הצירוף "מסעדת שף" ו"דרום הארץ" הוא כמעט אוקסימורון. ההיצע הדל מרגע שעוברים את גדרה מלמד כי לרוב יהיה מדובר במסעדה בתוך מלון. כבר סקרנו כאן בהרחבה את מסעדת "ערמונים" מגבעת־יואב (שמתארחת במלון "דרים איילנד") וכעת שמנו פעמינו אל הדרום העמוק – מצפה רמון ומסעדת "רוזמרין" ששוכנת ב"בראשית". בניגוד למסעדות המלון התל־אביביות, כמו למשל אלו שרחוב הירקון משופע בהן אשר עומדות בזכות עצמן, כאן זוהי מסעדה שלפני הכול משרתת את אורחי המלון, אך בהחלט פתוחה גם לקבל סועדים מבחוץ בהזמנת מקום מראש.
בדיוק כמו אחותה הבכורה והצפונית, "יערות הכרמל", גם רוזמרין משלבת באופן מוצלח בין החיבה הישראלית לבופה אכול־כפי־יכולתך לארוחת א־לה קארט יוקרתית. המנות הראשונות מוגשות כמזנון עשיר ומגוון שכמעט כל מנה בו פוגעת בול. לדוגמה מבחר סלטים לפי המפתח המוכר של עלה ייחודי (מנגולד פינת תרד), פרי עונתי (תות/אפרסק/תאנה) וירק מתחכם (שעתו היפה של הקישוא המגולף). יש גם כוסות אישיות כגון סביצ'ה דג או קרפצ'ו סלק ופינגר פוד דוגמת ברוסקטה עם סלט ביצים, תפוחי אדמה ושמיר. הכול מוקפד ואסתטי ומזמין, ובהחלט עומד במבחן הטעם והביצוע. מרקים עם תוספות כיפיות ועמדת לחמים טריים שנאפו במקום, מלווים בממרחים משודרגים מסוגת האיולי־פסטו וסקורדיליה. יציאה מוזרה נרשמה בדמות סוכריות "חמאה", כלומר ריבועי מרגרינה עטופים בנייר פרגמנט דמוי עיתון. מישהו כנראה לא קיבל את העדכון שאנחנו ב־2023 ומרגרינה כבר מזמן איננה חומר גלם לגיטימי.
אחרי שווידאנו שאף מגש לא חמק מעינינו, המלצר ביקש שנבחר מנה מתוך תפריט העיקריות. הוא היה אחד המלצרים החמודים ביותר שאי פעם פגשנו. מצחיק ומתעניין, אדיב וחכם. עד מהרה גלשנו איתו לשיחה והוא סיפר כי בדיוק כמוהו, רוב הצוות הם צעירים אחרי שחרור שביקשו להעביר את תקופת המלצרות שלהם באווירה קצת אחרת. הם לנים במגורים משותפים במצפה (מטעם המלון כמובן) ונהנים מהווי קומוניאלי ורוח מדברית.
מאגף הבשר ניסינו את "סטייק האנטרקוט מפרה שמנה" (תהיתי אם הפרה יותר מוחמאת או נעלבת). הנתח היה איכותי ועסיסי ויספק כל קרניבור וגם מידת העשייה תוזמנה היטב. הוא הוגש ברוטב יין ובצלצלי שאלוט מזוגגים, לצידו קרם תפוחי אדמה וכמה פרחי ברוקולי מאודים. בסך הכול מוצלח. הלכנו גם על דג – פילה מוסר ים שנצלה על הפלנצ'ה. הוא הוגש עם טורטליני מעל קרם פלפלים מותססים וזה נראה מצוין כשהגיע לשולחן אבל אכזב כשנגסנו בו. הדג היה יבש וחסר טעם ואותו תיאור אפשר להעניק גם לפסטה במילוי קרם תפוחי אדמה וחרדל.
הצלע הצמחונית התלבטה בין סיח קבב מבשר רידיפיין לניוקי ספינוצ'ה ובסוף הלכה על הפחמימה האיטלקית. המנה צולחתה היטב עם עיגולי ניוקי ברוטב תרד־בזיליקום על בסיס שמנת סויה מנוקדים בחתיכות ארטישוק, עגבניות לחות, עלי בזיליקום ותרד, זיתי קלמטה וצ'יפס ארטישוק ממעל. הרוטב היה מצוין – פסטואי עדין ולא משתלט במרקם קרמי עוטף; הניוקי עצמו לא יותר מסביר (געגועיי לניוקי העננים של נינה ביאנכה).
בגזרת הקינוחים מצאנו שלושה קבועים (סורבה, סלט פירות וסופלה שוקולד) ושלושה מתחלפים. הלכנו על הקלאסיקה של הסופלה שהייתה בדיוק כל מה שסופלה טוב אמור להיות: שכבה דקה של קראסט שתחתיה מסתתר מפל של שוקולד חם ונוזלי. מהספיישלים דגמנו קדאיף עם גלידת ערק־פיסטוק וקרם חלווה שנע בין בינוני לגרוע (שערות לא מגובשות וקשות מדי, קרם מפוספס לחלוטין שכמו נוצר בקונדיטוריה משנות השמונים עם טעם לוואי של אפיכל). סלט הפירות הגנרי הכיל קוביות תפוח עץ באדום וירוק, אפרסמון וענבים. המרק הכתמתם שבו הוא הוגש קצת הציל את האירוע אבל בסך הכול יכולנו לחתוך את הפירות הסטנדרטיים האלו גם בבית, תודה.
"רוזמרין" מציעה ארוחה עתירת מזון ומנות לא אחידות ברמתן, כולל כאלו שלא מצליחות לעבור את הרף המתבקש עבור מסעדת שף. עם מחיר קבוע מראש (280 שקל לסועד), ולא זול בכלל, היא פונה בעיקר לקהל שבוי בלב המדבר.
