איכה ישבה בדד. אין לה מנחם. הכאב בתוך השבר הגדול שהרעיל את המציאות שלנו ניבט מכל עבר, שורף כל חלקה. אין פינה שלא משוועת לסיוע, אין משאב שלא גויס לטובת חבישת הפצעים השונים וביצור העמדות. אולי נקודת האור היפה ביותר היא היחד שהתגלה בשבועות האחרונים. כמה כוח הוא נותן וכמה הוא הופך חמקמק כשאין בן או בת זוג לחלוק איתם את המסע. המושג ״להגן על הבית״ הופך מעורפל למי שבמשך שנים לא הצליח לבנות אותו. הפחד הופך סמיך כשבלילה את נשארת לבד בין ארבעה קירות דוממים. השאלה ״מה אשאיר אחריי״ הופכת קיומית כשאין אישה או ילד שמחכים לסיום הקרבות. איכה ישבה בדד. אין לה מנחם.
העורף החזק שלנו מורכב מפסיפס עשיר מאוד ובכל רגע נעשים ניסיונות הרואיים לתת מזור לכל לב דואב. האם הדואגת לבן בחזית, האיש האהוב שהשאיר אישה הרה בבית או הילד המתגאה בדרגות שעל כתפי אביו – לכל אחד סבך הפחדים והתקוות שלו, וגם לרווקים יש יקום שלם של שאלות מורכבות והתמודדויות ייחודיות.
קבוצת הוואטסאפ ״נעבור את זה ביחד״ שהקימה רחלי הומינר מאתר "הבאר" היא מעין שמורת טבע שבה פנויים ופנויות מכל המגזרים יכולים לפרוק את אשר על ליבם. בהודעה קצרה שאלתי את הנוכחים שם איזו התמודדות הם פוגשים ועל מה הם היו רוצים לקרוא בכתבה שתעסוק ברווקות במלחמה. בתוך דקות הוצפתי בהודעות, בפרטי ובקבוצה, והלב הוצף גם הוא (חלק מההודעות משובצות במהלך הכתבה, כמובן באופן אנונימי). ההפתעה הראשונה הייתה מספר הגברים ששיתפו בקשיים ובצורך בתשובות. בעולם הדייטים בשגרה רגילים להגיד שאין פרטנר, רק נשים מניעות את העסק, אך לא כך בשעת חירום. התגובה שהשתחלה כמעט לכל הודעה הייתה תחושה עמומה שבכלל אין ממש על מה להתלונן, זה אולי אפילו מעט אגואיסטי ובכלל, יש צרות גדולות יותר שצריך להתעסק בהן.
שירת מלאך: "רובם המוחלט של החיילים אומנם יימצא בסכנה אבל רובם לא ימותו. וכמו שהם עוברים חוויות מאוד קשות הם גם חווים כמיהה יותר גדולה לקשר, לזוגיות ולמיקוד – ואת זה אני שומעת הרבה״
״אני ממש מזדהה עם התחושה שיש סימן שאלה על הלגיטימציה, אני גם מצאתי את עצמי בימים הראשונים חושבת שאני האחרונה בסדר העדיפויות״, אומרת עדי ינון, יזמת חברתית ומנחת קבוצות. ינון, שבעצמה רווקה, הבחינה בכאב כבר בימים הראשונים במצוקה של אוכלוסייה כמעט שקופה והקימה קו חם למילואימניקים ומילואימניקיות רווקים ורווקות. ״רווקים, דווקא בשעה הזאת, מוצאים את עצמם כנותני השירות הגדולים ביותר. הרווקות, בגלל הניידות והזמינות היחסית שלהן הן הראשונות שהתגייסו לתפעל את העורף. זה אומנם גם גורם חוסן, אבל אחרי שהן עוזרות לכל העולם, בסוף היום – וזה האבסורד והפער – הן מוצאות את עצמן חוזרות לבית ריק. מהר מאוד הבנתי שאם לא אתמוך בעצמי גם כרווקה וגם כ'נותנת שירות' – העסק יקרוס.
הרבה מהמאמץ המלחמתי הלך לחיילים ולנשות המילואים בעורף, זה מדהים ונצרך ועכשיו השלב גם לראות את הקהילה האזרחית הרחבה, לרבות הרווקים. בעצם כולנו מתמודדים״.
