"הפציעה השנייה הייתה רגע נורא. פשוט התרסקתי"

יום ראשון, 29 באוקטובר 2019, החל כיום חג עבור שון דאוסון אבל הסתיים באופן טראומטי. אחד השחקנים המוכשרים שצמחו בדור האחרון בכדורסל הישראלי נפצע בצורה חמורה תשעה חודשים קודם לכן, כשקרע את הרצועה והמניסקוס בברך במשחק בליגה הספרדית מול גראן קנאריה. באותו יום באוקטובר חזר דאוסון למגרשים אחרי היעדרות בת כתשעה חודשים, במשחק הביתי של קבוצתו הספרדית, חובנטוד בדאלונה, מול צדביטה לובליאנה במסגרת היורוקאפ.

כאשר עלה לשחק, בתחילת הרבע השני, כל הקהל באולם עמד על רגליו והריע. הוא השיב להם אהבה עם שלשה מוצלחת כעבור דקה. בדקה הרביעית על המגרש, אחרי שצבר כבר חמש נקודות, הוא צנח לפתע על הפרקט מבלי ששחקן אחר ייגע בו, וצלע בכאב לספסל הקבוצה בעזרת חבריו. כמה שעות מאוחר יותר גילה שקרע בגיד האכילס צפוי להשבית אותו שוב לתקופה ארוכה. "הפציעה השנייה הייתה טרגית עבורי", נזכר דאוסון, "אחרי הפציעה הראשונה, כשסיפרו לי מה קרה ושאני צריך ניתוח, אמנם נשברתי לכמה ימים, אבל מהר מאוד התחלתי בתהליך השיקום והחיוך חזר לי לפנים. לחוות את זה בפעם השנייה, אחרי כל העבודה הקשה שהשקעתי, בידיעה שצריך להתחיל הכול מהתחלה – זה היה רגע נורא. פשוט התרסקתי. הייתי במצב רוח נורא, לא דיברתי ולא רציתי לעשות כלום. רק כשהתעוררתי מהניתוח והבנתי שהכול עבר בשלום, חזרתי לחייך. ועדיין, עד היום קשה לי לראות את הקבוצה מתאמנת ומשחקת".

 

"לא חששתי מכלום והייתי פי כמה יותר חד מאשר לפני הפציעה. לפני המשחק החלו אצלי כאבים באזור האכילס והשוק. דיווחתי על זה לצוות הרפואי, עשו לי טיפולים אבל לא חשבנו שזו בעיה מיוחדת, כי הפציעה הייתה במקום אחר. היום אני מבין שאולי אי הסבלנות פגעה"

הפציעה החוזרת העלתה מיד את הסברה שדאוסון חזר מוקדם מדי למגרשים. "קשה לענות על השאלה הזו, אם זה נכון או לא", הוא אומר, "בשלב ההתאוששות הצוות הרפואי הוא זה שקובע מתי עוברים לשלב הבא בשיקום, וברגע שהרגשתי טוב והגוף הגיב בהתאם עברנו לשלב הבא. באותה תקופה כבר חזרתי לאימונים אישיים ובמסגרת הקבוצה. פרט לעובדה שהתעייפתי מהר, נראיתי טוב באימונים, הקליעה עבדה מצוין והרגשתי מעולה, לא כמו מישהו שהיה עשרה חודשים בחוץ. לא חששתי מכלום והייתי פי 10 יותר חד מאשר לפני הפציעה. באופן טבעי, בגלל שלא הייתי בכושר, שרירים נתפסים. ובאמת, לפני המשחק החלו אצלי כאבים באזור האכילס והשוק. דיווחתי על זה לצוות הרפואי, עשו לי טיפולים אבל לא חשבנו שזו בעיה מיוחדת, כי הפציעה הייתה במקום אחר, הברך הייתה במצב מצוין וכאב זה חלק מחייו של ספורטאי מקצוען. זה משהו שאני רגיל אליו מגיל תשע.

