כתיבה עבור אמונה אלון היא "כמו נהיגה בכביש חשוך: אתה רואה רק עד לאן שהפנסים מאירים"

02 ספר שקראת פעמיים: האחרון לעת עתה הוא הרומן החדש של אליזבת סטראוט הנהדרת, "או וויליאם". אבל עם כל הכבוד לקריאת רומנים, אין טקסט שמרגש אותי, בכל קריאה חוזרת, כמו סיפורי התנ"ך וסיפורי המשנה והתלמוד. אני מתפעמת – כאילו זאת הפעם הראשונה – לא רק מהערך הסגולי של הסיפורים האלה אלא גם מן הדמויות, מן העלילה, וכמובן מן העברית היפהפייה והמדויקת. 

03 דמות שמעניקה לך השראה: פייגא הכהן, גיבורת "נפשנו חיכתה". היא הייתה אמם של שני הסבים שלי (כן, ההורים שלי היו בני דודים…) ועלתה עם בעלה מבית אמיד בהרי הקרפטים אל ירושלים הקטנה והענייה של 1902. עד שכתבתי את הספר הזה, לא ידעתי עליה כמעט כלום. לאורך שלוש שנות העבודה על הספר זכרתי את דברי הסופר א"ל דוקטורוב, שכתיבת רומן היא כמו נהיגה בלילה בכביש חשוך: אתה רואה רק עד לאן שהפנסים שלך מאירים, אבל אתה יכול לנסוע ככה כל הדרך.

04 יוצר שאהוב עלייך במיוחד: נעמי שמר. אי אפשר לתאר את חיינו כאן בלי הפסקול המילולי והמוזיקלי שהיא העניקה לנו, שכולו אהבת העם והארץ ואמונה שלמה בתהליך הגאולה. היא הפליאה למצוא את האור המאיר מתוך כל זמן וכל אירוע לאומי, ולנגן אותו בעבורנו בנביעה של נביאה.

05 עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה: עם אישי, בֶּני ז"ל. מה לא הייתי נותנת בשביל עוד כוס קפה איתו. בשביל עוד מילה, עוד מבט.  

06 עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד: עם סופרת לא־יהודייה, שיכולה לכתוב סיפורים אנושיים שלא מוטל עליהם כל המשא היהודי־ישראלי הכבד של המורשה שלנו, הגורל והייעוד. אבל רק ליום אחד.

07 מה מצחיק אותך: סבתא רבקה האהובה שלי. בשפת הדיבור שלה, אנשים לא היו "הולכים" או "נוסעים" אלא אך ורק "רצים". ובתום סעודת ליל שבת אצלה ואצל סבא, כשעמדנו לצאת, בשמונה וחצי בערב, אל ביתנו שבמרחק 25 דקות הליכה מביתם, היא הייתה מזדעקת: "למה לכם לרוץ באמצע הלילה?! תישנו כאן, הנה אני מביאה לכם פּוּג'מה".

08 עם מה את נרדמת: בצעירותי, חלמתי על הזמן שבו ילדיי יהיו גדולים ושנתי לא תופרע בידי תינוקות או מתבגרים. והנה הגיע הזמן הזה, הילדים גדלו ברוך השם, ודווקא עכשיו קורה ששנתי נודדת וקשה לי להירדם.