ברנדון סנדרסון הוא אחד השמות העולים בספרות הפנטזיה של ימינו. הסופר המורמוני, שניסה להיות מיסיונר לפני שפנה אל הכתיבה, אחראי לסדרות עבות הכרס "הערפילאים" ו"גנזך אורות הסער", אבל את עיקר פרסומו קיבל כשנבחר לסיים את הסדרה האפית "מחזור כישור הזמן", לאחר מותו בטרם עת של הסופר רוברט ג'ורדן. ספר הביכורים של סנדרסון, "אלנטריס", ראה אור בישראל ב־2009 בהוצאה מוגבלת שאין הרבה מילים טובות לומר עליה. מי שהצליח לשים יד על הספר הנדיר גילה שהכתב קטן מדי, השוליים צרים מדי וטעויות הכתיב מתישות. לכבוד עשור לצאת התרגום ההוא, החליטה הוצאת אופוס לתקן את המצב ולחדש את הספר בהוצאה מורחבת ומתוקנת, כולל כריכה נהדרת ועליה האיור שהיה ההשראה של סנדרסון לכתיבת הספר.
"אלנטריס" מתאר את גורלה המר של עיר שהייתה בעבר עירם של האלים, עד שלפני כעשור קרתה התרחשות שגרמה לאלנטרים להפוך ליצורים מעוותים במקום לאלים, מתים־חיים שנדחקים אל מעבר לחומות העיר. הסיפור מובא משלוש נקודות מבט שונות: נקודת מבטו של ראודן נסיך ארלון, שהופך בעצמו לאלנטרי ומוגלה אל העיר המקוללת; סריני, הנסיכה הזרה שהייתה אמורה להינשא לו בנישואים פוליטיים וחושבת שהוא מת; וכהן שמגיע לארלון כדי להמיר את דתם של תושביה.
הקריאה בספר בעייתית מראש. ספרי ביכורים נשפטים בדרך כלל כיחידה עצמאית, אבל כאן קשה לבצע קריאה כזו. סנדרסון, שהיה אורח הכבוד של פסטיבל אייקון האחרון, כבר הפך למותג וקשה שלא לקרוא את ספרו הראשון בצילם של ספריו האחרים. לכן אפשר גם להתאכזב מהספר. בוסריות הכתיבה לא מנצלת את כל האפשרויות הגלומות בעלילה, שינויים עמוקים מתרחשים כלאחר יד ובאים על חשבון עומק הדמויות, ויחידת הזמן שבה מתרחש הספר – חודשיים בלבד – היא בלתי אפשרית. אפשר לנחש שסנדרסון הבוגר לעולם לא היה בוחר לדחוס כך עלילה עמוסה של 650 עמודים.
למרות זאת, אפשר לראות כאן גם כמה מהמאפיינים הסנדרסוניים המוכרים והמוצלחים, כמו הגישה המדעית שלו לקסם כמערכת של חוקים המתגלים לקורא באופן מסודר ולא נותרים מעורפלים, וההתעניינות שלו במבני דת ובדמויות דתיות. ובעיקר, כבר ב"אלנטריס" ניכרת שליטתו המופתית של סנדרסון באחד הדברים החשובים בכתיבה פנטסטית – היכולת ליצור עולם אחר, בעל נפח ונוכחות, שניתן לשקוע בתוכו ולהאמין בקיומו. העיר אלנטריס, בסיועו של הנסיך ראודן טוב הלב, מגלה את פניה במהלך הקריאה והופכת למעשה לדמות המעניינת ביותר בסיפור. ההשלמה בין הנעשה מחוץ לעיר לנעשה בתוכה, באמצעות הנסיכה סריני הנמרצת, יוצרת מבנה עלילתי מוצלח, וחבל רק שסיפורו של כהן הדת לא מוצלח באותה מידה. כל אלה נוצרים בעזרת תשומת הלב של סנדרסון להיסטוריה של העולם שיצר, למבני התרבות ולחוקיות שלו.
נכון, לקראת הסוף משהו בחוקיות של העולם הזה הופך נזיל מדי, אבל הבוסריות עובדת לא רק לרעת הקורא. סנדרסון, שכדי לבסס את העולמות שברא נוטה לכתוב אפוסים עבי כרס שקשה לראות את סופם (וחלק מהקוראים, למען האמת, מוצאים אותם מתישים), מעמיד ב"אלנטריס" סיפור מרתק וקטן־יריעה באופן יחסי, אך עם זאת שובה לב.
קשה להאמין שחובבי סנדרסון ירשו לעצמם לא לקרוא את הספר. להם כדאי להיות סבלניים כלפי שגיאות הביכורים של הסופר האהוב עליהם. אבל דווקא עבור חובבי פנטזיה שלא מתחברים לסדרות ארוכות, או כאלה שניסו את סנדרסון ולא חיבבו את הדקדקנות בכתיבה שלו, מומלץ לנסות בכל זאת את "אלנטריס". גם אם לא כל הדמויות שלו מעניינות באותה מידה, מדובר באחד מספרי הפנטזיה המקוריים שקראנו, וסנדרסון או לא – זה לכשעצמו אינו דבר של מה בכך.
אלנטריס ברנדון סנדרסון, אופוס, 655 עמ'