"הבעיה היא שאחרי שלא שיחקתי כמעט עשרה חודשים כדורסל פיזי ברמה כזאת מול שחקנים אחרים, האינטנסיביות של הגוף היא אחרת. יש במשחק תנועות לא צפויות, כי בזמן אמת צריך לאלתר. היום אני מבין שאולי חוסר הסבלנות פגע, אבל אז אמרו לי שאני יכול לשחק כמה דקות במשחק הראשון וכבר חיכיתי שזה יקרה. לא חשבתי שהכאב הוא עניין כזה רציני. בסופו של דבר אין ברירה ומה שצריך לקרות קורה".

"הקבוצה ראתה את החיבור המיוחד שנוצר ביני ובין הקהל, שיש כאן משהו שנותן ערך מוסף לקבוצה ולמועדון. שיחקתי כאן בפועל רק ארבעה חודשים, ועדיין, בכל יום אני מקבל ברשתות החברתיות הודעות חיזוק מאוהדים. זה ממש לא מובן מאליו"

מהרגע שבו נפצע שוב, החל דאוסון בעוד מסע מפרך לשיקום. "ההורים שלי הגיעו כדי להיות איתי פה בשבועיים הראשונים ואחרי הניתוח חזרתי איתם לישראל לכמה שבועות, כי גם ככה כל מה שהייתי צריך זה לנוח והייתי זקוק לעזרה. לאחר מכן חזרתי לספרד", הוא מספר. "במשך חודשיים הלכתי עם קביים ומגף מקבע לרגל, שהקשה מאוד על ההתנהלות היומיומית שלי. היום אני עם קב אחד ונמצא בסיום השליש הראשון של התהליך. בכל בוקר אני נוסע לאימון של הקבוצה לטיפול פיזיותרפיה, לאחרונה התחלתי לעשות תרגילים קלים בחדר הכושר והצפי הוא שעד יוני אהיה כשיר. אבל אין סיכוי שאחזור לשחק השנה, כי אין טעם לסכן שוב הכול בשביל כמה שבועות. למזלי, הקרע שלי היה באזור גבוה יחסית, מה שעוזר לספק יותר דם לאזור ולהחלמה מהירה ושלמה יותר. בניגוד לפציעת הברך, הפעם לא סבלתי מכאבים לאורך כל התהליך".

מחוות יוצאות דופן

דאוסון הגיע לבדאלונה בקיץ 2018. מדובר במועדון עם עבר מפואר שזכה בגביע אירופה ב־1994 ומעולם לא ירד ליגה, אבל נמצא בשנים האחרונות בדעיכה מקצועית. דאוסון התאקלם בקבוצה מהרגע הראשון. עד לפציעה הוא קלע 11.8 נקודות למשחק וקלט 4.2 ריבאונדים ב־18 משחקים, והשידוך בין הצדדים נחשב להצלחה. "זה כבוד גדול מאוד עבורי להיות חלק מהמועדון הזה ומהרגע הראשון התחברתי לחברים בקבוצה, שמורכבת מהרבה שחקנים מרחבי העולם. אנחנו נמצאים רחוק מהבית והפכנו במהירות למשפחה", אומר דאוסון. "כשהתחילה העונה היה חיבור מצוין בין כולנו על המגרש והקהל התחבר לאנרגיות שלי. האוהדים כאן רגישים ותומכים והם אהבו מאוד את הסגנון שלי, שמתלהב וקופץ ומביע רגש. שיחקתי טוב וברגע שנפצעתי כולם הרגישו יחד איתי את הכאב".

