הגעתי להודו לפני חודש, כשהפעם הקודמת הייתה לפני שלושה חודשים. אני מהנדס תעשייה וניהול וטסתי ללדאק לחופשה קצרה. נסעתי בכפר יפהפה, בבגאז' פתוח (מה שלא מתאים לי כי לרוב אני מעדיף חגורות בטיחות), וברגע מסוים פתאום הבנתי שאני חוזר לארץ, מתפטר וממשיך לטייל. זו הייתה החלטה של שנייה, אבל היא הבשילה אצלי הרבה זמן. ידעתי שאני טוב במה שאני עושה, אבל לא הייתי בטוח שאני אוהב את זה. ואם יש הזדמנות לעצור שנה, לטייל או ללמוד קורסים שאני אוהב, אז למה לא?

לאמא שלי סיפרתי מיד. ברגע הראשון היא אמרה "השתגעת?!", אבל אחר כך אמרה: "גם לי הייתה תקופה כזו, היא יכולה להיות מאוד טובה. תיהנה". אבא שלי, שהוא אולד סקול, אמר: "חבל, יש לך עבודה טובה, תחזור". אחרים אמרו: "התפלפת?! אתה בן 31!" אז עניתי שיצאתי להשתלמות. והיו לא מעט שהודו שהם מקנאים בי. מי שהכריעה את הכף הייתה סבתא של גיסתי, בת תשעים פלוס, שאמרה: "סעו לטייל כמה שיותר. בסוף, זה מה שזוכרים".

שביל החומוס

בתחילת הטיול מישהי נתנה לי טיפ שאם אלך נגד הכיוון המקובל אבחר לעצמי את המקומות שאני רוצה, ואפגוש אנשים שבאמת יעניינו אותי. והיא צדקה. לוקח לי שתי דקות להיכנס לשיחות עומק עם אנשים, מכל העולם. אתה פוגש מישהו לחצי יום ונקשר כאילו עשיתם יחד טירונות. ואז אומרים ביי, ואתה נשאר עם הרבה מחשבות, וזה קשה אבל גם מחזק.

זה מוציא אותך שוב ושוב מאזור הנוחות, אבל מי ששורד, באמת מתאים לך. לאחרונה יצאתי מקשר ארוך, ומישהו אמר לי: אל תיסע, אתה צריך להתחתן. לדעתי, יש יותר סיכוי להכיר מישהי מתאימה בטיול כזה מאשר באפליקציה.

30 פלוס

בניגוד לסטריאוטיפ, זה הטיול הכי איכותי שיש. אתה פוגש אנשים מגובשים, עם דעות ומקצוע, והודו גורמת להיפתח מהר מאוד, כמעט בלי שיפוטיות. וזה לא קשור לסמים, אני לא נוגע בזה. כמטייל בודד אתה יותר חשוף ורגיש לסביבה, וזה ניסיון טוב. הייתי בדלהי ארבע פעמים, ולראשונה הרגשתי כאילו זרקו אותי לבד לתוך ההתרחשות. בלי עבודה או תיכנון לעתיד, כמו סרט.

כשאתה לבד, מספיק שתיכנס לאיזה מכולת ותחייך וכבר נוצרת שיחה. ככה הכרתי את רוב האנשים בטיול. הלא־ישראלים, כן? עם ישראלים אתה לא צריך להגיד כלום, זה קורה מעצמו. כל מקרה כזה נתן לי ביטחון להמשיך לטייל לבד, גם בכפרים מבודדים שאף אחד לא מדבר בהם אנגלית. אבל ברור שברגעים שפחות כיף לך אתה שואל את עצמך, "טוב, למה אני פה?!"

חיוך

בטיול לבד אתה יותר נתון למצבי רוח, אבל ראיתי כמה הגישה שלי משפיעה על הסביבה והיא עליי. זו החוויה הכי משמעותית שלי פה. יום אחד הייתי בדרכים מהבוקר עד הערב, והחלפתי ארבעה או חמישה לוקאלים (אוטובוסים מקומיים). אני עולה על הראשון ואומר "בוא'נה, הוא מלא". נוסע בשני ואומר, זה באמת מלא. על השלישי כבר התבאסתי לעלות מרוב צפיפות, אבל הדלת האחורית הייתה פתוחה ונדחפתי בקושי. החלטתי שאני מחייך לכמה ילדי בית ספר שהיו שם, וזה נהיה החלק הכי כיפי בטיול. פתאום קלטתי שנוסעים בדלת פתוחה, יש בריזה נעימה וכל הילדים מדברים יחד, עושים שטויות וצוחקים. יש לי מהיום הזה תמונות וזיכרונות נהדרים.

בפעם אחרת, במקום לא מתויר, ישבתי לבד וקראתי ספר. שעה, שעתיים, שלוש, כמה אפשר. היו שם שני זוגות הודים מבוגרים, חשבתי לעצמי שאני אחייך אליהם ואגיד בוקר טוב, מה כבר יכול להיות. מפה לשם סיימתי את היום כשאני יושב איתם על ברנדי במשך חמש שעות, ומגלה סיפורי חיים מרתקים. כולם בפנסיה, האחד היה מרצה לפיזיקה והשני בתפקיד בכיר באייר אינדיה. וזה מה שלמדתי פה, תמיד לחייך ולהגיד שלום.

