מוקי צור, היסטוריון של התנועה הקיבוצית, חבר עין גב ואיש חינוך, בשנות השמונים לחייו, לימד לפני מספר שנים בבית המדרש "אלול" יחד עם נעמה שקד, משוררת ומנחה, מראשונות בית המדרש. הקבוצה הייתה קבוצה ותיקה שנהגה להיפגש אחת לשבוע לבוקר של לימוד. בכל שנה נבחר נושא אחר ללימוד, ובאותה שנה החליטו מוקי ונעמה לחבר בין שני מקורות הידע שלהם: נעמה הביאה את ספרות חז"ל, ומוקי את סיפורי החלוצים.
הספר "אור זרוע", שיצא לפני מספר חודשים בעריכתם של מוקי צור ושל זיוה אופק, שהשתתפה בבית המדרש כלומדת, הוא פרי הלימוד המשותף של אותה שנה. הספר מעמיד אלו לצד אלו את חכמי המשנה ואת אנשי העליות הראשונות, משניות ממסכת אבות ומקורות חז"ל נוספים לצד מכתבי חלוצים, שירה והגות, ובכך יוצר חיבור מיוחד ומעורר מחשבה בין העולמות.
איש של מעדר
ראו למשל את רבי אליעזר בן הורקנוס, שהלך לירושלים ללמוד תורה מפי רבן יוחנן בן זכאי, למרות התנגדותו החריפה של אביו. הוא מרד באביו, עזב את עבודת האדמה ועלה לירושלים, שם למד בעוני וברעב גדול. החלוצים עשו את הדרך ההפוכה: עזבו את הישיבה, מרדו בהוריהם ועלו לארץ ישראל כדי לעבוד את האדמה בעוני וברעב. ליד סיפורו של רבי אליעזר מובא סיפורו של חלוץ שאמר להוריו: "רוח יש במעדר ואני הולך להיות איש של מעדר בארץ ישראל. אמר לו אביו: עשבים יגדלו בלחיי אם ארץ ישראל תביא את בני להיות איש של מעדר. עלה החלוץ ארצה, למד את אומנותו, וכשהיה כבר בטוח בעצמו הצטייד במעדר ונסע לבקר את הוריו. בא לבית ההורים, יצא לעדור מסביב לביתו והראה להם כי הוא איש של מעדר, ושב ארצה" (עמ' 77). אברהם הרצפלד, שגם סיפורו מובא בספר, הצטרף למחתרת הציונית בישיבת טלז, וגורש מן הישיבה לאחר ששר כשליח ציבור את "הכניסיני תחת כנפך". הוא עלה לארץ והפך לאבי ההתיישבות העובדת בשנות השלושים. העמדת הסיפורים הללו זה לצד זה מעוררת מחשבה על חידוש ועל המשכיות, על יחסי אבות ובנים וגם על היחס בין ערך הלימוד לערך עבודת האדמה.
פרק אחר הוקדש לנשים. כאשר הגיעה חיותה לדגניה התעקשה כי גם הבחורים ייקחו חלק בעבודת הכביסה הקשה, ודבריה התקבלו בתחילה כהלצה בלבד. דבורה דיין, מחלוצות דגניה אף היא, מספרת: "כאשר נשאלנו על עבודה, אמרנו: רק לא במטבח. פחדנו שמורשת זו תצוד אותנו ברשת של דורות, ואת רוח שדות המולדת לא נרגיש, ואת החיים המתעוררים עם טללי הבוקר לא נראה" (עמ' 135). הקולות הללו, המובאים בגוף ראשון, מתוך ראיונות ומכתבים, מהדהדים את קולן של ילתא ושל ברוריה, שנלחמו על מעמדן בעולם גברי אחר וסיפוריהן מובאים בתחילת פרק זה.
וכך לאורך הספר, עצתו של ר' יהושע בן פתחיה "קנה לך חבר" ניצבת לצד רעיון הקבוצה המתגבש, ודברי הלל "אם אין אני לי מי לי" מובאים ליד יחידים המתלבטים על מקומם בקבוצה. דמויותיהם המנוגדות של הלל ושמאי שפעלו כזוג מנהיגים ניצבות אל מול זוג אחר שניהל מערכת יחסים הדוקה, לצד הבדלים אישיותיים ואידאולוגיים עמוקים ביניהם: אהרן דוד גורדון ויוסף חיים ברנר.