החיבור הזה הוביל להתנהלות יוצאת דופן מצד המועדון הספרדי בעידן הנוכחי בעולם הכדורסל: הוא האריך לדאוסון את החוזה בעונה נוספת לאחר הפציעה הראשונה, ועשה זאת שוב לאחרונה. "הקבוצה ראתה את החיבור המיוחד שנוצר ביני ובין הקהל, שיש כאן משהו אחר שנותן ערך מוסף לקבוצה ולמועדון. אחרי הפציעה הראשונה עשו לי מחווה, וכל השחקנים לבשו חולצות שהופיע עליהן הכיתוב 'שון, תהיה חזק'. אחרי הפציעה השנייה הם שיחקו בגופיות עם השם שלי במשחק עצמו. שיחקתי כאן בפועל רק ארבעה חודשים, ועדיין, בכל יום אני מקבל ברשתות החברתיות הודעות חיזוק מאוהדים, שמחכים כבר שאחזור לשחק. זה ממש לא מובן מאליו וזה לא דבר שקורה הרבה, בטח כשאתה שחקן זר שעבר שתיים מהפציעות החמורות ביותר שיכולות להיות לכדורסלן. אני ממש שמח שאשאר כאן גם בעונה הבאה ואני רוצה לעשות כאן עונה מצוינת. זה מגיע למועדון ולאוהדים".

"אבא שלי סובל שנים מבעיות שינה, שלצערי עברו גם אליי. כשהוא היה מתעורר באמצע הלילה, כשהייתי תינוק, הוא היה פותח טלוויזיה כדי לראות משחקי NBA, והוא מספר שהיה מושיב אותי עליו ולא התעסקתי בכלום או בכיתי. הייתי יושב בשקט וצופה איתו במשחק

הליגה הספרדית נחשבת כיום לבכירה באירופה, ושנייה רק לליגת ה־NBA. "הרמה המקצועית פה גבוהה יותר מאשר בישראל והכדורסל פה חכם יותר. פגשתי הגנות שלא פגשתי לפני כן", אומר דאוסון. "יש כאן 18 קבוצות בליגה, עם ארבע קבוצות יורוליג, עשר שמשחקות באירופה, והבנה שבכל ערב נתון כל קבוצה יכולה לנצח קבוצה אחרת. יש כאן גם הרבה פחות אמריקנים, ולרוב הם מגיעים על תקן של שחקנים משלימים ולא כשחקנים מובילים. המשחק כאן קבוצתי יותר ופחות מבוסס על משחק אישי, ואין מצב של שלושה שחקנים שהם אלה שקולעים את רוב הנקודות. הכול מאוזן יותר, וזה כדורסל שמתאים לי מאוד".

איך החיים עבורך מעבר לים?

"לא יכולתי לבחור מקום מושלם יותר לחיות בו. מזג האוויר מצוין, דומה מאוד לארץ. אני גר על הים, והמים נמצאים 200 מטר מהמרפסת שלי. יש לי הרבה חברים מהקבוצה שגרים סביבי, התנאים פה נהדרים וכל מה שאני צריך נמצא במרחק שתי דקות הליכה. אני כבר מבין ספרדית, אם מדברים איתי בקצב הנכון, ומשתפר ביכולת לדבר. הקושי מגיע בעיקר בחגים, כששולחים לי תמונות של המשפחה יחד. אבל מבקרים אותי הרבה ורוב הזמן אני בסדר".

משחקן ספסל לאלוף

שון דאוסון (26, 1.99 מטר), שמתפקד על המגרש כסווינגמן במספר עמדות, נולד באילת וגדל בעיר בשנותיו הראשונות. אביו, ג'ו דאוסון, כדורסלן אמריקני מאלבמה, הפך את ישראל לביתו לאחר שהגיע לשחק בהפועל חולון ב־1987 והתחתן עם איריס, אמו של שון. הוא שיחק 13 עונות בליגה הישראלית הבכירה, וממוקם במקום ה־17 ברשימת קלעי כל הזמנים בארץ. אחיו הקטן של שון, טיילר דאוסון, גם הוא כדורסלן, ומשחק היום במכבי פתח־תקווה בליגה הארצית.

