מסעדת החושך היחידה בארץ, "בלקאאוט" היא אחת מתוך 14 מסעדות דומות שקיימות בעולם כולו. היא שוכנת במרכז "נא לגעת", עמותה ללא מטרות רווח, שהוקמה על ידי 11 חברים בעלי תסמונת "אשר", שהלוקים בה סובלים מחירשות ועיוורון כך שהדרך היחידה לתקשר איתם היא באמצעות מגע. כל המלצרים בה הם עיוורים או חירשים או גם וגם. כדי שהם יוכלו לנוע בחופשיות, מקומות הישיבה במסעדה קבועים והארוחות מוגשות בשני מושבים בלבד: 18:30 לארוחה קלאסית של עיקרית וקינוח לכל סועד או ארוחת הפרימיום בשעה 21:00, שכוללת גם מנה ראשונה. אנחנו נכנסים למתחם בחשש מהול בסקרנות, ולפני שמתחילים המארח מושיב אותנו ברחבת הכניסה, מגיש לנו את התפריטים כדי שנבחר את המנות שנאכל בהמשך ומציע לנו אפריטיף ורדרד עם פירות יער וצלחת פיצוחים. זה יהיה המזון האחרון שנביט בו בזמן הקרוב.
לאחר שכל הסועדים – ארבעים במספר – הגיעו, המארח מכנס את כולנו בפתח המסעדה, פותח בהסבר קצר על מה שעתיד להתרחש ועונה על שאלותינו.
שימו לב שהחוויה המיוחדת הזו מצריכה יכולת לשבת בחלל חשוך לחלוטין ולהיות תלויים באחרים (כולל מגע פיזי) כדי להיכנס ולצאת אליו, כך שייתכן שאינה מתאימה לכל אחד. לפני הכניסה המארח מקריא את שמות האורחים והם מתבקשים לשים ידיים אחד על כתפי השני (כמו רכבת של ילדים) ואז בחושך מוחלט המלצר מכניס אותם לחלל השחור ומושיב כל סועד במקומו. אנחנו זכינו לשולחן קטן וזוגי אבל הישיבה במסעדה נעשית גם סביב שולחנות משותפים, כך שאולי תחלקו שולחן עם זרים גמורים, לטוב ולרע.
אפשר לבחור בין ארוחת דג לארוחה צמחונית. בחרנו בדג. פתחנו עם כוס יין לבן (שרדונה ירדן של יקבי הגולן) וכוס קלאסיקו אדום של יקב פלאם. כשהמלצר חזר עם שתי הכוסות בידו הוא נשא חידה: כיצד תבדילו בין שני סוגי היין? לאחר ניסיונות רחרוח הבנו שהתשובה היא כמובן הטמפרטורה השונה שהם מוגשים בה.
אבל האתגר האמיתי היה כשרצינו לשתות מים. כלומר למזוג אותם. מעבר להבנה היכן הקנקן ממוקם על השולחן, להצליח למזוג לכוס בלי לשפוך מסביב חצי מהתכולה היה משימה לא פשוטה, וזה עוד כשאף אחד לא מסתכל עלייך.
פתחנו בפטריות ממולאות בגבינת מנצ'גו, בצל, עגבניות ופטרוזיליה, שהוגשו על מצע נבטי חמניות, עגבניות ובוטנים. הן היו עסיסיות וחביבות. קבב הדגים בשמן ארומטי של למון גראס ועשבי תיבול היה חרפרף, ועד שמצאנו את היוגורט שליווה אותו (מתובל בלימונים כבושים) וצינן את האירוע שהתחולל בפה, נרשמו כמה רגעים לא קלים.
לאט־לאט התחלנו להתרגל למצב המשונה, על אף שהחושך עצמו הוא מוחלט ואליו לא מתרגלים בשום שלב. מאחר שקשה מאוד לאכול עם סכין ומזלג, הרוב פשוט נשברים ועוברים לאכול עם הידיים (הי, גם ככה אף אחד לא רואה). המלצרים כמובן מודעים לכך ואחרי כל מנה מחולקים גם מגבונים אישיים.
אני אדם שאוכל עם העיניים והיה בהחלט מוזר ומעניין לפגוש טעמים ומרקמים לראשונה על הלשון ולנסות לנחש מי ומה. לא רק חוש הטעם מאותגר ומועצם, פתאום את מודעת לכל צליל שנשמע במקום וגם יכולה בקלות לצותת לשיחות השכנים שלך. במקרה שלנו התיישבה לידנו קבוצה גדולה שעברה פעילות גיבוש בעבודה. הקבוצה הייתה קולנית במיוחד, ברמה שמעט השתלטה על החלל והפריעה לחוויה.
נקודה נוספת היא שכדי לשמור על רצפה נטולת חפצים ועל החושך המוחלט הסועדים מתבקשים להשאיר בלוקרים בחוץ את התיקים, כולל כמובן את הטלפון הנייד. התוצאה היא ריכוז מוחלט לא רק באוכל, אלא גם במי שיושב מולך.
המשכנו למנה שסקרנה אותנו יותר מכול – מנה בהפתעה. כן־כן. לצד הפסטות, הדגים והירק אפשר לבחור גם במנה שלא יודעים עליה מראש דבר, כך שכל ביס יהיה באמת נטול ציפיות או דעה קדומה. אז זיהינו פילה של דג שהזכיר קצת את נסיכת הנילוס אבל התגלה כאמנון, הוא בושל בסגנון אסייתי עם חלב קוקוס שהחמיא לו ואפונת שלג עדינה ששמרה על מרקם יציב. גם פילה הסלמון היה מוצלח ובשרני, קראסט החרדל נתן לו קונטרה מעניינת והגראטן שהוגש לצידו היה רך, עם סינרגיה מופלאה בין בטטה לתפוחי אדמה.
לאחר המנה העיקרית המלצר שלנו אידן התפנה לשוחח איתנו. הוא היה מארח מושלם, מקסים, לבבי ושופע הומור. אחרי שהתבדחנו על איך שחוסכים כאן על חשמל ועיצוב פנים הוא ענה בשמחה לכל שאלותינו וגם עודד אותנו לשאול אותו שאלות על חייו הפרטיים. השיחה איתו הייתה משמעותית לא פחות מהארוחה עצמה.
קינחנו עם מלבי שהתאים לאווירה היפואית, הוגש עם בוטנים, קוקוס וסירופ מי ורדים, ואילו הקינוח בהפתעה היה מיוחד ממש: קרם ערמונים עם נשיקות מרנג וחמוציות מושרות בבירה (ניחשנו רק את הערמונים והמרנג).
אין ספק שהארוחה בבלאקאאוט היא חוויה מרתקת ומעוררת מחשבה. מצד אחד חשנו מוגבלים, עצורים, כלואים בתוך עולם חסר ומלחיץ. מצד שני – במה שכן הצלחנו לגעת, נגענו במלוא מובן המילה: הטעמים היו חיים יותר, הצלילים עזים וגם האדם שישב מולנו התרכז כל־כולו בנו. כי כשלא רואים כלום, פתאום רואים כל כך הרבה.
