נעם טמקין, 27
מאיפה בארץ: תל–אביב נפגשנו ב: כפר ליד קומילי, קרלה. ארז לחודש וחצי, בפעם הרביעית, טס לבד.
מסע. זאת הפעם הרביעית שלי בהודו. הייתי בן שבע כשהגעתי אליה בפעם הראשונה. אבל הפעם זה שונה, מן הסתם, כי באתי כאדם בוגר, לבד, בלי המשפחה שלי. אני פתאום זה שמחליט על הטיול, לאן ואיך. ההתנהלות של ההודים יכולה להיות מאוד שונה ממה שאנחנו רגילים במערב וזה יכול לאתגר מאוד, אבל לי היה קל יותר בהתחלה, כי הכול היה מוכר. אפילו התגעגעתי לזה. אני מרגיש בהודו סוג של בית, חוויית ילדות מוכרת. בלי להתכוון אני מוצא את עצמי חוזר על המסלול שעשינו כשהייתי ילד אבל הכול נראה לי אחרת עכשיו.
זמן. באתי לכאן קצת עם התנגדות לתפיסת הזמן של הודו – פה הכול יותר לאט, להודו יש קצב משלה. אמרתי לעצמי לפני כן – אני אבוא, אני אעשה דברים. אבל לאט־לאט הבנתי שזה לא מה שאני רוצה. אני אוהב להישאר במקומות הרבה זמן ולהכיר אנשים אחד על אחד. בעיקר מטיילים אחרים, כי בתכלס אנחנו באים מרקע דומה ועוברים חוויות דומות, וזה לפעמים יותר רלוונטי לחיים שלי.
ספונטניות. אני הכי אוהב את התחושה שאפשר להשיג יותר מאשר בישראל – אם אתה רוצה להגיע למקום שנמצא אלף ק"מ ממך, אתה יכול. זה לא כזה עניין בהודו. אני מרגיש קלות כזאת וזה בא לי טוב, ובמיוחד עכשיו הייתי צריך את הקלילות הזאת. בארץ הגעתי למסקנה שאני לא עושה מספיק דברים שאני אוהב, או בדרך שאני אוהב. זה לא בהכרח מה שאני עושה, זה איך. הודו מאפשרת לך לעשות דברים בדרך שלך. אני משנה תוכניות ממש מהר והולך עם מה שקורה. בטיול כל הזמן קורים דברים, חלקם מבאסים.
לבד. הלבד הוא קשה במיוחד. כשאני מגיע למקום חדש לוקח לי זמן להתאפס. בהתחלה אני רוצה לחזור הביתה, אבל אחרי יומיים דברים מסתדרים. אתה נכנס לסרט, לסיפור שאתה בונה לעצמך כשאתה מטייל, ואתה יודע שבסוף זה נגמר. זו תקופה וזה עובר.
מוזיקה. אני מוזיקאי, ואני מסתובב פה עם מיקרופון איכותי ומקליט אנשים וצלילים. מצאתי את עצמי מתעניין בעיקר בהתרחשות הדתית, כי האמונה מושרשת פה בכל אחד בצורה כלשהי וכל התרחשות כזו מלווה תמיד במוזיקה. עלייה לרגל, פסטיבלים, אנשים ברחוב. פה לא צריך יותר מדי אישורים, אני רוצה להקליט ואני פשוט הולך ועושה את זה. כשאהיה בארץ אסמפל את מה שהקלטתי יחד עם מוזיקה אלקטרונית ואצור דרך המוזיקה את חוויית הטיול שלי.