"הבדידות, א־לוהים, הבדידות.
כולן עסוקות בילדים. כולן גיבורות. אז אני הולכת לשבעה ולהלוויה, עוזרת איפה שצריך אבל חוזרת לבית ריק. לישון לבד בפחד או בעצב"
ינון גרה בקיבוץ חולתה בצפון. ״עזבתי את ירושלים אחרי שנים, אני היום חלק מקהילה מאוד הטרוגנית – משפחות, מבוגרים, צעירים וגם סינגלים. כמו כל עם ישראל היינו בבית הכנסת בשמחת תורה כשהכול התהפך. איך שיצאה שבת נפתחה קבוצת חמ״ל של תמיכה בנשים שהבעלים שלהן גויסו והן נשארו לבד עם הילדים. הלב והאנרגיה הופנו לשם, ורק מאוחר יותר קלטתי שהלילה אני הולכת לישון לבד בדירה שלי ואני מתה מפחד, ולא ידעתי מה לעשות עם זה. ממש נהיה לי גוש בחזה כי גם אני לבד וגם אני מפחדת. אחרי כמה ימים דיברתי עם חברה שאמרה לי, תקשיבי, שלושה ימים אף אחד לא שאל אותי מה שלומי. קלטתי שיש כאן אוכלוסייה שלמה מתחת לרדאר – גם בעורף וגם בחזית״.
אומנם לא פינו באופן רשמי את קיבוץ חולתה אבל ינון הרגישה שהיא מעדיפה להתרחק מהגבול. ״החלטתי שלא משנה מה, אני לא ישנה לבד״. בהתחלה חברה ישנה איתה ואז היא התפנתה לאחותה הנשואה הטרייה בחיפה. ״אחרי שכל היום התעסקתי עם מפונים בלילה חזרתי לישון איתה וקמנו יחד. זו הייתה חוויה מצד אחד סוריאליסטית ומצד שני מאוד מחבקת, כמו רחם עוטף ומחיה. בהמשך עברנו להורים בירושלים וגם זה היה מאוד משמעותי, ישבנו צפופים, שרנו והתכנסנו. המקום של הפחד הקיומי אפשר לנו להיות ביחד, להיתמך. לראשונה נשמתי בשבת הזאת. כרגע אני כאן, כל יום אני עוברת לחדר אחר כי מגיעים אחים ואחיינים. נפתח לי מקום מאוד עמוק לנקודה הכי בסיסית ומזינה, כמובן שיש גם אתגרים ומורכבויות, בסוף זו גם סיטואציה די הזויה.
״בין כל המעברים האלה שמעתי לא מעט את החברים המגויסים שלי ואיכשהו נדלק לי איזה ניצוץ. אמרתי לעצמי שיש מלא מילואימניקים שמרגישים בודדים ומלא נשים בעורף שרוצות לתרום ולעזור וגם הן מרגישות לבד. אז החלטתי להעלות פוסט, אני אגיד בכנות שכתבתי אותו קצת בצחוק. הנושא שלו היה חיבורים. לא ידעתי לאן זה הולך בדיוק, רציתי לחבר בין גברים לנשים, בין העורף לחזית, בין אנשים, אבל לא בצורה טיפולית. אז כתבתי קליל כזה, קו סיוע למילואימניקים רווקים שיינתן על ידי מאגר של רווקות שהוכשר בידי המטה הארצי לאהבה – באמת חצי בחיוך״.
"אני מרגיש שאין עם מי לשתף, התחלתי קשר חדש ובדיוק גויסתי והיא נפרדה ממני כי לא מצליחים להיפגש ולדבר. אני שבור לגמרי. היום בשמירה הייתי במקום שקיוויתי שתבוא איזה חוליית מחבלים ותסיים ת'עסק… כולם מדברים על שמירה על הבית ומרגיש שאין לי על מה לשמור… המשפחות של החיילים באות לבקר בעמדות ואז אני צריך להתרחק קצת כדי לא להפריע"
תוך פחות משעה קיבלה ינון מבול של תגובות מכל המגזרים, ובגילים שונים – מגיל 25 עד 40, ממתנדבות ומבחורים ששאלו אם זה אמיתי ורלוונטי. היו גם אנשים שביקשו לרשום את החברים שלהם מהפלוגה. ״הבנתי שיש צורך אמיתי אז גם דייקתי את הדברים, ועשיתי את זה בצורה שוויונית למילואימניקים ומילואימניקיות, הבהרתי שזה לא פרויקט שידוכים אלא חיבורים ושהמטרה היא לתת תמיכה״.