הצבה זו מחדדת את השאלות האנושיות והקיומיות העומדות בבסיס הטקסטים ובבסיס הסיטואציות ההיסטוריות המשתקפות בהן, ובכך מזמינה את הלומדים לדון בהן במנותק מהקשרן ההיסטורי: נשיות וגבריות, לימוד מול עשייה, ניסיונם של יחידות ושל יחידים להיחלץ מתבניות חברתיות קיימות, החיפוש אחר קהילה, הקשר בין הדורות ועוד. זיהוי הדומה והשונה בין ההתנהגויות האנושיות בתקופות כה רחוקות זו מזו, בתוך טקסטים כה שונים, מביא את הקורא לשאול: ומה איתי? באיזה הקשר חיים אני חי ומה הבחירה שלי בתוכו? ואכן, בספר משבצים הכותבים הצעות לדיון קבוצתי ולתרגילי כתיבה אישיים סביב התמות הללו.
בין מסורת לחידוש
התמה העיקרית השזורה לאורך הספר היא שאלת המסורת והחידוש. מצד אחד עומדת מסכת אבות, שכל עניינה הוא העברת המסורת, ויהודי הדורות קראו אותה כבנים הלומדים מפי אבותיהם. מצד שני עומדים החלוצים: מורדים במסורת, עולים לארץ בניגוד לרצון הוריהם, ומסרבים לכל טקס ולכל מעשה של מסורת וממסד, כמו למשל חתונה (מושג חדש למדתי: במקום "להתחתן" ביקשו החלוצים "להתחדר", כלומר לעבור לחדר משותף).
אולם יש בספר הזה הצעה להתבונן דווקא בדמיון הרב שבין חז"ל לחלוצי העליות הראשונות. שכן לצד המסירה והמסירות להעביר את המסורת, עיקר עניינה של מסכת אבות הוא דווקא החידוש, האמירה שחידש ודייק כל דור של חכמים. דרך מסכת זו ניתן לחוש ולו במעט את עוצמת המעשה החופשי והמהפכני שהרשו לעצמם חז"ל לעשות בתורה, כדי לקיים אותה.
והחלוצים? אמנם הם עזבו את מסורת האבות מאחוריהם, אך הרגישו כי במעשיהם הם מבטאים דווקא שיבה ותחייה, והשפה היהודית שבה גדלו נשארה חלק בלתי נפרד מעולמם. גם סיסמת המרד החריפה ביותר: "אַל תִּשְׁמַע, בְּנִי, לְמוּסַר אָב וּלְתוֹרַת אֵם אַל אֹזֶן תַּט", בשירו של דוד שמעוני, נסמכת על משלי ועל ישעיהו. שיר עזיבת האבות עושה שימוש במילים העתיקות, הופך אותן על פיהן ומכניס בהן רוח מרד חדשה. הבנים קוראים לעצמם "אבות", ורואים את עצמם לא רק כמי שנוטשים מאחוריהם מסורת אלא כאלו שלוקחים על עצמם את התפקיד ליצור מסורת חדשה, להיות אבות לשרשרת דורות אחרת.
שמו של הספר, "אור זרוע", ניתן לו בהשראת סיפורי החסידים שליקט מרטין בובר בשם "אור הגנוז". ואולי זה מה שמבקש הספר לעשות: כמו סיפורי החסידים, גם סיפורי החלוצים הופכים לטקסט קאנוני ונשזרים לתוך השרשרת הארוכה של הלימוד והמסירה היהודית. לצד דמויות המופת של העם היהודי לדורותיו, יעמדו גם סיפוריהם של חלוצי דגניה ונהלל.
יצירה חד פעמית
מצד מבנהו, מהווה הספר ניסיון כמעט ראשון לקבע ולהוציא לאור את החוויה החד פעמית של המפגש האנושי סביב טקסט בתוך בית המדרש. במובן זה, זהו תיעוד חשוב של דרכי הלימוד שהתגבשו בעשורים האחרונים בבתי המדרש שלא מזמן כינו אותם "מתחדשים" ואולי עתה מעדיפים לכנותם "ישראליים". בית מדרש שחברים בו חילונים ודתיים, או חילונים בלבד, גברים ונשים הלומדים יחד במעגל, ללא סמכות הרב או הטקסט. בתי מדרש אלה הם ליבה של התופעה הרחבה של ההתחדשות היהודית במרחב החילוני או הלא אורתודוקסי בישראל.
אחת מדרכי הלימוד המאפיינות את בתי המדרש המתחדשים היא לימוד תמטי סביב דף מקורות, בניגוד ללימוד על הסדר. אמת, גם בחינוך הדתי נעשה שימוש בדפי מקורות לרוב, אולם אלה היו צפופים, משרטטים ללומדים את הדרך הארוכה של השתלשלות ההלכה או עקרונות האמונה. גבולותיו וסמכותו של ארון הספרים היהודי ניצבו בכל דף, וההיררכיה של המקורות הייתה ברורה – מהתנ"ך ועד לאחרונים (או, לעיתים קרובות, מהתנ"ך ועד לרב קוק). דף המקורות של בית המדרש המתחדש מבקש להעמיד זה לצד זה, ולא זה לאחר זה, טקסטים מתקופות שונות ומז'אנרים שונים, לשלב שירה וספרות עברית, פילוסופיה והגות כללית. מטרתו לאפשר לטקסטים שיחה בין דורית נטולת היררכיה, שאינה מכירה בסמכות, ולהרחיב את הגבולות המוכרים של ארון הספרים היהודי.
