ההתחלה.
"חודש לפני שסיימתי את השירות הלאומי, לא היה לי מושג מה אני הולכת לעשות, חברה התקשרה אליי והציעה לי לטוס איתה לשליחות בארה"ב ופשוט זרמתי. כך, כמעט ללא הכנה מצאתי את עצמי גרה שנה בבוסטון. שם הרגשתי שנפקחו לי העיניים. בכל הזדמנות יצאתי לטייל: מוזיאונים, נופים וכל מה שהיה למקום להציע וכמובן אינסוף בגדים ונעליים. כשחזרתי לארץ נרשמתי ללימודי עיצוב תעשייתי באריאל".
הודו.
"אחרי הלימודים טסתי להודו. שנייה אחרי שנחתּי שם, ידעתי שהגעתי למקום מושלם ומיוחד. הודו מלאה בחיים, באנרגיות טובות, אנשים מחייכים מכל עבר, ויש אומנות בכל מקום: אומנות רחוב, אומנות אוכל, אומנות הציור, וכמובן: אומנות התפירה. ביום שהגעתי הצטרפתי לסיור במפעל תפירה ידוע באזור, לקחתי את המחברת שלי והתחלתי לעשות סקיצות של מה שאני רוצה לתפור. ביליתי במפעל שעות על גבי שעות, זה היה כמו חנות ממתקים שכל האפשרויות לפניי. התיידדתי עם המנהל, ועם עובדי הצוות, ומשם התחלתי לייצר לראשונה את הדגמים שרציתי וחלמתי ליצור.
החוויה במפעל הייתה מאוד אותנטית, הפסקות צ'אי מסאלה, ישיבה על הרצפה בהפסקות הצהריים, הבנות שלבושות בסארי שלהן עם התכשיטים המיוחדים וכל השפע של צבעים בעיניים. הרגשתי שאני מקבלת הצצה לחיים ההודיים.
עם הזמן התחלתי לייצר בכמות יותר גדולה, אפילו שעבודה עם ספקים הודים היא מעט מאתגרת, ודאי לבחורה צעירה, אבל די מהר הם הבינו שאני לא מתכוונת להתפשר או לקבל עבודה לא מושלמת. את ההפקה הראשונה עשיתי בהודו, ואני הייתי הדוגמנית. פתאום מצאתי את עצמי בירידים, במשלוחים, במכירות וההרגשה הייתה הכי טבעית בעולם".
היום.
אחרי שחזרתי לא רציתי לטוס באופן קבוע להודו והבנתי שאני רוצה לעבור לייצור ישראלי. נחלת בנימין ואני הפכנו להיות החברים הכי טובים והתחלתי לגלות את עולם הבדים בישראל.
ייצרתי קולקציה של שמלות לכבוד שבועות ותוך שלושה ימים כל המלאי אזל. שלחתי את הדגם שהכי אהבו לייצור כפול בפעם השנייה, וכשגם השמלות האלה כמעט נגמרו, הוצאתי את הנגלה השלישית.
אפשר לומר שתמיד ידעתי שאהיה בעלת עסק. אני כל כך נהנית מתהליך העיצוב, מלקרוא את השטח, מה מבוקש ומה לא, ואני מאוד נהנית מהמפגש עם הלקוחות המהממות שלי. אני מקבלת טונות של אהבה. לפעמים, לפני השינה, אני קולטת שיש לי עסק עובד ומצליח. אני יודעת שזה ממש לא מובן מאליו. ואני באמת אסירת תודה".
