13 שנים לאחר שהצמד שהוביל את ההיפ־הופ הישראלי התפרק בקול רעש גדול, בשבוע שעבר השיקו סאבלימינל והצל שיר חדש, Vatos Locos (ידיים באוויר), לרגל מופע האיחוד שלהם בהיכל מנורה במוצ"ש וביום הראשון. המופע והשיר מציינים 20 שנה לצאת האלבום הראשון והמצליח של השניים, "האור והצל". אך באופן אירוני, דווקא השיר החדש מסמן באופן ברור שעם כל ההערכה לראפרים שהביאו לישראל את הסאונד הכי טוב מאמריקה של שנות ה־2000, לא הרבה השתנה אצלם מאז.
כדי להבין את משמעותו של השיר החדש, צריך לחזור אחורה: בתחילת דרכו של ההיפ־הופ הישראלי התייחסו אליו קצת כמו לבדיחה. להיט הראפ הראשון היה הפרודיה "האשם תמיד" של יאיר ניצני ב־1986, שהופק כחלק מתוכנית ההומור "מה יש" בגלגלצ. חלוץ נוסף היה אייל פרידמן, או בכינויו קוואמי דה־לה־פוקס. ב־1995, כחייל בגלגלצ, הקליט פרידמן ג'ינגל לרגל ביקור להקת ההיפ־הופ "הביסטי בויז" בישראל, ובן־לילה צבר הג'ינגל תאוצה ושודר גם הרבה אחרי. זה היה אולי השיר הראשון שגרם להיפ־הופ להישמע טוב בעברית.
השלב הרציני הבא בהתפתחות הסצנה הישראלית הגיע עם הופעתה של הלהקה שב"ק ס', שהתחילה בכלל בתור להקת הרוק Floating Fat Man. אחריהם הגיעו הדג נחש ובמקביל גם סאבלימינל והצל.
סאבלימינל, או קובי שמעוני, הגיח לחיינו ב־2001 עם אלבומו הראשון, "האור מציון", שזכה לתואר אלבום זהב כאשר מכר מעל 30 אלף עותקים. שנה לאחר מכן הוא התאחד עם יואב אליאסי, הצל, ויחד הם הוציאו את "האור והצל". האלבום מכר מעל 80 אלף עותקים וזכה למעמד אלבום פלטינה כפול. בעקבות הצלחתם הקימו השניים את חברת תקליטים "משפחת תאקט – אדריכלי היפ־הופ ישראלי", שרק משמה אפשר להבין כמה הם היו מודעים לתפקידם ההיסטורי.
ההצלחה הראשונית הייתה גדולה, אך בכל זאת משהו בצמד התחיל לדעוך עוד לפני שהוא פורק באופן סופי. הפרידה המסוכסכת והמתוקשרת ב־2009 סימנה את קץ הגל הראשון של ההיפ־הופ במיינסטרים הישראלי ופינתה את הדרך לימי הביניים של הז'אנר.
הגל השני פרץ בין 2015־2017, ובמרכזו עמדו בעיקר שני שירים: "גם זה יעבור" (2015) של טונה, ו"כל הזמן הזה" (2017) של רביד פלוטניק, אז נצ'י־נצ', שהפך לשיר הראפ הראשון שזכה במקום הראשון במצעד השנתי של גלגלצ. מאז, הראפ חיזק את מעמדו כל כך עד שנראה שהוא אחד השליטים הבולטים במיינסטרים המוזיקלי בישראל. אפילו עומר אדם בשירו החדש "אני" הופך לראפר, לא רק בחריזת המילים, אלא גם בתוכן.
אחד השינויים המרכזיים שהתרחשו בין הגל הראשון בשנות האלפיים לזה הנוכחי, קשור בתכנים שבהם עוסקים האמנים. הראפרים בשנים האחרונות – מטונה ב"סהרה", דרך "קורבן" של רביד פלוטניק ועד "אין אותי" של הראפרית אקו – חושפים בכנות רגשות וחולשות שלהם עצמם, בניגוד לסטריאוטיפ הישן של ראפ כגנגסטרי וקשוח. את הסטריאוטיפ הזה ניתן למצוא יותר בלהיטי ההיפ־הופ שהיו כאן בגל הראשון, שהפגינו בעיקר כוח ורברבנות, כמו אצל סאבלימינל והצל בתקופת "אני האור מציון ואין לי מחירון" וגם אצל שב"ק ס'. נכון, גם היום אפשר למצוא שירי אגו, אבל קשה לומר שהם שולטים כמו בגל הראשון. וכשבוחנים את "אני" של עומר אדם, שחושף באופן כן את כל מה שעבר עליו השנה, נגלה שם במפורש את השיח הכן והרגיש שהכניס הגל השני של ההיפ־הופ למוזיקה בישראל.
ובחזרה לסאבלימינל והצל: Vatos Locos הוא סלנג בספרדית שמשמעותו "חבר'ה משוגעים", והשיר מתאר כנופיות פשע לטיניות ברחבי אמריקה, וסימן אמיתי בעולם הפשע. ואכן, השיר החדש מתאים כמו כפפה ליד לקריירה המוזיקלית של השניים, שלאורך השנים חיקתה לא רק את הסאונד האמריקני אלא גם את התדמית הגנסטרית. הבעיה היא שבשנת 2023 כבר לא עושים ככה היפ־הופ ישראלי. כמו שהכריז טונה, "רגיש זה גנגסטר".
הצמד אומנם פתח מופע נוסף לאחר שנמכרו כל הכרטיסים לראשון, אבל קשה להאמין שמדובר בחידוש קריירה או בחזרה אמיתית לתודעה המוזיקלית הישראלית. בסוף, נראה שמדובר יותר במופע נוסטלגיה לילדי שנות התשעים, שתוך כדי שירה אולי ישאלו את עצמם, "אלה באמת המילים ששרנו בטירוף כשהיינו ילדים?"
