החזרה של עומרי כספי לישראל אחרי עשר עונות ב־NBA הותירה אותנו בלי נציגים ישראלים על המגרש בליגת הכדורסל הטובה בעולם, אבל מאחורי הקלעים, מתברר, המציאות שונה והנוכחות הישראלית רק מתרחבת. כבר כמה שנים שישראלי בשם ירון ארבל מנהל את מערך הסקאוטינג הבינלאומי של ניו־אורלינס, זו השנה השנייה שלירון פנאן מנהלת את המחלקה לפיתוח שחקנים בקליבלנד, ובתחילת העונה הנוכחית הצטרף לצוות המקצועי של מילווקי באקס סאמר ג'סאר, ערבי ישראלי מג'ת וכדורסלן עבר, שעבד לפני כן במשך שלוש שנים במינסוטה ונמצא כרגע בשנתו הרביעית כאיש מקצוע ב־NBA. "העבודה שלי מתמקדת בבניית אסטרטגיה לטווח ארוך וקצר, ואני חלק ממחלקה עם עוד שני אנשים, שמטפלת בהרבה מאוד דברים", מסביר ג'סאר, "אני עוקב אחרי שחקנים רבים בליגה, במכללות, ב־G ליג ובאירופה שמתאימים לשיטת המשחק שלנו, במטרה להחתים כמה מהם בעתיד, במקרה שזה יתאפשר. אני רואה משחקים רבים ועוזר לג'נרל מנג'ר שלנו לבנות תוכנית עבודה, בהתאם לתקציב שלנו ולדרישות של הארגון".
מילווקי באקס נחשבת כרגע לאחת הקבוצות החזקות בליגה. היא הגיעה בעונה שעברה לגמר המזרח, שבו הפסידה לטורונטו שזכתה בסופו של דבר באליפות, ובמדיה משחק ה־MVP של הליגה, היווני המצוין יאניס אנדטוקומבו. "גורמים במילווקי החלו לדבר איתי בליגת הקיץ בלאס־וגאס בתחילת חודש יולי, ואחרי שסיימו את תוכניות הקיץ שלהם, המשא ומתן הפך לרציני יותר. היו לי כמה שיחות טלפון עם הג'נרל מנג'ר, ג'ון הורסט, כמה שיחות נוספות עם אנשי צוות שלו, ובשלב מסוים הזמינו אותי לריאיון עבודה רשמי וסיכמנו שאצטרף. אני פה רק חודשיים, אבל כבר יכול להגיד שיאניס בחור ממש נחמד וחברותי. הוא שחקן עם מוסר עבודה יוצא דופן, ולמרות העובדה שזכה בתואר השחקן המצטיין של הליגה הוא ממשיך לעבוד קשה ורוצה להשתפר כל הזמן".
מי שהצטרף השנה בקבוצה לאנדטוקומבו הוא אחיו ת'נאסיס, שהגיע מפנאתינאיקוס. "הוא אתלט מדהים, שחקן קשוח ושומר טוב, שמתאים לרמה של הליגה. כשיש להם זמן, הוא ויאניס מתאמנים כל היום יחד. בסגל שלנו נמצאים גם האחים לופז, ברוק ורובין. זה דבר נדיר, שבקבוצה אחת יש ארבעה שחקנים שיש להם אח בסגל. זה עוזר לתחושת המשפחתיות שלנו". עוד שחקן שהצטרף השנה לבאקס הוא דראגן בנדר, ששיחק בעבר במכבי תל־אביב, לפני שנבחר רביעי בדראפט על ידי פיניקס. בינתיים הקרואטי לא הצליח לפרוץ מקצועית כפי שציפו ממנו. "אנשים שוכחים שבנדר רק בן 21, הוא הגיע ל־NBA צעיר מאוד והוא עדיין מסתגל. אני לא יודע בדיוק מה עבר עליו בפיניקס, אבל היו לו שם שלושה מאמנים בשלוש שנים, וזה נתון לא פשוט שמקשה לייצר יציבות", אומר ג'סאר. "דיברנו כמה פעמים עד היום, הוא בחור נחמד שרוצה מאוד להתקדם ועובד קשה, ויש לו פוטנציאל גדול. הוא היה מצוין במשחקי טרום העונה ומחכה עכשיו להזדמנות שלו להיכנס לרוטציה. אין הרבה שחקנים בעולם הכדורסל בגובה שלו (2.16 מ') שמסוגלים לזרוק מרחוק כמוהו".
