שלום הדר. ספרי לי איך הוקם צוות הזולות ומה אתם עושים בעצם?
"השם הרשמי שלנו הוא 'צוות איתור וטיפול ברחוב', השם הלא־רשמי שלנו הוא באמת 'צוות זוּלות'. אמנם אנחנו לא הראשונים שמאתרים צעירים ברחוב, היו ארגונים ואנשים שעשו את זה לפנינו, אבל לא היה תפקיד כזה מטעם גורמי רווחה וקידום נוער. לפני ארבע שנים הייתה תוכנית טלוויזיה של אמנון לוי שעסקה בנערים ונערות שהסתובבו בירושלים. היא עשתה המון רעש ציבורי וגם גרמה לתסכול בקרב אנשי טיפול, כי גורמי הרווחה לא יצאו בה טוב כל כך. הרווחה ניסתה להבין למה יש תופעה כזו נרחבת בירושלים, והדבר הטוב שקרה בעקבות התוכנית הוא שהחליטו להעמיד תקציב לאנשי זולות. אני מרכזת חמישה אנשי צוות שנמצאים במוקדי איתור מרכזיים של ירושלים. מקומות שהבנו מתוך מיפוי שבהם הצעירים והנוער נמצאים. יש רצף של סיכון – מצעירים שאנחנו מאתרים ומחזירים לשכונות ועד אוכלוסיית קצה של הקצה, הצעירים שאותם אנחנו מבקרים במבנים הנטושים".
על אילו גילים אנחנו מדברים?
"מגיל 12־13 עד גיל 25".
כל כך צעירים? את פוגשת נערים בני 12 מחוסרי קורת גג?
"לצערי אנחנו מאתרים גם נערים בני 12 שהם חסרי מסגרת וקורת גג. יש מקרים כאלה בתדירות נמוכה, ואז כל הגורמים יתגייסו יחד כדי לעשות הכול. מאחר שהנערים האלה הם בחסות החוק, כל הגורמים עסוקים בחיפוש אחר פתרון עבורם, אבל יש הרבה קשיים. אין עורף משפחתי, זה ילד שלא שייך לאף אחד והמערכת היא המשפחה שלו".
אני מתקשה לעכל.
"אין לנו מספיק מסגרות שמסוגלות לקלוט קצה. זו אמירה קשה, אני יודעת".
אפשר להגיד שבגלל זה את והצוות שלך ברחוב?
"חשוב לי להבהיר פה משהו, זה לא שיש תופעות קצה כי אין מסגרות שיכולות להכיל אותן. פעמים רבות בתחום שלי מחפשים אשמים: מי ייקח אחריות? מי יעשה מהפך? זה לא עובד ככה. יש תופעות דינמיות וילדים שאחת המסגרות תתאים להם יותר או פחות, אבל תמיד יהיו ואקום וילדים ברחוב. הגורמים המקצועיים צריכים לייצר פתרונות כמה שיותר יצירתיים. אז נכון, אין מספיק מסגרות סגורות בצו לקטינים. יש אליהן רשימות המתנה, אבל זה לא המוקד. יש מושג שהרבה אנשי מקצוע וחינוך משתמשים בו – אוכלוסייה שנמצאת בין הכיסאות. זה מושג שמקומם אותי מבחינה מקצועית. יש ואקום? אז אנחנו נהיה בוואקום. אנחנו נמצאים בין הכיסאות ומנסים לצמצם רווחים. אם הכיסאות זה בית ספר ועובד טיפולי – ובראייה כללית יותר משרד הרווחה ומשרד החינוך – אז תוכניות מניעה זה צמצום הרווח. זה מה שאנחנו עושים ברחוב ובזולות".
הזכרת שעוד לפני שהוקם צוות הזולות היו ארגונים שהסתובבו ברחוב. מה בעצם הערך המוסף שלכם?
"אני חושבת שהייחוד שלנו הוא שאנחנו מצליחים ליצור חיבורים בין מגוון גורמי המקצוע. אנחנו יכולים להיות הדבק ביניהם. אפשר לומר שאנחנו כמו חדר מיון עירוני. מתוך החיבורים ושיתופי הפעולה האלו מתאפשר מתן מענה טוב יותר ונוצרת מעטפת רב־מקצועית".