ינון הבינה שהיא לא תוכל להחזיק את זה לבד וצירפה אליה חברה, עדי אריה. ״כבר נעשו עשרות חיבורים, הנשים יוצרות קשר כדי לא להעמיס על הלוחמים והמסר המרכזי הוא שאני כאן למה שצריך. ו־וואלה זה עובד טוב, יש תגובות טובות – ׳וואו זה מדהים, ממש עזר לי לפרוק׳, או מישהו בן 38 שסיפר שהוא מוצב בצפון וביום שישי, כשכל הנשים שלחו פרחים לבעלים שלהן הוא עמד שם נבוך. הרבה אמרו כמה זה נותן להם מרווח נשימה, עצם הידיעה שיש מישהו שקשוב לך עוזרת. לא לכולם מתאים לדבר עם קב״ן או לשתף חבר מהבית, והאפשרות להיתמך ולתמוך נותנת הרבה כוח״.
הפחד הופך סמיך כשבלילה את נשארת לבד בין ארבעה קירות דוממים. השאלה ״מה אשאיר אחריי״ הופכת קיומית כשאין אישה או ילד שמחכים לסיום הקרבות. איכה ישבה בדד
העובדה שלא מדובר בפרויקט היכרויות מפחיתה הרבה מהלחץ. לוחם לא מרגיש שהוא צריך לתחזק עכשיו קשר בשלט רחוק או לחזר אחרי מישהי, פשוט לא להיות לבד. ״ההנחיה שלנו היא שאת משדרת שאת כאן ואין שום ציפייה מהצד השני. אם הוא יהיה פנוי וירצה אז הוא יפנה וגם כמובן שהפוך, מה שמתאים לך וביכולת שלך. זו התערבות מאוד רכה, הצעה לתקשורת אבל בצורה רכה ונעימה״.
לא רק המילואימניקים נושאים בדידות, גם נשים וגברים בעורף. את חושבת להרחיב את הפרויקט לשם?
״ברגע שראיתי את הצורך ואת כמות הפניות, הרמתי טלפון לרחלי הומינר, שכל עולמה וליבה נתונים לרווקים, ואמרתי לה שצריך לעשות עם זה משהו. ובאמת היא הקימה קבוצות וואטסאפ שהמטרה שלהן היא פשוט שיתוף בקשיים ובחוויות. כרגע המיקוד של קו הסיוע הוא בחזית אבל אם את שואלת אותי, אני מקווה שהיוזמה תפתח פתח לחיבורים מכל מיני סוגים שלא ראינו לפני כן וגם לתעוזה מכל הכיוונים. אני מרגישה שזו שעת רצון, גם ברצון של כולנו לאהבה וחיבור, וגם שעת רצון במובן של מפגשים. הנחיתי את כל האחים שלי לשים לב לאנשים איכותיים חדשים שהם פוגשים. פתאום רואים אנשים שלא פגשתם הרבה זמן, תבדקו מה הסטטוס שלהם, יש כאן הזדמנות לחיבורים. זו ערבות הדדית – לדאוג שאף אחד לא יישאר לבד, לראות מי מהיחידה או הפלוגה נשאר רווק ואיך דואגים לו, לראות מי מהקהילה בעורף נשאר לבד, ולחשוב איך מתגייסים למענו. תמיכה בהקמת בתים זו התשובה הכי טבעית וקיומית במצב הזה״.