מי שמוביל את המועדון להצלחות הוא המאמן מייק בודנהולצר. איתו סיימה הקבוצה את העונה הסדירה הקודמת במאזן 22:60, מה שהקנה לו בפעם השנייה בקריירה את תואר מאמן העונה. "אני מכיר את מייק מאז שהיה העוזר של גרג פופוביץ' בסן־אנטוניו, וזו לא מקריות שהוא הצליח לקדם קבוצות כל כך מהר – קודם את אטלנטה ועכשיו את מילווקי – ולהביא את שתיהן לגמר המזרח. יש לו ראיית משחק נהדרת, הוא יודע לעשות התאמות נכונות במהלך המשחקים ונחשב היום לאחד מאנשי המקצוע הטובים בעולם".
בלי מודל לחיקוי
כדי להבין איך הגיע ג'סאר בגיל 30 לצוות המקצועי של אחת מקבוצות הכדורסל הטובות בעולם, צריך לחזור להתחלה, לג'ת, שם נולד וגדל. "הייתי ילד שאהב ספורט, שיחקתי כדורגל, הלכתי לאימוני ג'ודו והשתתפתי בכל מיני חוגים", הוא מספר, "בימי חמישי, יחד עם כל ישראל, ישבתי לראות משחקים של מכבי תל־אביב, בתקופה שפיני גרשון הצטרף אליה והיא חזרה להיות מעצמה באירופה, ופשוט התאהבתי במשחק. בגיל עשר התחלתי לשחק. הייתה לנו אז קבוצת קט־סל בכפר, לא היה לנו אולם אז שיחקנו והתאמנו בחוץ, גם כשהיה קר וירד גשם. התנאים היו רחוקים מלהיות אידיאליים, אבל בסופו של דבר בשביל לשחק צריך שני סלים וכדור, וזה מה שעשינו. היה לי מאמן בשם עבד ותד, אחד הבכירים במגזר עד היום, שהשקיע בנו מאוד ולקח אותנו לראות משחקים של קבוצות בוגרים כדי שנקבל השראה. גם אז, כמו היום, הכדורגל במגזר היה הרבה יותר פופולרי, ושחקנים מצליחים כמו עבאס סואן ונג'ואן גרייב גרמו להרבה ילדים להתחיל לשחק כדורגל. לי אף פעם לא היה מודל של כדורסלן ערבי שהערצתי, אבל פשוט התאהבתי במשחק".
ג'סאר, שמתנשא לגובה 2.03 מטר ושיחק בעמדת הפורוורד, המשיך לשחק בג'ת עד שהגיע לגילי הנוער. "בעונה הראשונה שלי בקבוצת הנוער היינו במרחק ניצחון אחד מהעפלה לליגה הארצית, אבל הפסדנו במשחק האחרון לזכרון־יעקב וזה לא קרה. בסיום העונה, לי ולכמה חברים מהקבוצה הייתה אפשרות לעבור להפועל גן־שמואל, ובכיתה י"ב החלטתי ללכת על זה. שיחקתי שם בליגה הלאומית לנוער, ובמקביל בקבוצת הבוגרים בליגה א'. היה נהדר מבחינתי לשחק מול שחקנים שמבוגרים ממני גם בעשר או 15 שנה". היכולת הטובה שהציג באותן שנים, שהתבטאה בבחירה שלו לשחקן העונה במחוז צפון, הובילה את ג'סאר לנבחרות ישראל הצעירות. "בקדטים זומנתי לסגל המורחב ולא נבחרתי לסגל הסופי, אבל עם נבחרת הנוער נסעתי לאליפות אירופה בספרד, שבה סיימנו במקום העשירי. הכוכבים אז היו שון דניאל ובן רייס, אני הייתי שחקן משלים ושיחקתי בחמישה מתוך שמונת המשחקים. זו הייתה חוויה מיוחדת. שנה לפני כן שיחקתי עוד בליגת הנוער המחוזית ופתאום אני באליפות אירופה, מול השחקנים הכי טובים בגילים האלה, שכמה מהם הגיעו ל־NBA. זו הייתה קפיצת מדרגה גדולה בשבילי, ושם גם הבנתי שאני רוצה להפוך למקצוען. זה חלום של כל ילד, להיות בנבחרת, ואלו זיכרונות שתמיד יישארו איתי".
