כשאני נכנסת למסעדה אני מודדת את המנות כמעט תמיד רק לפי תחושות בטן ולב. האם המנה הזו חידשה לי? פתחה לי את הלב? הרעידה לי את הבטן? גרמה לי להתאהב (בה או בעצמי)? מסעדת כרמן המחישה לי את זה הכי טוב שאפשר: את רוב המילים בתפריט לא הבנתי, אבל מרק שקדים עם ענבים ובוטרגה עושה לי אושר גדול.
בכניסה למסעדה מונח סל עמוס בגטים, למקרה שמישהו בטעות התבלבל וחשב שהוא נכנס למסעדה מרוקאית. ברגע שעוברים את הבגטים העיצוב מהמם, כיסאות קטיפה בכל מיני צבעי פסטל, ושיא הנוחות. רשתות ברזל, שולחנות שיש. אבישג הצלמת (והחברה) אומרת שזו אחת המסעדות היפות שראתה, ומתלהבת מהחצר הגדולה. ושילוב של כל אלה – אסתטיקה משגעת, טוב טעם של ממש, חצר ענקית ותעודת כשרות – גורם לנו לחשוב שהולך להיות פה טוב.
הרשימה של המנות הראשונות הייתה ארוכה יחסית לשאר התפריט (14 ראשונות, ארבע עיקריות, שש מהגריל), וגם קצת מעייפת, כמו רשימה ארוכה של חומרי גלם ללא כל מילות יחס או קישור. אבל צלחנו אותה והזמנו שלוש מנות: מרק אחו בלאנקו, סלט לבבות חסה וחציל ג'וספר. מה זה ג'וספר אתם שואלים? גם אנחנו שאלנו, וענה התפריט: "גריל ג'וספר הוא שילוב אלגנטי של גריל גחלים פתוח ותנור", שיטה שנועדה לתת לבשר החציל (או לכל דבר אחר שמונח על הגריל) את ניחוח הגחלים המעושן, ומצד שני לשמור על העסיסיות שלו.
אחו בלאנקו הוא מרק ספרדי קר על בסיס שקדים. פה הוסיפו גם חלב קוקוס, שום, ענבים ובוטרגה מגורדת. זו הייתה מנה מטורפת, מיליון טעמים קטנים שמתגלים עם כל נשימה, שילוב שלא טעמתי מעודי. וכמו שהמרק היה שובה לב, כך הסלט היה מפתיע. מה כבר אפשר לצפות מסלט לבבות חסה? תתפלאו. על סך כל המרכיבים המופלאים (בוטנים, מלפפונים פריכים, אפונת גינה טרייה) פוזרו בעדינות אצות קריספיות שנטחנו לאבקה שנמסה בפה. זו הייתה תפנית מענגת. סחתיין לכל מי שלקח חלק במנות עד כה. החציל ג'וספר היה טוב, אבל לא כמו שני קודמיו, איכשהו נעלם ממנו ניחוח הגחלים המובטח וכל עניינו היה הסלט המופלא שהונח מעליו – פלפלים, בצל ופטרוזיליה טרייה.
הערב מתחיל להתקדם והמסעדה מתחילה להתמלא. אני מרימה את הראש מהצלחת ומביטה אל המטבח הפתוח. הטבחים בחולצות מכופתרות עובדים בתנועות ידיים עדינות ובריכוז, כמו רוקדים ריקוד. כמה כיף לסעוד במקום כזה.
למנות עיקריות הזמנו נתח קצבים והמבורגר. שניהם היו טובים ומספקים. הנתח הגיע עם ירקות צלויים, תפוח אדמה ירושלמי וקרם חציל מעולה. ההמבורגר היה עם כבד אווז צלוי וצ'יפס מדהים – שזוף, פרוע, לא אחיד ורך, כאילו במטבח עבדו על כל פיסה וטיפלו בה באופן פרטני.
בקינוחים חזרנו לגבהים שהתחלנו איתם, עם מוס שוקולד רך, עשיר ומופלא. אבישג חשבה שהוא לא כזה טוב, אבל היא כנראה לא מבינה כי זה היה מוס השוקולד הטוב ביותר שטעמתי מאז ההוא של קלייר דמון אי שם בפריז. שוב, כפיים למטבח. עוד קינוח היה טרטר פירות קטנים עם סורבה פסיפלורה מדויק, זרעי צ'יה וקרם מנגו. היה לו ניחוח של בושם שרק תרצו שיימשך לעד.
השולחנות צפופים זה לזה. מימין ומשמאל אני שומעת נשים שמספרות לבני זוגן כמה טעים וכמה נפלא פה, ואילו טעמים מיוחדים יש כאן. אני לוגמת שלוק יין אחרון ומבינה שככל הנראה, לכולן סביבי נפתח הלב הערב.
