שנה טובה לדוד /// רונאל עדני | 27
אני יודע ששנה עברית חדשה עוד רגע מתחילה, אבל אני עוד תקוע טיפה מאחור. בתחילתה של השנה הבית־ספרית, כשהורי ישראל שוב התחילו להשאיר את גורי האדם שלהם למשמרת בידיים זרות. באותו הזמן פיד הפייסבוק שלי התמלא בערימות של תמונות של ילדים בגבהים משתנים עם ילקוטים על הגב ובצידן טקסטים משתפכים. על הקושי לשחרר; על הפחדים הקמאיים שמלווים לכך; בקיצור, טקסטים שזיקקו את אהבת ההורים לילדיהם. אבל אם לומר בכנות, מה שהכי בלט אצלי כשקראתי את כל הטקסטים האלה הייתה תחושת הזרוּת. כמו תייר שמתבונן מהצד, הרגשתי שכל זה לא שייך אליי. הרי אני, מה אני, אפילו לא חד־הורי. אני רווק.
ושלא יובן לא נכון, אני חולה על ילדים ואם אצטרך לסכם את כל הווייתי לכדי שורה אחת קצרה אז השורה הזאת בטח תהיה: דוד במשרה מלאה למעין־שלום ועלמא, שני גורי האדם המתוקים ביותר שידע העולם. בכל פעם שאני מביע אהבה לשני הקטנטנים האלה, בשלב כלשהו מגיע הורה למוד ניסיון שאומר: "עכשיו תאר לעצמך מה זה כשהם שלך". ואז אני קצת מתעצבן, כי זה דבר מתנשא להגיד לאדם שמבטא אהבה לאחייניו.
אבל רגע לאחר מכן אני באמת מנסה לדמיין לעצמי איך זה יהיה כשאהיה אבא. ואין, אני בדוק אהיה האבא הכי מגניב בעולם. אהיה אבא שהוא מגניב כמו דוד רווק. אני אשחרר בקלות. לא אתעסק בכלל בשאלה באיזו שעה הילדים חוזרים הביתה, כמו שאר ההורים. סומך עליהם כבר מעכשיו. הרי אלה גורי האדם של אבא שלהם, הם אנשי זאב. השעות הקטנות של הלילה הן השעות הכי יפות שלהם.
וכשיגיע גם היום שלי להשאיר את גורי האדם שלי למשמרת בידיים זרות, אצלם אותם עם ילקוט על הגב ואכתוב טקסט משתפך שיזקק את כל האהבה שלי אליהם, ואסיים אותו במשפט: "עכשיו כבר לא צריך לתאר לעצמי שום דבר".
אבאל'ה, בוא: צרחות באמצע הרחוב, אכילת שאריות ושקרים על בסיס יומיומי. בוא, כנראה לא סיפרו לך שהחלק הכי טוב באבהות זה האובדן המוחלט של הבושה
אבות אכלו בוסר /// אלעד שדות | 24
אני עדיין לא אבא, אבל מעשה העקדה כבר מזעזע אותי. גם את ילדי הדמיוניים ביותר לא הייתי עוקד. לא בעד שלום, ובטח שלא בעד להיות "אב המון גויים" או כדי ללמד את הבן האהוב שלי כמה אני נאמן לאלוהים. מה נסגר איתך, אברהם. ואיך דבק בך השם "אברהם אבינו". מה הלו"ז. אמנם בסוף אברהם לא העביר את הסכין על הגרון הצחור של בנו בפסגת ההר, אבל אם אבא שלי (כפרה עליך אבוש) היה נמנע מלהקריב אותי רק כי מלאך נחת משמיים ונתן לו איל כתחליף, אני לא בטוח שהייתי סולח לו. ייתכן שמבחינתי מאותו היום היה הופך אבי לאבא לילד יתום.
לא רק עם אברהם קשה לי. יצחק אבינו העדיף את עשו על הבן החנון. יעקב אבינו עשה ליוסף וואנזי פסים בלי לחשוב מה ירגישו שאר האחים. איך בדיוק מצופה ממני להיות אבא למופת כששלושת אבות האומה היו הורים כל כך מאכזבים?
יש לי עוד שני אבות: חגי אקרמן, המוכנה בפי "אבוש", ואלוהים. משניהם למדתי המון. אבל גם להם היו נפילות לא קטנות: אבוש, להכריח אותי בכיתה ב' לראות איתך איך ג'אבה ההאט אוכל חייזרים חיים ומענה את הנסיכה ליאה לא היה כזה הגיוני, גם לא אם אתה מקריא לי את הכתוביות כדי שאבין. ואלוהים… יש לי הרבה טענות, אציין רק את המרכזית: למה אין חדי קרן? בחיי. מה אכפת לך.
אבל בסופו של יום, בתכלס, אני מת עליהם. מת מאהבה לכל אבותיי. כי הם עשו מה שעשו בגלל שהם אוהבים אותי. הורות זה לא דבר הגיוני, וכנראה שיום אחד כאשר יהיו לי ילדים (יא, איזה חמודים אתם!) גם הם יתאכזבו מהמעשים שלי. אולי לא באמת משנה מה אבות עושים, העיקר שהם עושים את זה כי הם אוהבים.