זיכרון פחות טוב יש לג'סאר מנבחרת העתודה, שאליה זומן פעמיים אבל לא נבחר לסגל הסופי. "בשני טורנירי ההכנה הייתי אחד המצטיינים בנבחרת, ועד היום אני לא יודע למה אריאל בית־הלחמי בחר להשאיר אותי בחוץ, כשפורסם הסגל הסופי. הרגשתי אז שאני מתאים לרמות האלה, ואני מאמין שכולם הרגישו ככה".
חלק מהדם לתמיד
בסיום התיכון, בגיל 18, החליט ג'סאר לנסוע ללמוד בארצות־הברית. "נסעתי ללמוד ב־Lee Academy במיין, במשך שנתיים, שם שיחקתי בקבוצת הכדורסל. משם עברתי למכללת בייקר בקנזס, שמשחקת בליגת המכללות NAIA בדיוויז'ן 1, וזו הייתה חוויה נהדרת. בשנה השנייה שלי שם הגעתי עם הקבוצה לטורניר הארצי, הישג שלא קרה שם מאז 1941, וזה היה כיף גדול. בסיום אותה עונה שיחקתי גם עם הנבחרת האולימפית באוניברסיאדה בסין ונהניתי מכל רגע".
על הפרישה ממשחק בגיל 23: "חשבתי על הדברים לטווח ארוך והבנתי שאני יכול לשחק ברמת הליגה הישראלית במשך עשור, בחוזים שרובם נמוכים מאוד, או לעשות משהו שמעטים בארץ זוכים לעשות"
בסיום התקופה שלו במכללה, החלו לזרום לכיוון ג'סאר הצעות מקבוצות בליגות הבכירות בישראל. דווקא אז, כשהוא רגע מעלייה על טיסה חזרה, התרחשה תפנית בעלילה, ששינתה לחלוטין את מסלול חייו. "כבר הייתי קרוב לחתום על חוזה עם סוכן בארץ, וזה היה כבוד גדול עבורי שקבוצות בארץ מציעות לי חוזה מקצועני, אבל פתאום קיבלתי הזמנה לסטאז' של חודשיים במשרד של רונלד שפירו, אחד מסוכני הספורט הגדולים בארצות־הברית. בשנות ה־70 וה־80 הוא ייצג את השחקנים הכי גדולים בבייסבול האמריקני, הוא פרסם כמה ספרים מצליחים בנושא עסקים בספורט ומקושר להמון אנשים. הבנתי שהזדמנות כזו לא מגיעה בכל יום, ואמרתי לעצמי שאלך לשם לחודשיים ויהיה לי איתו קשר לכל החיים. אחרי שהתחלתי לעבוד שם התאהבתי במה שהוא עושה והחלטתי להישאר במשך שנה, בהבנה שבסיומה אחזור לארץ לשחק כדורסל. בתום השנה הגעתי למסקנה שאני רוצה ללכת לכיוון של ניהול ספורט".
