בעיצומו של יום ירושלים פרסם מבקר המדינה דו"ח עגום למדי על מצבה של בירת ישראל. אפשר לתמוה על הבחירה של המבקר לפרסם את הדו"ח דווקא בתאריך חגיגי זה, אולם הנתונים בהחלט מדאיגים.
אחד הסימנים הבולטים למצב הבעייתי של ירושלים הוא התלות הגדולה שלה בהנשמות ממשלתיות, ואי־הצלחתה לבסס מספיק מקורות עצמאיים משלה. שיעור ההכנסות העצמאיות של ירושלים מסך התקציב עמד בשנת 2007 על 84%. מאז הוא ירד שנה אחר שנה, עד ל־71% בלבד בשנת 2016. כדי לשמור על תקציב מאוזן העניקה הממשלה בשנת 2007 מענק בירה בסך 197 מיליון שקל, 6% מתקציב העירייה אז. עשור לאחר מכן, בשנת 2017, מענק הבירה עמד על 700 מיליון שקל, 13% מתקציב העירייה.
"לצד תבחינים כספיים חיוביים כמו איזון תקציבי, צמצום ניכר בשיעור הגירעון המצטבר ושיפור בשיעור גביית הארנונה", מבהיר המבקר, "ישנם גורמים המסכנים את חוסנה הכספי של העירייה, כמו מגמה של ירידה עקבית בשיעור ההכנסות העצמיות שלה – קצב ירידה ממוצע של כ־1.3% בשנה, שאם יימשך עלולה עיריית ירושלים לרדת בתוך כארבע שנים אל מתחת לסף המגדיר רשות מקומית כאיתנה".
במדינת ישראל ישנם 419 בתי מלון, ובהם 54 אלף חדרים. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה השבוע אומדן לנתוני ההכנסות והרווחיות של המלונות בארץ בשנה האחרונה. עולה מהם כי הביקוש גובר בהרבה על ההיצע – נתון שחווה בכיסו כל ישראלי או תייר מחו"ל שמגלה לדאבונו כמה יעלה לו לשכור חדר בבית מלון.
בשנת 2018 חצו הכנסות המלונות בישראל לראשונה רף של 11 מיליארד שקל, עלייה של 7% ביחס לשנה הקודמת. הרווח עמד על 2.1 מיליארד שקל, עלייה של 11% בהשוואה ל־2017, ושיעור רווחיות חריג של 19%.
אז למה לא בונים פה עוד המון בתי מלון, כדי לצנן את הביקושים ואת המחירים? מלבד הסיבות הרגילות, ובהן הרגולציה והבירוקרטיה הישראלית הידועות לשמצה, כדאי לזכור שענף המלונאות רגיש מכולם למצב הביטחוני. בשנת 2002 למשל, תקופת האינתיפאדה השנייה, שיעור הרווחיות של בתי המלון עמד על 4%, מה שאומר שבתי מלון רבים הפסידו באותה שנה ואפילו נסגרו. כדי להקים מלון בישראל, מדינה שנמצאת תמיד "ערב מבצע צבאי", מוכרחים להיות מאוד מאוד אופטימיים.