"יש לי מלא הכרת הטוב על מה שיש ועם זאת אני פשוט בכאב מטורף־מטורף ובכי אינסופי על המלחמה ועל כל החיים שלי. הזוי, אבל כשמראים תמונות של משפחות שהתפרקו אני בוכה וכואבת, אבל גם לא יכולה שלא לחשוב שלפחות היו להם משפחות ולפחות יש להם למה להתגעגע. על זוגות שנפרדו אני חושבת גם שזה כואב בקטע פסיכי אבל לפחות הם זכו לקשר זוגי בעולם הזה… או להשאיר אחריהם ילדים בעולם ועוד. מרגישה שכבר איבדתי תקווה"
הקו החם ששירת מלאך פתחה למענֶה על שאלות והתמודדויות של מבקשי זוגיות לא נשאר פנוי לרגע. בהתחלה, מלאך, מייעצת ומלווה מבקשי זוגיות, הציעה לענות לשאלות במשך כמה שעות אך לא הצליחה להוריד את הטלפון מהאוזן. וכשהזמן אזל והלב הוצף היא ביקשה עזרה מקולגות ופתחה, יחד עם "אלגו" ואתר "הבאר", קו חם למבקשי זוגיות (כל יום בין 22:00-20:00 בטלפון: 073־3656285).
״המאפיין המרכזי של התחלה של קשר הוא חוסר ודאות״, מלאך מסבירה את המורכבות במצב שנוצר. ״לכל כמה מפגשים אנחנו קוראים קשר אבל בהתחלה לוקח זמן עד שזה בכלל קשר. בשלב הזה יש הרבה חוסר ודאות: הוא בעניין שלי, היא רוצה, אני מתלהב וזה ימשיך או לא – אלה סימני שאלה שתמיד יהיו. וכחלק מההתפתחות של הקשר צריך להחזיק את חוסר הוודאות ולהתמסר למרות זאת. גם בשגרה זה אחד הדברים הקשים. ועכשיו, על התשתית המאוד שברירית וכמעט לא קיימת, מעמיסים כובד שאולי היא לא יכולה לעמוד בו. זה כמו רשת דייגים, שרק אם היא חזקה אפשר להעמיס עליה משקל רב אבל אם היא עדינה הכול ייקרע. אין הלימה בין העומסים הרגשיים שיש לבין הקשר שהוא כל כך בוסרי״.
על גבי הקושי הזה נכנסות עוד שאלות רבות, ״למשל מה המינונים הנכונים, כמה להתקשר ולתמוך או בכלל לשחרר ולחזור רק כשנהיה פנויים לזה. מאחר שההיכרות ראשונית אנחנו לא יודעים לסנכרן מה הצורך של הצד השני, אם זה בא לו בטוב שאני מתעניינת ואם מתאים לה שאני שולח סלפי מהמילואים״.
יש נוסחת קסם שתפתור את הסבך הזה?
״אין קסמים אבל כנות יכולה לעזור. ברגע שמכניסים כנות, אפילו יותר ממה שמתאים בשלב הזה בינינו, זה עשוי מאוד להקל על שני הצדדים. כאילו אני לוקחת איזה אשראי ואומרת, זה קשר מאוד בוסרי אבל אני נותנת לו יותר ממה שראוי לו כרגע, אחר כך זה יתאזן. למשל, להנכיח את המוזרות של הסיטואציה, להגיד, ׳זה מוזר שאנחנו מתכתבים כל יום כשבעצם אנחנו בקושי מכירים׳ או ׳איזו באסה שדילגנו על השלב של יחסינו לאן, כי אני לא יודעת בכלל איפה אתה׳. ההנכחה של התחושה שמה שקורה לא טבעי, מנרמלת את הסיטואציה. ואפילו להגיד ׳מבחינתי לשלוח לך הודעה כל יום, אני דואגת, זה נוח לך?׳.
״צריך לצאת מהתבניות הרגילות. אני חושבת שזה גם יכול מאוד לקרב. המלחמה יכולה לעזור לאנשים לצאת מהתבניות המוכרות שממלכדות אותם בדייטים, ועשויה להוציא מהם דברים אחרים ולא צפויים שאולי גם יובילו אותם לקשר. ללב יותר פתוח, למשהו יותר גמיש ופחות נוקשה, יש לזה הרבה צל אבל אפשר גם לראות אור בסיטואציה הזאת״.