ההחלטה של ג'סאר לוותה בפרישה מפתיעה למדי מכדורסל בגיל 23. "חשבתי על הדברים לטווח ארוך והבנתי שהאפשרות שלי היא לשחק עכשיו ברמת הליגה הישראלית במשך עשור, בחוזים שרובם נמוכים מאוד, או לעשות משהו שמעטים בארץ זוכים לעשות. בזכות הבחירה הזו זכיתי לעבוד שלוש שנים עם אחד מאנשי הספורט הבכירים בספורט האמריקני, מה שפתח עבורי את הדלת לרמות הגבוהות ביותר. האהבה והתשוקה לכדורסל מעולם לא יצאו ממני, אני עדיין משחק בכל יום ומקווה להמשיך גם כשאהיה בן 90. במשך 15 שנה התאמנתי קשה בכל יום במשך שעות, סבלתי מכאבים, נקעתי את הקרסול המון פעמים, ישבתי עם קרח על הברכיים כל הזמן, ועדיין המשחק הזה הוא חלק מהדם שלי לתמיד".
העבודה עם שפירו כללה בין השאר שיתופי פעולה עם ה־NFL (פוטבול), MLB (בייסבול) וה־NBA. "העבודה עם שפירו הייתה מרתקת, ממש בית ספר לחיים. למדתי שם באופן יומיומי במשך שנים איך להתנהל במשא ומתן, איך להתגבר על קשיים ואיך לגשת לדברים בצורה הנכונה. עשינו המון דברים וזה היה תרגול נהדר. העשייה ב־NBA עניינה אותי יותר מהכול. אחרי שנה בסוכנות החלטתי ללכת וללמוד במקביל לתואר בשני בניהול עסקים ובכלכלה באוניברסיטת בולטימור, מה שעזר לי לפתח חוש להסתכל על דברים בצורה אחרת".
"אם אקבל הצעה מאחת הקבוצות הבכירות בארץ שתרצה שאנהל אותה, אשמח לשמוע ולבחון אותה. מעולם איש לא פנה אליי, ואני כולי ממוקד בניסיון להגיע הכי רחוק מבחינה ניהולית ב–NBA"
אחרי שלוש שנים עם שפירו, הגיעה לג'סאר הצעה שלא יכול היה לסרב לה. "תוך כדי העבודה יצרתי קשרים עם הרבה אנשים. בשלב מסוים פנו אליי ממינסוטה ושאלו אם ארצה להצטרף, והלכתי על זה", הוא משחזר. "אנשים לא מבינים עד כמה העבודה ב־NBA קשה ומורכבת, ובכמה שעות בכל יום מדובר. יש הרבה מאוד תכנון מקדים, יש ספר חוקים של הליגה עם יותר מ־600 סעיפים שצריך לדעת. אתה כל הזמן רוצה ללמוד ולהתקדם, לעקוב אחרי התנהלות של קבוצות אחרות, לא רק ב־NBA ולא רק בכדורסל, אלא באופן נרחב בהרבה. סגל של קבוצת NBA היום כולל 15 שחקנים, ועוד שניים בחוזה דו־צדדי עם ליגת הפיתוח. קבוצה בליגה שווה בין מיליארד וחצי לשני מילארד דולר, אתה עובד עם שחקנים שחתומים על חוזים של 150 מיליון דולר לכמה שנים, וזו מערכת מורכבת מאוד".
