"רואה לך בעיניים", אלבום הבכורה של אתי אנקרי מ־1990 היה רגע מכונן במוזיקה הישראלית, אבל גם הרבה מעבר לזה. הוא כלל כמות בלתי נתפסת במונחים מקומיים של טקסטים הקוראים לשחרור האישה מכבלי הסדר הישן: רואה לך בעיניים, לוליטה, לך תתרגל איתה ועוד. כולם אגב הפכו ללהיטי ענק שכבשו מצעדים וזיכו את אנקרי בתואר "זמרת השנה".
ב"לוליטה" אנקרי יוצאת נגד הכוח הגברי השולט בעולם הבידור, תוך התייחסות אמיצה לניצול, להחפצה ולהטרדות שחוות צעירות רבות שרק רוצות להצליח. "ב"לך תתרגל איתה" היא מסרבת לכבות את הבערה המשתוללת שבה כדי לגרום לגבר שלה שמחפש אישה רגילה, להישאר. היא עושה את זה באמצעות ציניות כובשת וחיוך ממזרי, בקלילות, כאילו זה הדבר המתבקש לעשות. לא מתאים לך? שלום. כשהיא מודה בכנות שהיא בחורה פשוטה, לא איזו נסיכה מיוחסת עם אבא שחותם על צ'קים, היא נכנסת מיד ללב. ואילו בשיר הנושא היא מצביעה על הסכנה האורבת תמיד במערכות יחסים: להיעלם, לוותר על מי שאת, לא לראות את עצמך כישות עצמאית אלא רק כחלק מזוג.
את הטקסטים והמוזיקה משלימה ההגשה. בקטעי וידאו מאותה תקופה אנקרי מסתכלת ישירות למצלמה במבט חודר, לעיתים מצמית. לא משפילה מבט לרגע. כל כולה נוכחות בלתי מתפשרת שלא מנסה להתחבב. ללא חיוך של מבוכה, בלי רמז להיסוס או לחוסר ביטחון.
בהופעה בפסטיבל ערד בשנת 93' היא הייתה נינוחה להפליא, משוחררת, תיאטרלית, עלתה עם הקול במהירות וירדה בחדות כמו ברכבת הרים. אתי אנקרי שרה כמו שאישה אמיתית מתנהגת ולא כמו נשים מקטלוגים: סוערת, מתפרצת, לפעמים חצופה, אף פעם לא מתנחמדת ובטח שלא מחייכת אם לא מתאים לה.
אנקרי פרצה כמעט במקביל לפריצתה של רונית אלקבץ בקולנוע, שתיהן בעלות החזות הקלאסית של מכשפה כפי שאנו מכירים אותה מסיפורים ומסרטים: רעמת שיער שחור ונפוח, גבות עבות, פס שחור דרמטי בעיניים. אך בניגוד לאלקבץ שהלכה עם הדימוי עד הסוף לאורך הקריירה שלה ונשארה תמיד מסתורית, בלתי מפוענחת ומרתיעה, אנקרי לקחה את מראה המכשפה והעניקה לו טוויסט. היא תרגמה אותו לנוכחות נשית רגילה, טבעית, נורמלית. סמל ליצריות בריאה, לתאוות חיים, לחופש ולעצמאות. אנקרי שיחקה עם דימוי האישה המזרחית העוסקת בכישוף וב"שחוּר" וטענה אותו בעוד רבדים שהרחיבו את שדה המשמעות שלו ולמעשה נטרלו את המוזרות שלו.
כמובן היו לכך השלכות דרמטיות גם במישור החברתי. המכשפה הייתה תמיד סמל לחריגות: חריגות מגדרית, חברתית, אישיותית וחזותית. העובדה שאנקרי היא טוניסאית מוסיפה למשוואה גם את החריגות האתנית. ההצלחה שלה שנרמלה את המכשפה פרצה דרך וסללה את השביל לנשים מזרחיות רבות שהיו עד אז בשולי החברה והעשייה. המזרחית מלוד הפכה לזמרת הכל־ישראלית, סמל לרוקנרול נשי ישראלי בועט, מודל לחיקוי עבור דורות של יוצרות.
"'רואה לך בעיניים' הוא למעשה כתב עצמאות מרהיב ועוצמתי עבור נשים באשר הן, וגם התשובה לכל מי שניסה לצייר נשים מזרחיות כהיסטריות, משוגעות, מטורפות"
אני לא יודעת אם אנקרי הייתה מודעת לכל הרפרנסים הטמונים בדמותה ובמוזיקה שלה אבל זה גם לא ממש משנה. כשהיא שרה "הייתי משוטטת בין הקירות/ הייתי עושה בם צורות" אפשר ממש לדמיין אישה הכלואה בבית משוגעים, כזו שכולם רואים בה מטורפת, מי שיצאה מדעתה וחיה בתוך חלומותיה ההזויים, מנופפת בידיה במין תנועות שרק היא מבינה. אבל כשקוראים את הטקסט במלואו מתקבלת התמונה המלאה: אנקרי מזהה למעשה את המלכוד העומד בבסיס ההצעה לבית: מצד אחד חום וחוף מבטחים, מצד שני קירות שסוגרים. ההבטחה לאושר יכולה להפוך במהירות לכלא, ומכאן המדרון תלול מאוד. פתאום אנחנו מבינים את ההסבר להתנהגות המוזרה והכול הופך להגיוני. האישה הזאת לא משוגעת, היא בסך הכול רוצה לראות את עצמה בתוך הכחול. האישה הזאת היא־היא השפויה האמיתית ואפילו יותר מכך – היא אמיצה, נלחמת, אומרת את שעל ליבה, לוקחת את גורלה בידיה ויוצאת החוצה, גם אם המשמעות היא ויתור על האהבה. הנורמות של העולם הזה משוגעות, אנקרי היא הנורמלית. ההצעה לעולם מתוקן.
"רואה לך בעיניים" הוא למעשה כתב עצמאות מרהיב ועוצמתי עבור נשים באשר הן, וגם התשובה לכל מי שניסה לצייר נשים מזרחיות כהיסטריות, משוגעות, מטורפות. אנקרי סיפרה שבתקופת העבודה על האלבום הייתה בה "זעקה שרצתה להישמע". כעבור כמעט שלושים שנה, הזעקה הזאת היא פנס שעדיין מאיר לנו את הדרך.
