באתי לחלום/// מתי שביט | 41 | +1
פעם ביקשתי להיות מורה שאהיה גדול, כזה שרק נכנס לכיתה וכל התלמידים בשקט הס צמאים למוצא פיו, מעריצים, הולכים שבי אחריו, הופכים בזכותו למי שהם היום. אבי עודד אותי עוד בצעירותי שאלמד הנדסת מחשבים, מקצוע מכובד עם שכר נאה בצידו. עד היום אני מפנטז על היום שבו אופיע עם הרכב הג'אז הווירטואוזי שלי, רק חבל שהתופים כבר זמן רב מונחים בקרן זווית והסנר הבוער כבר אינו מרעיש. גם מאמן כדורסל, מתמטיקאי, נסיך בריטי (ראשון לכתר כמובן), שדרן רדיו ב"ציפורי לילה" וטייס קרב עם משקפיים עלו במחשבות, ועוד הרבה חלומות ושאיפות שבאו והלכו במהלך השנים. כולנו רוצים להיות משהו או מישהו.
בסופו של יום או לילה חלומות מתגשמים (או שלא). תמיד נרצה להאמין שאלה החלומות והשאיפות שלנו, בחירות שתלויות רק בנו, אך לעיתים אלה אחרים שחלמו בשבילנו ואנחנו רק מוציאי החלום אל הפועל, מגשימים. יש הטוענים שכל בחירה שנבחר מבוססת רגש, גם אם נעטוף אותה היטב בהיגיון טהור. האמנם ניתן להגשים רגש של הזולת?
לפעמים, בעת שהקטנה מתעוררת באמצע הלילה וזוגתי שרויה בחלומה, אני מוצא עצמי מלטף את שערה, מתבונן בעיניה העצומות ורוקם חלומות בשבילה, לא רק ללילה הקרוב, אלא לעתיד הרחוק. שתאהב אלוהים, אדם ואדמה, שיאהבו אותה, שתגדל להיות פסנתרנית מחוננת או אסטרונאוטית בחלל, סופרת מוכשרת או ראשת הממשלה השנייה, שתבנה בית ותכניס בו אורחים, שתמצא את המקום המיוחד רק לה ושלא תעיר את אבא בלילה.
וכשהשמש עולה ואני עדיין עייף (למה זוגתי שנשארה לחלום גם עייפה?), אני מבין שאלה היו החלומות שלי ובשבילי, שהרי הקטנה מאושרת לה מעוד כרובית בצלחת, מנשיקה אוהבת של אמא, מחתול שרץ ברחוב והיא אחריו, או מטיפוס מוצלח על הספה או על אבא. ועדיין, כשאני מתבונן בעיניה העצומות באמצע הלילה אני יודע שהקטנה שלי לא מפסיקה לחלום. כמו אבא.
טוס לאן שבא לך/// איתמר גור | 43 | +4
סיבת ההדחה: תכונות מעטפת. בהצלחה. כך, בהודעה לקונית, קצרה וחסרת רחמים, הודיע לי המפקד שסיימתי את תפקידי בקורס טייס ושם קץ לחלום. טייס אני כבר לא אהיה. שנה ושמונה חודשים רצתי, זחלתי, השקעתי. בשרב ובגשם, בבוץ ובאבק, נתתי את הנשמה לחיל האוויר – ומה קיבלתי בתמורה? תכונות מעטפת. ואם אתם לא מבינים מה זה אומר תרגישו בנוח, נראה לי שפשוט משהו לא הסתדר להם איתי אבל הם לא הצליחו להגדיר מה בדיוק, אז המציאו איזה מונח צבאי שנשמע ממש טוב אבל לא באמת אומר משהו. ארזתי את הקיטבג ואת החלום ונפרדתי מהחברים, מבטיח לעצמי שאני עוד אחזור, אם לא בגופי אז בזרעי אחריי. ואז נולדו הגדולים.
קודם הבכורה ואז אחיה המוצק. מהרגע הראשון לימדתי אותם כל מה שילד צריך לדעת. במסירות אין קץ שיננו מושגים כמו כוח עילוי וריחוף ואיך מבדילים בין יסעור לינשוף. תליתי בשירותים טבלה עם מפקדי חיל האוויר לדורותיהם, ובמקום דיסני צפינו יחד שוב ושוב ב"אהבה בשחקים". הילדים הכירו כל קופאי במוזיאון חיל האוויר וחיקו את יעקב טרנר אומר "חמש דקות מבאר שבע" במבטא מושלם. ואז הם גדלו.
לקראת אמצע התיכון הבכורה אותתה שהיא דווקא בענייני שירות לאומי. היה לי קשה, אבל הבנתי. העברתי את כל כובד חלומי למוצק וחיכיתי בסבלנות. כשהוא הודיע שקיבל זימון למבדקים לקראת הקורס לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. בן, כתבתי לו חגיגית, שנים של הכנות הביאו אותך לרגע הזה. אתה תהיה הטייס הראשון למשפחת גור. עלה למעלה עלה. קיבלתי בחזרה אגודל צהוב, מה שהיה מעודד מאוד כי זה כמעט 100% יותר מהתגובה הרגילה של התעלמות מההודעות שלי. הדלקתי נר והתפללתי להצלחתו.
ואז הוא חזר והודיע שהוא לא עבר את המבדק הראשון, ושהוא מקווה שאצליח להתמודד עם העניין. ביי. ככה, בהודעה לקונית וקצרה, שוב נשארתי לבד עם החלום ועם המעטפת, זאת שעולה ל־ט' וההוא שעולה ל־ד', שיום אחד עוד יעשו לאבא שלהם נחת על מגרש המסדרים בחצרים. אמן.