"הכדורסל באילת לא היה ברמה גבוהה, לא הייתה אז קבוצת בוגרים משמעותית או מערכת שהצטיינה בפיתוח שחקנים. הייתי בגיל קריטי והחלטתי שאני חייב לעשות שינוי

"אני נולדתי לתוך הענף, הצעצוע הראשון שלי היה כדורסל והתחלתי לשחק כבר בגיל שלוש", מספר שון. "אבא שלי סובל שנים מבעיות שינה, שלצערי עברו גם אליי. כשהוא היה מתעורר באמצע הלילה, כשהייתי תינוק, הוא היה פותח טלוויזיה כדי לראות משחקי NBA, והוא מספר שהיה מושיב אותי עליו ולא התעסקתי בכלום או בכיתי. הייתי יושב בשקט וצופה איתו במשחק. תמיד אהבתי כדורסל ומשלב מסוים התחלתי גם ללכת איתו לאימונים. הייתי ילד חייכן, אנרגטי ורגיש שאוהב לשחק. מספרים לי שידעתי לקלוט אנרגיות של אנשים כבר מגיל צעיר: אם הייתי אוהב את מי שמסביבי, הייתי מחבק ומחייך; ואם הייתי חשדן כלפיהם, הייתי נשאר רחוק ולא הסכמתי להתקרב".

בשל העובדה שהיה שחקן מקצוען, נדדה משפחתו של דאוסון האב יחד איתו ברחבי הארץ, תחילה לירושלים, ואז בחזרה לאילת ומשם לראשון־לציון, שם החל הבן לשחק בחוג מקומי. לאחר שהוריו נפרדו, חזר שון לגור עם אמו באילת, ובכיתה ד' הצטרף לקבוצת הקט־סל של הפועל אילת. "שיחקתי שם עם ילדים שגדולים ממני בשנתיים ושלוש, ומאז שאני זוכר את עצמי רציתי להפוך לכדורסלן".

הרצון של דאוסון להתקדם נתקל בקושי כשעלה לקבוצת הנערים באילת, שם מיעט לקבל דקות משחק. "בגיל 14 בקבוצת נערים ארצית באילת שיחקתי עם שכבה מתחתיי ולא קיבלתי דקות. לא נתנו לי שם במה, לא האמינו בי וגרמו לי לאבד ביטחון", הוא נזכר, "הכדורסל באילת לא היה ברמה גבוהה, לא הייתה אז קבוצת בוגרים משמעותית או מערכת שהצטיינה בפיתוח שחקנים. הייתי בגיל קריטי והחלטתי שאני חייב לעשות שינוי. עברתי לגור עם אבא שלי ברחובות ולשחק בראשון־לציון".

זמן קצר אחרי המעבר ההוא החל שינוי דרמטי בהתפתחות של דאוסון. "בגיל 15, בקבוצת הנערים של ראשון־לציון ששיחקה בליגה הראשונה, האמינו בי ופתאום הובלתי את הקבוצה. שנה אחר כך כבר הובלתי את קבוצת הנוער, עם 30 נקודות ו־15 ריבאונדים בממוצע למשחק. זו הייתה קפיצת מדרגה משמעותית. הובלתי את קבוצת בית הספר "קציר" ברחובות לליגת העל, ובתוך שנתיים, משחקן ספסל בליגת המשנה לנערים הפכתי לשחקן מוביל בנוער של ראשון וחלק מהסגל של הקבוצה הבוגרת בליגת העל. בשנה הראשונה הכול היה חדש לי שם, לקח לי זמן להשתחרר ולא קיבלתי דקות משחק. בקיץ לאחר מכן הייתי חלק מנבחרת העתודה שחזרה לדרג א', שם גם זכיתי לראשונה להכרה רחבה יותר".

