לפני שמדברים על "האירי", סרטו החדש והמדובר של מרטין סקורסזה, חייבים לדבר על נטפליקס. בשנים האחרונות נאבקת ענקית הסטרימינג על לגיטימציה בהוליווד ונתקלת בהתנגדות מצד יוצרים בכירים כמו סטיבן ספילברג. ההתעקשות של נטפליקס להעלות סרטים בהפקתה לפלטפורמה הביתית ממש במקביל לעלייתם לאקרנים בבתי הקולנוע, ללא זמן ההמתנה המקובל של מספר חודשים, נתפסת כסכנה לכל המודל העסקי של הוליווד ולמעמדם של סרטי הקולנוע. זו הסיבה לכך שנטפליקס קפצו על ההזדמנות להשקיע 160 מיליון דולר בדרמת גנגסטרים עם שורת שחקנים בני שבעים פלוס, בזמן שאף אולפן גדול לא היה מוכן להסתכן. כי עכשיו, גם ספילברג ייאלץ לסתום את הפה מול חברו המוערך סקורסזה, ובעונת האוסקרים הקרובה נטפליקס אף עשויה לקבל את חותמת הכשרות האולטימטיבית בדמות פסלון הסרט הטוב ביותר.
"האירי" מלווה את דמותו של פרנק שירן (רוברט דה נירו), מחסל של המאפיה שבערוב ימיו נזכר במעלליו לאורך ארבעה עשורים, החל משנות החמישים. הדרמה מתמקדת בחברותו עם שני אישים – ראסל בופלינו (ג'ו פשי), ראש משפחה חשוב, וג'ימי הופה (אל פצ'ינו), מנהיג איגוד נהגי המשאיות העוצמתי – וכן בהשפעה של אורח חייו על הקשר שלו עם בנותיו.
"האירי" הוא מתנה מרגשת וכמעט בלתי נתפסת עבור חובבי קולנוע. מאז "קזינו" ב־1995 אנחנו מחכים לאיחוד בין סקורסזה למוזה המקורית שלו, דה נירו, והנה זה קורה באופן הכי מפואר שניתן להעלות על הדעת: דה נירו, פשי ופצ'ינו, אגדות קולנועיות, זוכים לשחק יחד בדרמת גנגסטרים בהנחייתו של מרטין סקורסזה. ממש לשפשף את העיניים. העובדה הזו לבדה מספיקה כדי להצדיק זמן ריצה של שלוש שעות וחצי. כן, הסרט הזה ארוך והדבר מורגש לעיתים, אבל ביצירה שעוסקת בחשבון נפש ובהתמודדות עם הבחירות של אנשים בחייהם, סקורסזה מבקש לתת לזמן את האפשרות לשקוע ולהדהד.
הצוות שעשה את "החבר'ה הטובים" המסחרר התבגר והגיע לגיל שבו הוא יכול להסתכל לאחור ולפנות לצופים ממרום ניסיונו ותובנותיו. בהתאם, אף בבימוי מעדיף סקורסזה קצב וטון רגועים יותר על חשבון סגנונו האנרגטי והווירטואוזי. פרצי האלימות, הדיאלוגים החדים והשוטים הקולנועיים עדיין כאן, פשוט באופן מדוד שמושך לעצמו פחות תשומת לב. גם הבחירה בדמות הגיבור הפסיבי שמגלם דה נירו הולמת את הקונספט: שירן הוא מעין פורסט גאמפ שמוצא את עצמו כחלק מההיסטוריה מבלי שביקש או התכוון לכך. הוא ניתך מצד לצד בין שני אישים חזקים: ראסל, שבניגוד לדמויות חמות המזג המזוהות עם פשי, מאופיין הפעם בעיקר דרך הילוכו השקול, והופה הכריזמטי, המוגזם והגדול מהחיים שפצ'ינו האדיר נוגס בו ברעבתנות שכבר מזמן לא ראינו אצלו. דרך המעקב אחר שירן האפרורי, שנסחף בזרם ומציית תמיד לבחירים ממנו, מזקק סקורסזה את המחיר האישי שהוא משלם לבסוף על חוסר נקיטת העמדה העקבי שלו, על הבחירות שעשה ובעיקר על אלו שלא עשה.
וחייבים גם כמה מילים על טכנולוגיית ההצערה שיושמה כאן כדי להציג את הגיבורים לאורך ארבעה עשורים, וניפחה משמעותית את עלות ההפקה: לעיתים התוצאה מדהימה, אבל בחלק מהזמן פניו של דה נירו המוצער נראות מוזר, בצקיות ומבריקות, ומתקיימות בדיסוננס עם תנועות גופו המזדקן שלעולם כבר לא יתנהל כמו זה של אדם בן 40.
"האירי" אולי אינו מתעלה לגבהים של יצירות המופת הגדולות של סקורסזה, שממרום גילו בוחר הפעם להאט ולהרהר על חשבון התנופה הקולנועית – אבל גם כך מדובר ביצירה מרשימה, רבת הוד, של קבוצת אמנים ענקית שהתאספה לעוד סיבוב אחד, אולי אחרון, של שיתוף פעולה נדיר, מרגש ומתגמל.
האירי ארה"ב 2019, במאי: מרטין סקורסזה, 209 ד' 4 כוכבים
