עדי שרצר–דרוקמן | 30 | 1+
זה קורה בהדרגה, אבל בהתמדה. לאט־לאט היא מגלה את העולם ומגיבה אליו – צוחקת, מחייכת ובוכה, בוחרת לידיים של מי היא הולכת ואת מי היא דוחה, איזה צעצוע מעניין יותר ואיזה פחות. תהליך נפלא ומרגש של גורה קטנה שהופכת לבת־אדם. עד שזה מגיע לאוכל. תהליך ההנקה התכליתי הופך ליום לימודים ארוך ומתפתח, תו"ל שלם שעיקריו – הימנע מכל דבר מעניין, מכל הסחת דעת, מנסים לאכול. אי־הקפדה על הכללים תהפוך את הפעולה הפונקציונלית לשיחה ארוכה, חמודה להפליא אבל בלתי־נגמרת, נקודה בעייתית גם לאם (להלן: הספקית) וגם לבת (להלן: הצרכנית).
הבעיה היא שלספקית יש התקשרות חוזית גם עם גורמים נוספים, נניח האבא (להלן: צד ג'); ושגם הספקית וגם צד ג' משוועים לשיח של בוגרים, כזה שלא נוגע בשאלות מה היא עשתה בחיתול או כמה אכלה. הנקודה הזו החריפה מאחר שהספקית וצד ג' לא התגוררו בחודשים האחרונים באותה יבשת (על העקרונות ההזויים של האקדמיה בהזדמנות אחרת) וזמני האוכל היו רגעי חסד של סקייפ.
בהתחלה זה עבד מצוין: האם־הספקית סיפקה לבת־הצרכנית אוכל, ובזמן שהיא אכלה הספקית וצד ג' קיבלו שברירי איכות זוגית (גם אם וירטואלית). אלא שבמהרה זה הפך לבעייתי: הצרכנית מבקשת גם היא להיות חלק מהשיחה, עניין חיובי שמעלה לכולם חיוך על השפתיים, אבל אחרי החיוכים מתגלה שהיא לא ממש אכלה וההורים שלה לא ממש הצליחו לדבר.
בשיחת הסקייפ הבין־יבשתית האחרונה בינינו, ממש לפני שצד ג' סיים את ענייניו האקדמיים ונסיעותיו התכופות, הצרכנית כבר שברה לכולם את הלב – היא שמעה את אבא ואמא שלה מדברים בסקייפ לפני שבת, הרימה את הראש מהאוכל אל עבר המסך וניסתה לתפוס את הפנים הווירטואליות. במקרה הזה הצחוק הפך לבכי של כל שלושת הצדדים.
ימים אחדים אחר כך חזרנו כולנו להתגורר באותו הבית, אבל הבעיה נותרה בעינה: זמני האוכל צריכים להיות סטריליים, אמא ואבא יכולים להשלים פערים בלילה בהתלחששויות, עד שאחד מהם (בדרך כלל צד ג') נרדם.
אבאל'ה, בוא | לא יקרה כלום אם הילד לא יסיים ארוחה ויישאר רעב – הוא צריך לגדול עם תודעה היסטורית
מיכאל בוטיר | 33 | 1+
הילד שלי נמצא באחוזונים הכי גבוהים במשקל, בגובה ובחמידות כללית, ואני מאוד מרוצה מזה. הוא באמת אוכל יפה, וזה גורם לי להיות גאה בו ללא סיבה ברורה לעין. בעצם היא ברורה מאוד לעין, אבל אולי לא הגיונית כל כך. מהו האינסטינקט הקדום הזה, שגורם לי להעדיף שהילד שלי יאכל לילדים אחרים את הסנדוויץ' ולא ייאכל? מדוע החזה מתנפח מגאווה כשאני רואה אותו ליד ילד בן גילו, שנמוך ממנו כמעט בראש?
הילד קיבל כנראה את הגנים הפיזיים שלי: גבוה, אוהב לאכול, לבן – ואת הגנים התימניים שלה: מחייך המון, קורע מצחוק, אוהב בצק. ינאי בן שנה וחצי והוא אוכל בלי הבחנה. הוא אוהב ביצים, פתיתים, קובנה, פסטה, פירות דקורטיביים מפלסטיק. האמת צריכה להיאמר: נכנענו לילד הזה ובמשך חודשים ארוכים נתנו לו לגרור אותנו להתעוררויות עצבניות באמצע הלילה, שהושתקו בבקבוקים. השבועות האחרונים בבית דווקא סייעו בנושא, וירדנו לאפס בקבוקים – עם אותו מספר התעוררויות. אבל גם בדיאטה המשונה הזו הוא שומר על החיוכים, ולא על חיוכים מאולצים כמו של דביר בנדק כשאתה רואה עליו שעמוק בפנים הוא עצוב יותר מארקדי דוכין ביום ראשון בבוקר.
הטור הזה התבשל אצלי בראש כבר תקופה, אבל פתאום בימים האחרונים ינאי החל להראות סימני אופי ולהגיד "לא" לאוכל בקטע עקרוני. העיקרון הוא הקטע. אין עיקרון, בקיצור. פתאום הוא מתמלא ממים, או רוצה שנביא לו משהו אחר מהמקרר, או סתם מוזג חצי מהצלחת למטה לכיוון הכללי של הכלב.
כעת אני מוצא את עצמי אחוז חרדה מהמחשבה שהילד ישטח את העקומה ויגדל להיות ילד בעל ממדים ממוצעים, ושאצטרך להתלהב "רק" מתכונות אופי שלו. אז בהצלחה עם זה, ילד, אני בטוח שיהיה לך אחלה של אופי – כזה שגם אם יבוא ילד מגודל בבית הספר וייקח לך את הסנדוויץ', תקבל את זה בקלות.
שעת אוכל
משטח את העקומה
אם לא תאכל