דאוסון שוחרר משירות צבאי בעקבות בעיה בכליות שהתגלתה בבדיקות שעבר לקראת הגיוס. בעונה השנייה שלו בבוגרים, 2012/13, החל לקבל קרדיט על המגרש עם 10.6 דקות לערב, שבהן תרם 3.3 נקודות. "בסיום העונה שקלו במועדון להשאיל אותי לליגה השנייה, אבל אבא שלי סירב וטען שאני מספיק טוב כדי להישאר. זה מה שקרה. בסיום העונה הבאה זכיתי בתואר השחקן המשתפר ועונה לאחר מכן נבחרתי לחמישיית העונה".

עד כמה אביך דומיננטי בקריירה שלך?

"דומיננטי מאוד, בטח בשלב ההוא. היום אנחנו צוות, יחד עם הסוכן שלי דניאל חזן. למרות שאני זה שאקבל את ההחלטה הסופית, הקול שלו קובע בדיוק כמו זה שלי, ולפעמים אפילו יותר. מי שגם כן עזרה לי מאוד עם השנים זו אשתו השנייה אורנה. כשעברתי לגור אצלם היו לי שנים לא פשוטות, בתקופות הכי חשובות שמעצבות אותך. דברים שעברתי מגרש, כמו איבוד ביטחון עצמי, באו לידי ביטוי גם בחיים עצמם. אורנה עזרה לי לפתח את האמונה בעצמי, ועד היום היא עוזרת לי כשצריך".

בעונת 2015/16 כבר הפך דאוסון לאחד המנהיגים של ראשון־לציון, שהובילו את הקבוצה לזכייה היסטורית באליפות המדינה. הוא עצמו קלע 21 נקודות במשחק האליפות מול הפועל ירושלים. "ערב האליפות היה ללא ספק אחד השיאים שלי בקריירה", משחזר דאוסון, "זו הייתה עונה מדהימה עם הרבה עליות וירידות. התחלתי אותה מאוחר, כי הייתי עם הנבחרת באליפות אירופה הראשונה שלי, שהתקיימה בצרפת. כבר באימונים ראיתי שיש לנו קבוצה מצוינת, עם זרים מצוינים ובעיקר אנשים טובים. פתחנו את העונה בסערה, בליגה ובאירופה, אבל אז נקלענו למשבר בסיבוב השני בליגה עם צלילה גדולה למטה. היה מוזר מאוד לכולנו כשפיטרו את שרון דרוקר מאימון הקבוצה, כי הוא זה שבנה אותה. מבחינתנו הוא האחרון שהיווה בעיה, אבל משהו לא עבד ובהנהלה החליטו לזעזע. אריק שיבק, שהחליף אותו, אימן בעבר את אבא שלי, ומהרגע הראשון היה לנו חיבור טוב. הזרים היו בהתחלה קצת חשדניים כלפיו, בעיקר כי שיבק הוא מאמן דומיננטי מהדור הישן, שלא מוותר לך על כלום, אבל עם הזמן כולם החלו לסמוך עליו והצלחנו לחזור לשיא ברגע הנכון".

מרחק נגיעה מהחלום

עם סיום עונת האליפות, בקיץ 2016, החליט דאוסון לנסות להגשים את חלום ילדותו לשחק ב־NBA. הוא זומן על ידי וושינגטון ויזארדס לליגת הקיץ בלאס‏־וגאס, אותה סיים עם 5.6 נקודות ב־14 דקות משחק בממוצע. "בהתחלה הייתי בהלם תרבות", הוא נזכר, "לראות את האולמות, השחקנים, המאמנים, הציוד, אנשי הצוות, מתחם האימונים. ההתנהלות הכי מקצועית שנתקלתי בה. זה היה ביקור בעולם הגדול אחרי שנים בחממה הישראלית, שלא משנה מה תעשה בה, תזכה בה למעט חשיפה באופן יחסי".