ג'סאר עבד במינסוטה במשך שלוש עונות תחת הג'נרל מנג'ר, סקוט ליידן, וטום ת'יבודו שתפקד במועדון כמאמן וכנשיא לענייני כדורסל. "במינסוטה הייתי שותף לבניית האסטרטגיה של הקבוצה, מבחינת תקציב ושכר, ובנייה לטווח קצר וארוך. הייתי גם אחראי על טריידים והחתמות של שחקנים חופשיים, ובין השאר הייתי מעורב בהגעה של ג'ימי באטלר אלינו, במעבר שלו לפילדלפיה, ובהארכות החוזים של אנדרו ויגינס וקרל־אנתוני טאונס". בתקופה שבה עבד ג'סאר בטימברוולבס, עלתה הקבוצה לפלייאוף לראשונה אחרי 15 שנה. אלא שפתיחת עונה רעה הובילה לפיטוריו של ת'יבודו בתחילת השנה האזרחית. "אחרי הפיטורים לא ידעתי מה עומד לקרות. החוזה שלי נגמר בסיום העונה החולפת, ואמור היה להתחדש, אבל אז הגיעה ההצעה ממילווקי והחלטתי ללכת על זה. מדובר בקבוצה שונה עם ציפיות גבוהות בהרבה, ורצון להגיע הכי רחוק שאפשר בפלייאוף. לא רציתי לפספס הזדמנות להיות חלק ממערכת כזאת. מבחינת העבודה יש הרבה דברים דומים בין הקבוצות, והשוני העיקרי הוא במטרות ובשיטת המשחק. במילווקי אנחנו משחקים בעיקר על יאניס, כשמסביב הרבה קלעים מוכשרים, והשחקנים שאני מחפש עכשיו הם בעלי כישורים אחרים".
מה דעתך על הרמה כיום ב־NBA?
"זה הכדורסל הכי טוב בעולם ללא ספק. יש כאן אתלטים מדהימים, קלעים נהדרים ושחקנים עם ראיית משחק וחוש למשחק שלא תמצא בשום מקום אחר. הם העילית של העילית של הכדורסל העולמי, יחד עם ההבנה שבאירופה, ואולי גם בסין ואפילו בארץ, ישנם שחקנים שיכולים להתאים לרמה הזאת. להיות חלק מקבוצת NBA, עם 82 משחקים בעונה הרגילה, ואופציה לעוד ארבעה עד קרוב ל־30 משחקים בפלייאוף, זה המון. אני מסתכל על השחקנים לפעמים ונדהם, כמה הם קשוחים מבחינה פיזית ומנטלית".
האם לדעתך סיפור השושלת של גולדן־סטייט הסתיים?
"עדיין יש להם שחקנים טובים מאוד, מהטופ העולמי, ואני מאמין שאף פעם אסור להספיד אלופים. כשקרי ותומפסון יבריאו, לגולדן־סטייט יהיה הרבה מה לומר בליגה".
געגוע לאוכל של אמא
מתוקף תפקידו, ג'סאר נזהר בדבריו. הוא לא מוכן להתייחס בשום אופן למשבר של הליגה מול סין, אפילו מבקש שלא אזכיר זאת בכתבה, ומסרב לדבר על שחקנים כמו דני אבדיה וים מדר, שצפויים להעמיד את עצמם לבחירה בדראפט ה־NBA. הוא מוכן לספר שאחרי הכדורסל הישראלי הוא ממשיך לעקוב באופן שוטף. "אני שמח לראות את הכישרונות שגדלים בשנים האחרונות בענף. לזכות פעמיים ברציפות באליפות אירופה לנבחרות עתודה זה לא דבר של מה בכך, זה מראה איך איגוד הכדורסל לוקח את העניין ברצינות ואיזו עבודה טובה עושה פיני גרשון בניהול המקצועי. אני מקווה מאוד שבעתיד הקרוב יגיעו עוד ישראלים ל־NBA. אני גם מקפיד לצפות במשחקים של מכבי תל־אביב ביורוליג, ומנסה לתפוס משחקים של ראשון־לציון, ירושלים וחולון באירופה. כיף לראות קבוצות ישראליות מצליחות באירופה".
"כספי הוא שחקן NBA לגיטימי שהגיע לרמות הכי גבוהות, ועדיין מתאים לרמה הזאת. הוא לא נשאר סתם בליגה במשך עשור, זה לא מובן מאליו. היו רבים שנבחרו לפניו בדראפט ולא שרדו גם שלוש שנים. ראיתי אותו לאחרונה במכבי ונהניתי מאוד. הוא שחקן חכם ולא אנוכי"
מה דעתך על מצב הכדורסל במגזר הערבי בישראל?