דף המקורות הוא יצירה חד פעמית. הוא יצירה, מכיוון שעצם הבחירה בטקסטים, חיתוכם והעמדתם זה לצד זה, הוא אמירה פרשנית ייחודית. הוא חד פעמי, מכיוון שכל דף מקורות נועד לכך שישנו אותו ויתאימו אותו בכל פעם לקהל אחר ולהקשר אחר. שכן מאפיין נוסף של בתי המדרש המתחדשים הוא הלימוד בקבוצה. לימוד חי, פעיל, שמבקש להביא לתוך הלימוד עולמות נוספים ולהוות מקום לפרשנות מתחדשת. השיחה הקבוצתית האינטימית, וגם הכתיבה היוצרת בעקבות הלימוד, הן שני מאפיינים נוספים של בתי המדרש המתחדשים שמביא הספר, מאפיינים שחלחלו היטב לחלק מבתי המדרש האורתודוקסיים.
השיחה, וגם תרגילי הכתיבה, מזמינים את יושבי בית המדרש לשתף זה את זה בהתלבטויות, בחוויות ובסיפורי חיים אישיים הקשורים באופן זה או אחר לתמות הגדולות שעולות מתוך הלימוד. שמותיהם של חברי בית המדרש רשומים בתחילת הספר, והרעיונות הנפרשים בטקסטים הכתובים על־ידי העורכים הם תוצרים של השיחה והלימוד בקבוצה. ההצעות לשיחה או לתרגילי כתיבה מפוזרות לאורך הספר ומנוסחות בלשון רבים, ובכך מייעד עצמו הספר באופן מובהק לחבורה שלומדת יחדיו ולא לקורא הבודד.
תשתית למפגשי לימוד
אכן, הספר "אור זרוע" אינו ספר עיון אלא קובץ המזמין ללימוד. הוא מהווה ניסיון להעביר את החד פעמיות והיצירתיות של המפגש הקבוצתי ושל דף המקורות לתוך ספר עב כרס שיש עמו ציפייה למשך חיים ארוך יותר. העיצוב היפהפה של הספר מבקש להעביר את חווית דף המקורות, והמרחב הלבן שנפרש בשולי המקורות הממוקמים במרכז הדף מזמין את הקורא ללימוד ומבהיר לו שנשאר גם לו על מקום על הדף.
זו גדולתו של הספר וזה גם חסרונו הגדול: כמו דף מקורות, הוא אינו מגיש לקורא את כל תובנותיו ומסקנותיו. הוא דורש מהקורא לעבוד וללמוד בעצמו. הטקסטים החז"ליים מובאים בצורתם הגולמית וברובם אינם מבוארים. במקרים מסוימים מובאים זה לצד זה המקור הארמי והתרגום העברי, ממש כמו דף מקורות המבקש להתאים עצמו לרמות שונות של לומדים, וללא כל ביאור נוסף. כמו דף מקורות, מצוין מקורו של הטקסט רק בתחתית הטקסט. דבר זה הפריע לי כקוראת – לעיתים הייתי צריכה להפוך דף או שניים כדי לדעת מה מקור הטקסט שאותו אני לומדת. כמו כן, הטקסטים שאותם כתבו עורכי הספר אינם חתומים, וגם ההבחנה הוויזואלית ביניהם לבין טקסטים אחרים בספר אינה ברורה, וחבל, כי היא מעצימה את האקלקטיות ומייצרת ערבוב שאולי ייסלח בתוך דף מקורות, אך לא בספר.
השאלה היא האם יימצאו קוראים לספר הזה. אני בטוחה כי מורים להיסטוריה או לתרבות יהודית ישראלית, ובוודאי מנחים של בתי מדרש, יוכלו לעשות בו שימוש רב כמאגר של מקורות המתכתבים זה עם זה. ואולי יימצאו בתי מדרש וקבוצות חברים הלומדים יחדיו, שיגלו כי הספר הזה יכול לשמש עבורם משאב ותשתית למפגשי לימוד רבים. למי שמתארגנים בחברותא או בחבורה ומחפשים מה ללמוד ביחד בשנה הבאה – זו ההמלצה שלי.
אור זרוע, פרקי אבות, פרקי חלוצים, עורכים: זיוה אופק ומוקי צור, הספריה הציונית, 2019, 280 עמ'