בסיום המחנה זכה לחוזה בלתי מובטח לשנה מניו־אורלינס והצטרף למחנה טרום עונה של הקבוצה. "האמת שהלכתי לשם לסיטואציה כמעט בלתי אפשרית, כי כבר היו להם 15 שחקנים חתומים והיינו עוד חמישה עם חוזה לא מובטח. אם היו רוצים להחתים אותי, הם היו צריכים לשחרר שחקן חתום", מסביר דאוסון. "בחרתי עדיין ללכת לשם כי הקריירה שלי התפתחה בצורה מושלמת. פרצתי בראשון, עזרתי למועדון שלי לזכות באליפות היסטורית, הגעתי לנבחרת ואז לליגת הקיץ וקיבלתי זימון למחנה הסופי, וחשבתי שאני בדרך להגשמת החלום שלי. זימון כזה הוא משהו שיכול להגיע פעם בחיים ופשוט לא רציתי לוותר על זה.

"עברתי חוויות, התנסיתי, למדתי והייתי חלק מקבוצת NBA אמיתית עם שחקנים כמו אנתוני דיוויס. שיחקתי מול יוסטון וג'יימס הארדן שמר עליי, זה היה אדיר עבורי. הגעתי למתחם האימונים ויכולתי לבקש מאיש מקצוע שיעבוד איתי, יצרו לי נעליים של הקבוצה במיוחד בשבילי מהסוג שאני אוהב. שלושה ימים אחרי שהגענו לניו־אורלינס הלכנו להופעה של דרייק, ופתאום אני מוצא את עצמי רוקד באזור ה־VIP עם אנתוני דיוויס. בשבילי זה היה מטורף".

"מורכב להסביר את מצב הענף אצלנו, כי קשה לדעת אם יש כל כך הרבה זרים כי אין ישראלים טובים, או שבעצם ריבוי הזרים גורם לקושי לפתח את השחקן הישראלי

בסופו של דבר נופה דאוסון מסגל הקבוצה, וחזר לישראל ולראשון־לציון. בקיץ 2018 חזר לליגת הקיץ שוב, והפעם הציג יכולת נהדרת במדי ברוקלין נטס, כולל 20 נקודות במשחק הבכורה. הוא סיים את הטורניר עם 11.8 נקודות בממוצע והרבה מחמאות. "הגעתי לשם בוגר ומנוסה יותר, ידעתי לאן אני מגיע ולא הייתי בהלם כי כבר היה לי קצת ניסיון ברמות האלה. הלכתי למחנה מקדים לפני ליגת הקיץ, ואני היחיד שנבחר מתוך 40 שחקנים. עברתי אימונים אישיים בברוקלין, נסעתי איתם לווגאס ושם פגשתי את הקבוצה. עליתי למשחקים מהספסל אבל הובלתי את הקבוצה בנקודות, בלי לשחק אפילו פעם אחת מעל עשרים דקות.

"הרגשתי שאני נמצא בסיטואציה טובה. הצגתי יכולת טובה ובקבוצה היו חמישה מקומות פנויים, וחשבתי שיש סיכוי אמיתי להגשים את החלום. כשזה לא קרה זה היה קשה, כי אמרתי שאם לא אחרי קיץ כזה, אז מתי זה יקרה. אף אחד גם לא הסביר לי מה הסיבה לכך שהחליטו לא להחתים אותי".

"לאורך השנים לא הרגשתי מוערך בארץ, למרות ששנים הצגתי מספרים מצוינים. גם כשקיבלתי הצעות ממכבי תל–אביב או ירושלים, לא הרגשתי שיש באמת עניין אמיתי מצידן לצרף אותי. בספרד אחרי חצי עונה קבוצת יורוליג פנתה לסוכן שלי"

בין לבין חווה דאוסון ירידה מקצועית מסוימת בליגה הישראלית, שלוותה גם בפציעות והיעדרויות. אחרי עוד עונה בראשון־לציון, שבמהלכה בילה כמה חודשים בחוץ מסיבות בריאותיות, הפתיע כשחתם דווקא בבני הרצליה הקטנה. "אני לא חוזר בי מההחלטה הזו", קובע דאוסון, "שנה מאז שזכיתי באליפות, רמת ההתעניינות כלפיי מהפועל ירושלים ומכבי תל־אביב ירדה מאוד. החלטתי ללכת למועדון שייתן לי קרדיט, אציג בו עונה טובה ואוכיח את היכולת שלי. הצגתי שם את המספרים הכי טובים שלי בקריירה. הצלחתי לחזור לעצמי מבחינה פיזית, אבל בגלל שהקבוצה לא הצליחה, ההתעניינות בי לא גברה".