"אין לי הרבה מידע בנושא, אבל הייתי שמח לתרום ולעזור לפתח את הכדורסל במגזר. הייתה לנו בג'ת תקופה עם שחקני בית מצוינים, ואחד מאלה ששיחקו איתי בונה עכשיו בכפר מחלקת נוער לכל הגילים. יש הרבה שחקני כדורסל מוכשרים במגזר וצריך לאתר אותם, לתת להם תנאים ולעזור להם להביא את הכישרון שלהם לידי ביטוי. שמחתי לראות את הפריצה המקצועית של כרם משעור. יש שני שחקנים ערבים ישראלים, עומר ותד ומוחמד אבו ערישה, בוגרי הנבחרות הצעירות של ישראל, שמשחקים במכללות בארצות־הברית. אני מקווה שיהיו עוד כאלה".
עומרי כספי, שחזר בקיץ למכבי תל־אביב, הפך עם השנים לחבר טוב של ג'סאר. "אני כבר לא זוכר איך הכרנו אבל אנחנו קרובים מאוד, ובשנים שלי במינסוטה הלכנו לארוחת ערב בכל פעם שהוא הגיע לעיר. בשנה השנייה שלי היו לנו כמה פציעות בסגל, וממש שמחתי שהחתמנו אותו לחוזה עד לסוף העונה. שאלו אותי אם זה משהו שאנחנו רוצים לעשות, ובלי להסס אמרתי כן. כספי הוא שחקן NBA לגיטימי שהגיע לרמות הכי גבוהות, ועדיין מתאים לרמה הזאת. הוא לא נשאר סתם בליגה במשך עשור, זה לא מובן מאליו. היו רבים שנבחרו לפניו בדראפט ולא שרדו גם שלוש שנים. ראיתי אותו לאחרונה במכבי ונהניתי מאוד. הוא שחקן חכם ולא אנוכי, שיודע למצוא שחקנים על המגרש ולאפשר להם זריקות קלות. הוא עושה את כל הדברים הקטנים שלא רואים בסטטיסטיקה ועוזר להם לנצח במשחקים".
עד כמה קשה להיות רחוק כל כך מהמשפחה והחברים?
"אני כבר 12 שנה פה, תקופה ארוכה, אבל אני עדיין מתגעגע לאוכל של אמא. אני בקשר רציף עם כולם, אבל ההורים מתגעגעים ואני יודע שזה לא קל להם. אבל אני גם יודע שהם גאים מאוד, וזה עוזר לי לחייך ונותן לי מוטיבציה לעשייה. הדבר הקשה ביותר הוא לפספס את החתונות, האירועים והמפגשים המשפחתיים בסופי שבוע. יש לי עוד שני אחים ואחות, ואני ממש שמח לבוא לארץ בפגרה ולפגוש את כולם".
מה הסיכוי שתחזור לארץ?
"אם אקבל הצעה מאחת הקבוצות הבכירות בארץ שתרצה שאנהל אותה, אשמח לשמוע ולבחון אותה. מעולם איש לא פנה אליי, ואני כולי ממוקד בניסיון להגיע הכי רחוק מבחינה ניהולית ב־NBA".
על מה אתה חולם?
"כל עוד ההורים שלי שמחים, מבחינתי הכול בסדר. אני שואף להגיע הכי רחוק שאני יכול, אבל אי אפשר לחזות את העתיד. אם לפני עשר שנים היית שואל אותי מה אהיה בגיל 30, הייתי עונה לך שחקן כדורסל. גם לפני חמש שנים לא ידעתי מה יהיה, וגם עכשיו. אני מאמין בלחיות וליהנות מהרגע".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני עובד ב־NBA, רואה כדורסל כל יום, עובד עם השחקנים הכי טובים בעולם וחי טוב. אין לי תלונות. אני בחמש ואני מאושר, ברוך השם".