אוקיי, נניח שאני רוצה לחדד את הראייה שלי. כנראה עברתי פה ושם ליד מבנים כאלו ולא העליתי בדעתי שבני נוער גרים שם. איך זה נראה?
"בדרך כלל מדובר על 'סקווטים' – מבנים ציבוריים או עירוניים נטושים או מבנים שיש עליהם סכסוך משפחתי, והם עומדים ריקים. לרוב הם לא מתוחזקים, שבורים, מטים לנפול בחלקם. כל מי שנפלט לרחוב במצב סיכוני ואין לו לאן לחזור, תוך יממה־שתיים ימצא את עצמו מחפש מקום לישון. האופציות הזמינות הן חדרי מדרגות נטושים – ברחביה, נחלאות, שוק מחנה־יהודה. קל מאוד כשורד לזהות את המבנים האלו. יורד גשם, קר בירושלים, ואדם הישרדותי מחפש איפה אפשר להניח ראש, לאן אפשר לפלוש. לפעמים זה נכס שאין לו דורש וצעירים מתמקמים בו זמן רב, לפעמים חוששים שהמשטרה תבוא לפנות אותם ונודדים הלאה. בכלל האינסטינקט של לא־להשתקע במקום הוא נכון להפחתת סיכונים שיש ברחוב".
איך נראית הכניסה של הצוות שלך לסקווטים?
"אנחנו נכנסים לשם בהססנות ומכבדים מאוד. זה מרחב שהפך למרחב פרטי מבחינתנו. אכין את מי שבפנים לפני שאני נכנסת. אם יצעקו לי מרחוק לא לבוא אני אעצור. אני מבינה שגם אם אני רוצה להציל מהרחוב את אותם נערים ונערות שנמצאים שם – כרגע זה המרחב הפרטי שלהם. אין להם איפה להיות, ואנחנו מכבדים את זה. אני יכולה לומר שבארבע השנים האלו תמיד התקבלנו בברכה. דבר חשוב – אנחנו תמיד נכנסים באור יום ולא לבד, אלא כמה אנשי צוות, משתי סיבות: גם כדי לא לסכן את עצמנו וגם כדי להציע מענה אמיתי. אם מישהי רוצה עכשיו טיפול רפואי, גמילה או מעבר לפנימייה – אנחנו רוצים לתת מענה כאן ועכשיו. אם הייתה סיטואציה אלימה או מינית – אנחנו לא אנשי אכיפת חוק, אנחנו לא יכולים לעזור שם הרבה ואנחנו כאמור צריכים גם לשמור על עצמנו. אם זה מבנה ענק, נראה חלוקה לחדרים. אנחנו יכולים לגלות בתוך מבנה נטוש הומלסים מבוגרים, נרקומנים לצד צעירים וקטינים. נמצא שם את כל הקשת של הרחוב והאוכלוסייה. זה מייצר תסכול ממש גדול".
את יכולה לספר על הצלחה מיוחדת שלכם?
"אני הגעתי מעולם החינוך שבו ההצלחות הן מדידות מאוד. כשהגעתי לאוכלוסיית קצה, למדתי לפרק את מושג ההצלחה ולהסתכל עליו אחרת. אני משאירה את הטלפון שלי בזולות – אם צעירה תיצור איתי קשר, אני קוראת לזה הצלחה. להצליח להיות בקשר עם רוב הנערים זו הצלחה גדולה. לקום בבוקר ולייצר שגרה. אלו שרוצים לטפל בעצמם. מישהי שבזוגיות טובה ומיטיבה אחרי שנים קשות. כל אלו הצלחות. בטווח קצת יותר ארוך של זמן – אפשר לדבר על נערים שמתגייסים לצה"ל כהצלחה גדולה. יש לנו נערה שהפכה לאמא לשתי בנות וכיום היא עובדת בכנסת".
מה עומד לנגד עיניכם כשאתם מנסים ליצור עם הנערים האלה קשר?