"הסיבה היחידה לכך שלפעמים נראיתי פחות טוב בעונות האלה, היא אך ורק בעיות ברכיים שהלכו והחמירו ופגעו ביכולת האתלטית שלי", הוא מציין. "אלה בעיות שלא מצאתי להן פתרון בארץ במשך הרבה זמן, ונפתרו רק כשהגעתי לארצות־הברית והכרתי מאמן כושר שבתוך שבועיים עזר לי להשתחרר מהם בצורה פשוטה למדי".

עובר תהליך כאדם

זמן קצר לאחר סיום ההרפתקה בנטס, החליט דאוסון לעבור לאירופה. "הרגשתי בשל להתקדם לרמות הגבוהות ביותר, והאמת היא שלאורך השנים לא הרגשתי מוערך בארץ, גם בקבוצות וגם בנבחרות, למרות ששנים הצגתי מספרים מצוינים", הוא מפתיע. "גם כשקיבלתי הצעות ממכבי תל־אביב או ירושלים, לא הרגשתי שיש באמת עניין אמיתי מצידן לצרף אותי. אחרי שנה אחת פחות טובה, המניות שלי ירדו דרסטית ואיתן הביקוש. בספרד, אחרי חודש טוב של טרום עונה, הגיעה אליי הצעה מקבוצה בכירה יותר בליגה הספרדית שרצתה שאעבור אליה. אחרי חצי עונה קבוצת יורוליג פנתה לסוכן שלי בנוגע לעונה לאחר מכן, והכול כשהמספרים שלי נמוכים יותר, אבל עדיין אני משחק טוב ועוזר לקבוצה שלי לנצח. החשיפה כאן הרבה יותר גדולה ויש כאן הרבה יותר אפשרויות להתפתח".

"הבעיה העיקרית היא החזרה המנטלית, כי מבחינה פיזית עם הרפואה של היום אפשר לחזור טוב מפציעה קשה, ולהיות אפילו יותר טוב. הקושי הוא הפחד להיפצע עוד פעם, שגורם לך לשחק עם אזיקים. אני כבר חולם לדרוך על המגרש"

מה דעתך על הכדורסל הישראלי?

"מורכב להסביר את מצב הענף אצלנו, כי קשה לדעת אם יש כל כך הרבה זרים כי אין ישראלים טובים, או שבעצם ריבוי הזרים גורם לקושי לפתח את השחקן הישראלי. אני ובר טימור פרצנו בעונה שבה לא היה חוק רוסי ומותר היה לשלב ארבעה זרים על המגרש. גם תחת החוק הרוסי לא הבטיחו לאף צעיר דקות משחק, ומי שפרץ הרוויח את זה ביושר. עכשיו יש דור חדש ונהדר, אבל חוץ מדני אבדיה וים מדר, הצעירים לא השתלבו עדיין כשחקנים מובילים בליגת העל וזה מאכזב. בישראל מאמן יכול לאבד את העבודה שלו אחרי ארבעה הפסדים, וזה גורם לו ללכת כמה שיותר על בטוח – בטח כשמולו מאמנים אחרים שמשתפים בעיקר שחקנים זרים וישראלים ותיקים. זה מוביל לפחות הזדמנויות לשחקנים צעירים, ויוצר יתרון גדול יותר למכבי ולירושלים. ביטול החוק הרוסי צמצם עוד יותר את הדקות לישראלים".

אתה מרגיש שמה שעברת בשנתיים האחרונות שינה אותך?