"יש לי חברה שהאקס שלה נפצע וכבר יש לו חברה אחרת אבל היא עדיין מדברת איתו לראות שהוא בסדר, אבל היא גם מרגישה לא בסדר עם זה…"
אירועי הקיצון מובילים גם לתרחישים קיצוניים, ושאלות כמו האם לבקר אקס שנפצע או לנחם אחרי שנפל, גם צפות. ״אפשר להגיד שכל מה שאנחנו חווים בקטנה בחיים, עכשיו זה בעוצמה מאוד גבוהה. אז אם מישהי הייתה שומעת שאקס שלה, אפילו כבר נשוי, חולה בסרטן לא עלינו, היא הייתה דואגת ומתלבטת אם לשאול אותו מה שלומו. אלה דברים שקיימים במציאות אבל באופן מאוד מינורי, וכאן אנחנו פוגשים את זה באינטנסיביות ובמינון יותר גבוה. זה חלק מההצפה של הרגשות שלנו, שהכול הרבה יותר. יותר אנשים, יותר פצועים ונופלים, יותר מפחיד, יותר מעורר חרדה.
״גם באובדן יש מעגל שני ושלישי, שהרבה פעמים סמויים מהעין, אם למשל אף אחד בכלל לא ידע שהם יצאו. אבל בסוף, מסע החיים שלה ושלו השיקו זה לזה, ומשהו ממנו נשאר בה, באמת ככה. ועכשיו עם האובדן הזה היא מרגישה את החותם שלו בחיים שלה בעוצמה גבוהה יותר – פתאום מסתכלים מתי דיברתם לאחרונה, אם הייתה תמונה משותפת או משהו כזה. פתאום הדבר הזה שנמצא בזיכרון ומתויק איפשהו רחוק, צף בצורה חזקה יותר. אני חושבת שחוץ מזה שאנחנו רווקים או בני זוג פוטנציאליים אנחנו גם אנשים, והחלק של החברות והרעוּת, של האנושיות, האכפתיות והדאגה זה לא חלק שמשויך רק לרווקה שבנו, זה מה שהופך אותנו להיות אנשים. לכן אני ממש חושבת שהמבט על סיטואציות כאלה הוא מעבר להיותי רווקה שיצאה איתו. פגשתי בן אדם והוא עבר דרך מסלול חיי והפקיד בידי זיכרון יקר ואני מחזיקה את הזיכרון הזה בעולם בשבילו, יש לזה ערך ושליחות ואני רואה חשיבות שיכתבו או יקליטו למשפחה וייתנו להם את המתנה של הזווית שאני ראיתי בה את הבחור״.
ההפתעה הראשונה הייתה מספר הגברים ששיתפו בקשיים ובצורך בתשובות. בעולם הדייטים בשגרה רגילים להגיד שאין פרטנר, רק נשים מניעות את העסק, אך לא כך בשעת חירום
איך מתמודדים עם הפחדים, אלה הקרובים, כמו איך יוצאים לדייט כשעוד מפחדים לצאת מהבית, או רחוקים יותר, איך הגברים יחזרו מהמלחמה, אם יחזרו?
״כל העולם של חיפוש זוגיות דורש גם בשוטף להתמודד עם פחדים. חוסר ודאות ופחדים הולכים יחד עם חיפוש זוגיות. כל המנגנונים שנדרשים להם בשגרה נבחנים עכשיו. יש משהו במלחמה שמתיישבת בדיוק על אותן הנקודות של פחד וחוסר ודאות. אז כשמלחמה וחיפוש זוגיות באים יחד נדרשות אסטרטגיות חדשות. קודם כול, בשעת משבר לא חושבים על העתיד, אלה מחשבות שאין להן תכלית, שזוללות אנרגיה ואין תשובות, כי הרבה נתונים חסרים. עדיף לא לחשוב על פחדים רחוקים ולנהל את האירוע כאן ועכשיו, לראות איך אני שומרת על הכוחות שלי.