"למדנו כמה דברים עם הזמן. קודם כול, מגיעים עם עוגיות ושתייה חמה או קרה – לתת מענה ראשוני, להעלות את רמת הסוכר בדם. אותם צעירים וצעירות שברחוב נמצאים במצוקה. אם אני רוצה לשנות להם את העולם, אני לא פוגשת אותם במקום שבו הם נמצאים. אם נער לא ישן טוב בלילה את לא יכולה לקבוע איתו למחר, הוא לא איתך בכלל. גילינו שהחיים ברחוב ערבבו להם את המושגים של ציבורי ופרטי, של המרחב. נערה שהפכה זולה לבית שלה, תלך ותשים רגליים על השולחן בבנק ואנשים יגידו עליה שהיא ערסית או שהיא לא שמה על העולם. אני אראה את הבלבול. הממד הפרטי והציבורי מתערבבים לה, היא לא שמה לב, זה לא 'דווקאיות'. בדומה למרחב, גם ממד הזמן שלהם שונה. כלומר, אין להם זמן. אין להם מטען לסלולרי. את לא יכולה לקבוע איתם פגישה ליום חמישי בחמש.אנחנו לא כועסים אם מישהי לא תגיע לדיון. היא לא שם".
מה את עונה על שאלת השאלות: למה הם מגיעים לרחוב בעצם?
"זאת השאלה. למה הם ברחוב? יש מסגרות, יש שלטרים. זה משהו שהרבה פעמים אנשי חינוך וטיפול שואלים אותנו בסיורים, אני רגילה לשמוע מהם את הרצון להציל – 'בואו נסגור את הזולות או נמסד אותן'. אבל מתוך הרבה שיחות עם נערים, הבנתי את אלמנט השליטה. פגשתי נערים כל כך פגועים. הטוב והרע התערבבו להם ופתאום הם קובעים לעצמם. ההיבט הזה של השליטה על החיים שלהם הוא חזק מאוד. היינו צריכים ללמוד לתת לו מקום. אני זוכרת שממש התרגשתי כשנפל לי האסימון של ההבנה הזו. יכולתי לעבוד עם זה. הכוח לקום ולעזוב מקום פוגעני בעולם מפורק – זה כוח. קיבלנו משקפיים אחרים כשהבנו את זה".
על אילו מספרים אנחנו מדברות בעצם?
"בשנה האחרונה היו מעל 3,000 נערים שעברו ושוחחו איתנו – זה כולל חיזור עד טיפול ממש. מבחינת מקרי הקצה מדובר בעשרות. צעירים מחוסרי קורת גג יש קרוב ל־200 בשנה. זה עדיין מספר טרגי. זו תעודת עניות שיש לנו צעירים כאלה שמסתובבים ברחוב. עברנו שנים מתסכלות, אבל השינוי קרה מהר יותר ממה שיכולנו לייחל. זה אולי מאוחר מדי, אבל לפחות רואים פירות בעשייה שלנו. מה שעשינו היה מהיר".
"פגשתי נערים כל כך פגועים. הטוב והרע התערבבו להם ופתאום הם קובעים לעצמם. ההיבט הזה של השליטה על החיים שלהם הוא חזק מאוד. היינו צריכים ללמוד לתת לו מקום. אני זוכרת שממש התרגשתי כשנפל לי האסימון של ההבנה הזו"
עכשיו אשאל עליכם, אנשי הטיפול: איך אתם מתמודדים עם המראות והסיפורים הקשים שאליהם אתם חשופים יומם וליל?
"אנחנו בוכים הרבה את החיים. אי אפשר להיות חשוף לכך בלי לכאוב את זה. יש הרבה כאב. העבודה הזו שוחקת הרבה מעולם המבוגרים הטוב – התמונה האידיאלית והסטרילית של אבא־אמא־אחים, משפחה. להסתכל על אבא ובת ברחוב ולא להידרך מזה? נהרס פה משהו מהחיים הרגילים. אני יכולה להגיד שהכוח שלנו הוא בצוות, ביחד שלנו. אנחנו אף פעם לא לבד. אחרי מקרה קשה מעבדים את זה יחד, הצוות כל הזמן לומד ומתפתח. דבר שעוזר לי מאוד הוא שיצרתי לי מעגל תמיכה, שותפים מכל השירותים והארגונים שאני עובדת איתם. אנחנו יכולים להישבר ביחד או לצחוק מדברים שאף אחד אחר לא יצחק מהם. בסוף־בסוף יש כוח בזכות זה שיודעים לעבד וללמוד מהשטח, ויחד מצליחים גם להתעסק בשינוי מדיניות".