"הפציעות מעבירות אותי תהליך שלם, שבו אני בעיקר לומד על עצמי כאדם. אין לי סיבה לעבור את זה בעצב ובדיכאון, ועדיף להודות על מה שכן יש לי ומה שטוב בחיים שלי. אני גאה בעצמי שאני מצליח ליישם את זה. אני אוהב מאוד כדורסל ומתגעגע למגרש. יש ימים שאני שוקע בצפייה במשחקים שלי וברגעים נבחרים ביוטיוב, והרעב שלי גדול מאוד. כל התהליך הזה מבגר אותי וגיליתי על עצמי דברים שיעזרו לי להיות בן אדם טוב יותר ולהתקדם בחיים".

יש בך חשש שלא תחזור לשחק באותה רמה מקצועית?

"אפילו לא לשנייה. הבעיה העיקרית היא החזרה המנטלית, כי מבחינה פיזית עם הרפואה של היום אפשר לחזור טוב מפציעה קשה כמו קרע ברצועה הצולבת, ולהיות אפילו יותר טוב. הקושי הוא הפחד להיפצע עוד פעם, שגורם לך לשחק עם אזיקים. לא יודע בדיוק למה, אבל התהליך שעברתי עזר לי לתחזק את הביטחון שלי וחזרתי בשיא העצימות. שמחתי לראות את זה ואני מקווה שאחזור ככה גם מהפציעה הזו. אני כבר חולם לדרוך על המגרש".

מה הרגשת כששמעת לראשונה על אסון התרסקות המסוק של קובי בראיינט?

"הייתי בשוק, לא ידעתי איך לעכל את זה במשך כמה שעות, ואז פשוט התחלתי לבכות. בראיינט היה השחקן הראשון שהערצתי. בתור ילד הייתי מסתובב עם החולצה שלו עם מספר 8, והוא היה השחקן האהוב עליי. עקבתי אחריו שנים, הוא היה ב־NBA בתקופה שהתחלתי להבין יותר בכדורסל, ומבחינתי קובי זה הלייקרס, איש נדיר ומיוחד עם אופי, צורת עבודה וגישה אחרת משל כולם. זה פשוט אסון שמרסק את הלב, גם כי בתו ג'יאנה הייתה איתו. הוא תרם והשפיע על המון אנשים, גם כאלה שלא שיחקו כדורסל. הוא אגדה ותמיד יזכרו אותו".

מה אתה עושה בזמנך החופשי?

"בשנה האחרונה התחלתי לקרוא המון. בניגוד לעבר, אני שם דגש על להיות עם עצמי, להתנתק מהכול כדי לגדול בתור בן אדם. יש לי הרבה זמן לחשוב ולעבוד על ההתפתחות שלי. פעם הייתי יוצא יותר ובעניין של חברים ולהכיר אנשים, סגנון חיים שכרגע פחות מתאים לי. אני רואה הרבה סדרות, מטפח את הבית שאני גר בו, שמשקף את הבית הפנימי שלי, ורוצה לשפר את עצמי כבן אדם".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?

"אני בארבע. אני יודע שזו תשובה מפתיעה למי שכל כך אוהב כדורסל ויחזור מהפציעה השנייה אחרי עשרים חודשים בלי להיות על המגרש. זה קשוח מאוד, אני לא מאחל את זה לאף אחד, אבל למדתי ואני לומד מזה המון. כדורסל הוא חלק גדול מהחיים שלי, אבל אני יודע שזה לא הכול, וזה גם ייגמר יום אחד. יש הרבה מעבר לזה בחיים עצמם. אם כדורסל יהיה כל מה שיש לי בחיים, ברגע שזה ייגמר אני אהיה אבוד. גם כשהייתי על הקביים למדתי לחייך ולצחוק ולחבק את כולם, וזה גורם לכולם לידי להרגיש טוב יותר, למרות התקופה הקשה שאני עובר. כשאחזור לשחק, אהיה בחמש".