"פרדוקס הוא זה: מה גדולה היא קטנות האדם!" כך נאמר ב"איש'ל ורומנצקה", סיפור מאת חנוך לוין שהפך ל"יצירה לתזמורת, שחקן וזמרת סופרן" המוצגת ב"צוותא". בזמן הצפייה חשבתי על עוד כמה פרדוקסים, כמו העובדה שלוין – שזכה להצלחה מקצועית רבה (וממבט מבחוץ על הביוגרפיה שלו גם בתחום הרומנטי) – כתב שוב ושוב על כישלונות, בדידויות ועלבונות; כמו השאלה איך מצליח לוין להפוך "נפיחות ושט ונפיחות מעיים" – כפי שהן מכונות בסיפור – לחומר שבעזרתו הוא מדבר על הרוח האנושית, וכמו התהייה איך מכל כך הרבה שנאת אדם המרכיבה את הסיפור, מזדהרת חמלה רבה.
הסיפור עצמו הוא פשוט ומוכר. גבר ואישה נפגשים לדייט ומהרגע הראשון ברור שזה לא זה, אבל "אין נוהגים לראות בחורה, לומר לה 'סלחי, את מכוערת, מחכים לי בבית'", וכך השניים יוצאים לבילוי כפוי שראשיתו בסגירת חלונות הרגש שלהם, ובמהלכו כל אחד מנסה בכל זאת להוציא משהו מהערב. היא – בילוי סביר, הוא – מינימום הוצאות כספיות, כשבסופו של דבר מה שהיה אמור להיות ערב רומנטי הופך לתחרות התכבדות איש בקלון חברתו, ואישה בקלון חברה. הסיטואציה מצחיקה מאוד, נוגעת ללב ומעוררת הזדהות כי ה"משטמה הזאת, רבותי, אינה נחלתם של איש'ל ורומנצקה לבדם, אלא מפעפעת בכולנו".
הטקסט של לוין הוא כאמור סיפור (הזמין לקריאה כמו כל יצירתו של לוין, באתר המוקדש לו) ולא מחזה, והעברתו לבמה היא פרי יוזמתו של יוסי בן־נון, המלחין המנצח והמעבד שהקים את "תזמורת התיאטרון הישראלית". בן־נון הוא המנהל האמנותי יחד עם השחקן דרור קרן, שאחראי על הצד הסיפורי של הערב. שניהם עבדו עם לוין בעבר, ואת הדיאלוג בין השחקן והתזמורת משלימה זמרת הסופרן גוני כנעני.
הסיפור מתרחש במרחב התל־אביבי שבין ארלוזורוב פינת דיזנגוף לשוק בצלאל, והזיעה הנוטפת ממנו ישראלית, אבל המוזיקה המלווה אותו אינה כזו. התזמור הזכיר לי פסקולים של סרטים הוליוודיים ישנים, עם הדים לגרשווין, ג'אז וציטוטים ממפצח האגוזים של צ'ייקובסקי (אם זיהיתי נכון, ההשכלה שלי במוזיקה קלאסית התבססה בעיקר על היצירה הנ"ל ועל "פטר והזאב" – אולי הבולט בז'אנר של תזמורת ומספר) וניגונים חסידיים.
עבודת ההלחנה והתזמור של בן־נון מעניקה נפח לעולם שדרור קרן מספר עליו. היא מגיבה עליו, מקצינה אותו לעיתים, ומשייפת את קצותיו החדים כשצריך. כך, מצד אחד מהדהדים הכינורות את המעיים המקרקרים של רומצקה, ומצד שני עוטפים אותה במוזיקה עדינה וחומלת, באחד מרגעי השפל שלה בסיפור. הנגנים המוצלחים עושים את עבודתם נאמנה, ומהנה גם לראות אותם – מקושטים בפרחים ומעונבים בפפיונים לבנים – כשאינם מצליחים לעצור את צחוקם לשמע קרן המגולל את העלילה.
עם כל הכבוד לתזמורת ולכנעני, קרן הוא הכוכב הבלתי מעורער של הערב. בעבודת השחקן שלו הוא מצליח להיות במקביל כל־אדם, במובן האוניברסלי הגורם הזדהות וגם להפוך לכל אדם, כפי הנדרש על פי הסיפור, וכך הוא עוזב בקלילות את תפקיד המספר ונכנס בזריזות פעם לנעליו של איש'ל על כל זעמו וכאבו, ופעם לנעליה של רומנצקה כשדמעות עלבון עולות בעיניו שהן עיניה, ומשתקפות גם בעיניו של הקהל.
איש'ל ורומנצקה צוותא בשיתוף תזמורת התיאטרון הישראלית