זום אאוט

עכשיו אני בתקופה של ניקוי ראש. יש לי כבר עשרה רעיונות לסטארט־אפים, אבל אני כותב אותם בינתיים במחברת. אני לא מצפה שהודו תיתן לי תשובות ככה פתאום מהשמיים, אבל אני מברר פה דברים לעצמי. יש זמן, ואתה בסביבה רגועה. הראש חד ופתוח והסביבה מזמנת שפע של הזדמנויות.

זה שהכול פתוח יכול להיות מבלבל, אבל אני מנסה לתת לדברים לשקוע ולהבין מה מניע אותי באמת. לא לאן "צריך", ולא כי החיים "מתגלגלים". מגיעות מחשבות כמו האם בכל גיל אפשר לעשות מה שבא, והאם כל מה שעשיתי עד היום ילך לפח. זה מעלה חשש, אבל רציתי לצאת לזום אאוט, לראות לאן השביל שלי הולך. אולי לתצפית יפה, אבל האם אותה אני רוצה? אני מנסה להיות ספונטני ולא לחשוב מה אני מפסיד או מה יכולתי לעשות במקום זה. להיות ברגע וליהנות.

שיפוטיות

אמרתי לעצמי שבטיול הזה אתמודד עם כל מה שעולה לי לראש, גם פחדים. החלטתי לנסות דברים שאין סיכוי שהייתי עושה בדרך כלל, ולבוא בצורה פתוחה ולא שיפוטית, כי גם כשאתה חושב שאתה פתוח אתה מגלה שאתה מלא בדעות קדומות. למשל פה, באשראם. הסוואמי מדבר ואוטומטית יש לי מחסום בראש שאומר "אוי, איזה שטויות". אבל רציתי ללמוד על הצד הפילוסופי של היוגה, ולא מזמן התחלתי גם לתרגל. אני לא מרגיש שהייתה איזו פריצת דרך, אבל כן מצאתי את עצמי עושה דברים שבחיים לא חשבתי שאעשה. אני אדם רציונלי ולא דתי והייתי יכול לשים מיליון דולר שבחיים לא אשב בכיתה ואקשיב לגורו, או אשיר באיזה צ'אנטינג. והנה, עובדה.

גם מדיטציה ניסיתי כמה פעמים. ברובן השתעממתי, ולא הצלחתי להרגיש משהו, אבל דווקא כאן היתה פעם אחת שהתרכזתי ממש והייתה לי חוויה טובה, כאילו התנתקתי מהגוף. גם לי זה נשמע קצת מוזר, אבל ככה הרגשתי. פתאום לא הרגשתי כאבים, לא ישיבה, לא נשימות. רק שהראש שלי מרחף. מבחינתי, נחשפתי לעוד צד של העולם ואני יכול לקחת מזה מה שטוב לי. אני מתכוון להתנסות עוד, אולי ויפאסנה, זה עוד פחד שהייתי רוצה לבדוק. עוד התמודדות עם הלב.

ת"ש

הודו כל כך שונה, וזה יוצר מלא רגעים מצחיקים. יש להם קטע כזה עם דלתות שאפשר לנעול מבפנים ומבחוץ. שתיים בלילה, אני קם לשירותים, שמעתי רעשים אבל התעלמתי. אני בא לצאת וקולט שנעלו אותי מבחוץ. עכשיו – לילה, אין לי את מי להעיר, מה אני עושה? הסתכלתי סביבי וראיתי עוד דלת. פתחתי אותה ונפלתי ישר לתוך מיטה עם בן אדם ישן. עברתי אותו איכשהו ויצאתי החוצה.

פעם אחרת ישנתי בהום־סטיי אצל זוג הודי חמוד ממש. הם הכירו באוניברסיטה, והאישה נאלצה לברוח מהבית כדי שלא יחתנו אותה בשידוך כמו רוב הנישואין פה, שהם לא נישואי אהבה אלא על פי קאסטות, מעמדות. שאלתי אותם איך אפשר להגיע לשחות בנהר. לא הצלחתי להבין את ההסבר, והם הציעו שהאבא המבוגר, שלא מדבר מילה אנגלית, יסיע אותי לשם על האופנוע שלו.

יצאתי החוצה עם משקפת ובגד ים וסימנתי לו שאני תכף חוזר. כשחזרתי לא מצאתי את המשקפת. חיפשתי וחיפשתי, ואז הרמתי את הראש ואני קולט אותו יושב על האופנוע, מוכן לנסיעה, והמשקפת על העיניים שלו. כשהגענו לנהר הוא הוריד את החצאית, שהיא הלבוש המסורתי שלהם, וחשבתי שהוא בטח הולך להיכנס למים עם תחתונים או בגד ים. במקום זה הוא פשוט החליף לחצאית קצרה יותר, ונכנס למים. זה הזכיר לי את הסצנות מהמומינים, שהם מתלבשים רק לפני שהם שוחים.

עתיד

לדעתי אין גיל לטיול הגדול. כמובן שזה הסתדר לי טוב כי אני רווק וכי חסכתי הרבה שנים, אבל אני מקווה שבעתיד גם אני ובת הזוג שלי נחלום ונגשים ונטייל יחד בטיולים כאלה. גם עם הילדים, בחופש הגדול, בקרוון בניו־זילנד. אני מנסה להראות לעצמי שלמרות שאצלי זו עצירה יוצאת דופן, אפשר לחיות כאילו הכול אפשרי – כמו שאומרים ההודים, "סאב קוץ' מילֵגה". רק שכשהודי אומר לך את זה, אתה צריך להתכונן לכל האפשרויות – טובות ורעות כאחד.