שאגת אריה// אסף ליברמן | 36 | 2+
"איך קורא התרנגול?" שאלתי את הילד. הפעוט לקח שאיפה עמוקה, הטה את ראשו כלפי מעלה וזעק: "קו־קו!"
"יפה, מתוק שלי", החמאתי. "ועכשיו, איך שואג אריה?". הגוזל העלה את הידיים לצידי הראש בליווי התנועות המתאימות ונתן את כל יכולות המשחק שיש לו כדי להפגין את החיקוי הכי טוב שראיתי בחיים למופסה (שאותו הוא לא מכיר כי אמא לא מרשה מסכים). מזל שהתיאטראות מושבתים כי הסקאוטרים של "הקאמרי" עוד היו חוטפים לי את הילד אליהם.
תראו מה שסגר יכול לעשות. לפני חודש – כשההרחקה הכפויה מהגן החלה – הילד עשה טובה כשפלט איזה "מוּ" או "האו האו" עלובים. והנה 30 יום אחר כך, ובום! הוא יודע לעשות את כל חיות המשק. ובכלל, הוא קפץ ביכולות הדיבור, המשחק והריקוד. פלא.
זה לא רק ילד הפלא הפרטי שלי. חברים מספרים שמאז שהילדים שלהם בבית התרחשה איזו קפיצת גדילה מטורפת, ושעוד כמה שבועות כאלה והילדים כבר משרטטים גרפים אקספוננציאליים ואסטרטגיות יציאה. חברה אחת, עם בת גדולה יותר, אמרה לי: "ברור. תמיד שהות עם ההורים מפתחת אותם מאוד".
ואז אתה שואל את עצמך: רגע, כולם ידעו את זה? לכולם זה ברור שהדבר הכי נכון וטוב לילדים שלנו זה להיות בבית?
עכשיו תראו, אני לא יודע אם זה נכון. הכותב אינו מומחה לחינוך ילדים. אני רק הורה פשוט שמבקש מהילד שלו לשאוג כמו אריה. אני רק יודע להגיד שלפני המגפה, כשהייתי קורא על חינוך ביתי או על יישובים שבהם חברי הקהילה מתחלקים ביניהם בטיפול בילדים, הייתי חושב לעצמי: "פף, איזה היפּים" – ואילו עכשיו אני חושב שיש פער די מדהים בין המידה שבה הילדים שלנו חשובים / יקרים / מגדירים אותנו בהרבה מובנים, לבין האוטומטיות שבה אנחנו נותנים למישהו אחר לגדל אותם בחלק ניכר מהיממות.
אבאל'ה, בוא | אל תתלונן שקשה לך עם החינוך הביתי. גם ככה אתה יותר מורה מחליף כזה, מהאלה שמביאים כדור ונותנים לילדים לשחק
מבחן תמידי // חננאל רוס | 30 | 2+
הקורונה הכתירה אותי כמחנך ביתי. ביקשתי משרה חלקית אבל היא התעקשה על משרה וחצי. מה לעשות, לאב פשוט אין אפשרות לסרב לכתר. ואני, שלא יועדתי לעומס הזה מילדות וגם לא חשקתי בו, הוטלתי אל המערכה.
אחרי כמה ימים התברר שהשדים לא כל כך נוראים. בבוקר הם דווקא חמודים נורא. בלי גנים, יש לי זכות לראות את הילדים בכל סוגי השעות שלהם. בשעות הבוקר היפות, בשעות הצהריים העייפות, בשעות הערב העייפות ובלילה המותש. וחוזר חלילה וחלילה ו… חלאס!
להיות עם הילדים זו מתנה גדולה, כך אפשר ממש לראות איך הם לומדים ומתפתחים לנגד עינינו. איך קשקוש הופך לקו ולפרח, כיצד משפט שהסתכם במילה ובהצבעה צומח לשלוש ולארבע מילים רצופות. איך גבולות הדף הפשוט מתרחבים והבית כולו הופך לכַן ציור. סוף־סוף אפשר לדעת מה הם למדו ומה לא. אילו שירים הם מכירים ומה אומרים להם לעשות עם הצלחת אחרי שסיימו לאכול וללכלך.
במסגרת החינוך הביתי, הם מלמדים אותי. הרצאות מוצלחות לדקה וחצי בערך; לעומתן, דוגמה אישית נטמעת באופן מיידי. הם למדו מהר מאוד איך להפגין אהבה לשוקולד או מה עושים כשמתרגזים או כשמתרגשים. זה מרגיע, כי לא צריך לבנות מצגות ולהכין שיעורים; וזה מלחיץ, כי כל הזמן צריך לחשוב מי אני ואיך זה מתבטא בחינוך שלהם לעתיד. איך לא לשקר אף פעם. הם קטנים, אבל חדים כמו נעצים. מתברר שבחינוך הביתי שלנו, אני זה שנמצא במבחן תמידי, ולמען האמת הוא התחיל ברגע שהאבהות החלה.