״בחיים לא הייתי במלחמה אז גם לא פגשתי את עולם מבקשי הזוגיות במלחמה אבל אני מסתכלת אל ההיסטוריה של עם ישראל, על גלגל הקיום שלנו במדינת ישראל – חטפנו מכות מאוד רציניות ויכולנו להן. אנחנו נחזור לנורמליות, הרצון לחיים חזק מכל דבר. רובם המוחלט של החיילים אומנם יימצא בסכנה אבל רובם לא ימותו. וכמו שהם עוברים חוויות מאוד קשות הם גם חווים כמיהה יותר גדולה לקשר, לזוגיות ולמיקוד – ואת זה אני שומעת הרבה. אז דווקא נוספים אנשים, כאלה שהיו בפריפריה של החיפוש, עכשיו הם בראבאק על הדבר הזה. אני בן אדם מאמין, לא יכול להיות שיש כל כך הרבה אובדנים בלי שכבר יש תכנון איך לפצות אותנו על זה. יש בתוך כל הכאוס תנועת חיים. אני מאוד סומכת על עולם מבקשי הזוגיות שימצאו את הכוחות להתאושש מהטראומה הזאת, זו לא קבוצה חלשה שזקוקה שכולם יעזרו לה. אני מרגישה זכות לעבוד עם מבקשי זוגיות בגלל כוחות החיים האלה״.
ואיך את מתייחסת לפחדים היותר מיידיים?
״המפתח הוא אולי גמישות. וגם לראות בזה הזדמנות. לצאת כרגיל זה לא אפשרי, התנועה הרגילה של החיים לא קיימת וצריך משהו יצירתי. היה חייל שקיבל ציור מילדה והיה כתוב שם ׳תודה לחיילינו האמיצים ששומרים עלינו. רק שתדעו שיש לי דודה שלא מצאה בעל. יש לה עיניים ירוקות והיא בערך בת 30. אם ידוע לכם על חייל שמחפש כלה תתקשרו לאמא שלי׳. וואו, פשוט וואו. אז צריך גמישות, גם באופן שבו הקשר נוצר, בהתכתבות, בווידאו ובזום וגם במשך הזמן שקשר נע קדימה – לבוא עם עיניים סקרניות למציאות החדשה ולא לנסות לנהל קשר כמו בעבר. כרגע הדייטים הקלאסיים לא קיימים. צריך לבוא עם התבוננות אחרת, וחישובים אחרים, לא מתי הוא התקשר ואיך – שהרבה פעמים זו משקולת בתוך קשר, ואולי זה אפילו פתח לשינוי.
״אומרים הרבה ׳עורף חזק׳, אני רואה שיש הרבה בנות שמעיזות יותר בגלל המצב, מעיזות לפנות, לכתוב לבחור מיוזמתן, יודעת על כמה שנסעו לבקר בבסיסים. וואלה יש בזה משהו מפתיע. לא להיות בעמדה של חוסר אונים, להסכים לקבל 'לא' ולא לדאוג שאנשים יחשבו שזה מוזר. זו תנועת מטוטלת שאני אוהבת ואני בעדה. גם בעורף הזה יש נשים חזקות ונשיות. הן מביאות את הרוך והאהבה שיש בהן, אלה משאבים יקרים שחיילים מאוד זקוקים להם״.
איך מכירים בתקופה כזאת, מרגיש לי מוזר כי נראה כאילו כל המדינה במילואים או במקלטים. תחושה מוזרה של איך נכנסים לאפליקציות עכשיו? איך אפשר להיות זורמים וקלילים לנוכח המצב? הרבה פחד וחרדה ובמקום הזה צריך לאזור כוחות ולנסות לצאת מהבדידות ולנסות ליצור משהו חדש. קצת קשוח… מפחידה אותי אפילו המחשבה שאולי אני אקרא פרופיל של מישהו באתר היכרויות והוא חלילה נהרג. אולי זאת רק אני.
בתוך כל הכאוס, מכל השמחות האפשריות, קפסולת העידוד הלאומית היא חתונות. כל שטח כינוס שמכבד את עצמו מוצא חתן פוטנציאלי, מייבא מהעורף כלה מחויכת ודומעת ומעמיד רב מאולתר יותר או פחות לסדר חופה וקידושין. וכמו נבואת נחמה בשידור חי כל זוג כזה לוחש באוזני כל העם: עוד יישמע. ההצהרה הברורה ביותר שאנחנו חפצי חיים וניצחון מונחת שם, ברגע היקר של ברית בין אוהבים. עד שאלה יתגשמו גם בחייהם של רווקים, רק שימו לב לתת להם חיבוק, להיות להם בית.