תני לי איזה מבט אופטימי, איך מתוך המקומות הכי נמוכים מצליחים לייצר שינוי?
"זה כמו צוואר בקבוק. כשאתה נמצא למטה אתה חשוף להמון חוסרים ולכל מה שאין. למה הנערה ברחוב? כי לא יצרו מענה מורכב. עם הזמן למדנו להעלות את זה למודעות, למדנו להציף את הנתונים. הרכבנו פורום מקצועי של כל אנשי השטח מכל הארגונים. גם אם פוליטית לא מסכימים, אנחנו דנים בתופעות קצה שמעסיקות אותנו ועושים מה שאפשר עם הנתונים. הגענו לוועדות הנכונות ואמרנו: 'יש יותר מדי בנים ברחוב, תפתחו שלטר נוסף'.
"בשנה וחצי האחרונות חלה תפנית דרמטית ומרגשת. שמנו לב שיש המון צעירים שלא מקבלים טיפול פסיכיאטרי שהם זקוקים לו. אם צעיר או צעירה בסיכון רצו לראות פסיכיאטר, זה לקח משהו כמו שלושה חודשים דרך קופת החולים. הצלחתי ללחוץ ולדחוף, התור קוצר לחודשיים. אבל עד שיגיע התור זה יכול להיות לא רלוונטי, הצעיר הזה יכול להיעלם לי. הקמנו מענה פסיכיאטרי זמין לצעירים בסיכון. נוצר שיתוף פעולה מדהים עם פסיכיאטרית עם לב רחב במרפאה לבריאות הנפש שהחליטה להרים את הכפפה, ואמרה שהיא רוצה לפגוש את הצעירים האלו. מדובר על מענה שזמין להם כל השבוע ברמת פגישה בשבוע. זה מהפך. זה דבר שהוא גדול ממני. זו תוצאה של שותפות אמיצה בין שלל הגורמים ושל הצפת נתונים, שינוי מדיניות מטורף שצמח מהשטח".
מה היית אומרת למי שיקרא את זה ויגיד 'מעניין, אבל זה לא קשור אליי'?
"אני עובדת באמת עם אוכלוסיית קצה, אבל אוכלוסייה שקופה זה לא רק בקצה. יש נערים שקופים בבתי ספר, יש נערות שקופות בפנימיות. חשוב גם שייאמר שאנחנו מטפלים בכל הרמות – קידום נוער זה מהשכונות ועד מניעת נשירה מבתי ספר. אם אפגוש נער מהשכונה, אנסה לתווך אותו לגורמי רווחה שעובדים בשכונות. הקוראים לא צריכים לבוא מחר ולהציל את הצעירים האלו, אבל אנשים צריכים להרחיב את היריעה שלהם, שידעו על התופעה הזו. יש זנות בירושלים, יש חסרי בית. יש קצה.
"לאנשי חינוך וטיפול, קטונתי מלומר מה צריך לעשות – אבל אולי כדאי למשוך עוד טיפה במסגרת במקום לגלגל צעירים כמו תפוח אדמה לוהט ממוסד למוסד. כל אחד בתחומי היכולת שלו, ואולי נכון גם להרחיב את מנעד היצירתיות ושיתופי הפעולה. יש בני נוער שהיו כמה שנים קודם לכן באולפנה או בסניף בני־עקיבא. זה דור משוגע. הילדים הם מיני־מבוגרים וחכמים. תופעות מקצינות, הגילים של הנערים שאנחנו פוגשים הולכים יורדים. צריך להסתכל להם בעיניים. להאמין להם".
