"ימים נוראים" של הבמאי ירון זילברמן, הזוכה הגדול בפרס אופיר, הוא דרמת מתח מבוימת ומשוחקת היטב המלווה את דמותו של יגאל עמיר בחודשים שקדמו להתנקשותו בראש הממשלה יצחק רבין. עצם ההחלטה על הפקת סרט כזה כבר עוררה סקרנות ותהיות: מהי כוונת יוצריו? האם יציעו זווית אחרת כלשהי לאירועים? כיצד יגיב הציבור הישראלי לסרט שמחזיר אותו לאחת הטראומות בתולדות המדינה?
נתחיל מהסוף: אם הייתם מספיק בוגרים בתקופה המתוארת בסרט, לא תקבלו מ"ימים נוראים" שום תובנה חדשה על השתלשלות האירועים. נכון, הסרט מציע חוויית צפייה מותחת וסיומו מותיר אולם שלם מצומרר, אלא שזה לא באמת מפתיע כשמדובר בסיפור שסופו התנקשות בראש הממשלה. הערך המוסף המובהק ביותר נובע מבחירת הבימוי להיצמד לנקודת מבטו של יגאל עמיר. כאן, בהתבסס על תחקיר ובעיקר על השערות מלומדות, אנו נחשפים לשיחות פרטיות, סצנות משפחתיות והווי חברתי שמציגים את עמיר האדם. חשוב להדגיש: באינטימיות הזו אין משום יצירת אמפתיה כלשהי לרוצח; להפך, היא רק מדגישה כי מדובר באדם חושב שאת החלטותיו ביצע בצורה מודעת.
אלא שלמרות הקרבה לדמות, מתמיה כיצד בשום רגע היוצרים אינם מצליחים לחלץ את המתבקש ביותר – פענוח אמיתי של יגאל עמיר. זמן המסך המשמעותי המוקדש לסיפור אהבתו הנכזבת כמו גם לתחושות הקיפוח העדתי שחווה נותר גם הוא תמוה: כיצד הוא תורם במשהו להבנת הדמות ומניעיה? נראה כי המפתח לפתרון השאלות הללו טמון בהבנה שיוצרי הסרט לא רצו מלכתחילה לעסוק בעמיר האדם, אלא בעמיר כמייצג של ציבור שלם. כעת, קל להבין כי האהבה הנכזבת ותחושות הקיפוח מתייחסות בעצם לאותו ציבור, שמרגיש נבגד על ידי בני עמו שבחרו באויב ומושפל בידי האליטות השולטות.
כן, מתברר שבמקום סרט מעניין ואולי אף אמיץ נותרנו עם לא יותר מעוד פרובוקציה פוליטית שמאלנית. במקום חשבון נפש מאחד, משלהבים היוצרים רגשי זעם מפלגים. איזו קלישאה מאכזבת. ההיצמדות לנקודת מבטו של עמיר מאפשרת ליוצרים להחסיר באופן טבעי מן השיח את כל הקולות השפויים מהימין. הרי עמיר הקיצוני מקיף עצמו בקולות קיצוניים. הדמות היחידה שמציעה את נקודת המבט הימנית הדתית הרווחת היא אביו של עמיר. אלא שהיא נתפסת בסרט כדעתו הלא פופולרית של מיעוט חלש.
"ימים נוראים" אינו מסתפק רק בהצגה מגמתית של העובדות ההיסטוריות, אלא גם פועל לקעקע את עצמו כמסמך עובדתי אותנטי: הסרט מורכב מחומרים מבוימים השזורים שתי וערב עם קטעי ארכיון טלוויזיוניים אמיתיים. כל החומרים המבוימים קיבלו טיפול סגנוני המשווה להם
מראה של קטעי ארכיון: פריים טלוויזיוני מרובע במקום פריים קולנועי מלבני ואיכות תמונה מגורענת בסצנות הליליות. התוצאה היא סרט שנדמה כאילו כולו נערך מתוך קטעי ארכיון אמיתיים. רוב הצופים הבוגרים כנראה יֵדעו לעשות את ההפרדה, אך הדור הצעיר שלא חווה את התקופה ולא מכיר מספיק את העובדות עלול להתבלבל ולהתייחס לכל מה שמוצג בסרט כעובדות היסטוריות מוגמרות.
את הטון המגמתי חותמות כותרות הסיום המפנות אצבע מאשימה כלפי שני גורמים: כמה מרבני הציונות הדתית, שאף אחד מהם לא נאסר לאחר הרצח, ובנימין נתניהו, שבנאום הניצחון שלו בבחירות חצי שנה לאחר הרצח לא הזכיר ולו במילה אחת את יצחק רבין. שתי קרנות הקולנוע הממשלתיות הגדולות גילו אחריות כשנמנעו מלתמוך תקציבית בהפקת הסרט, החלטה תמוהה בזמנו שעתה מובנת לגמרי. חבל אם כן שכעת, כנראה בשל סיכוייו של הסרט הנפיץ והמסקרן לזכות בפרס האוסקר הזר, נתנה האקדמיה את הפרס הגדול לסרט הכי קטן בתחרות.
ימים נוראים ישראל 2019, במאי: ירון זילברמן, 122 ד' 2 כוכבים
